סיפורים על הבעל שם-טוב

שמעתי ממוהר”ר פאלק החסיד המפורסם דק”ק טיטשילנק, ששמע מר’ אברהם אב”ד דק”ק  דובאסאר, שהיה מקודם ש”ץ בבית המדרש דק”ק מזיבוז:

פעם אחת היו צריכין לאמר הלל, שהיה ר”ח או חול המועד של פסח, והיה רבי אברהם הנ”ל מתפלל תפילת שחרית לפני התיבה, והבעש”ט התפלל על מקומו. והיה מנהגו להתפלל בעצמו לפני התיבה מן הלל. בשמונה עשרה של קול רם נתרעד הבעש”ט רעדה גדולה, והיה רועד והולך, כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד, ומי שראה אותו בשעת התפילה ראה הרעדה שלו. כשסיים ר’ אברהם חזרת התפילה, היה הבעש”ט עומד במקומו ורועד, ואינו הולך אל התיבה. בא החסיד רבי זאב קוציס והציץ בפניו, והנה בוערים כלפידים, ועיניו בולטות, והיו פקוחות ועומדות בלי תנועה, כמו גוסס ח”ו. רמז ר’ זאב לר’ אברהם, ולקחו אותו, זה ביד אחת וזה ביד אחת, והוליכוהו  אל התיבה. הלך עימהם ועמד לפני התיבה, ורעד ערך מה, ופתח ואמר הלל. והכל ברעדה. ואחר כך, כשסיים הלל עמד ורעד זמן רב, והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח מרעדתו.

כשבא ]המגיד מישרים ר’ [והילא בפעם הראשונה אל המגיד הגדול דק’ מיזרימש ספר לו  המעשה, ואמר:

פעם אחת ביום טוב, ואיני יודע אם יום א’ של פסח או יום שמיני עצרת היה,  הוצרכתי לברך גשם או טל. היה הבעש”ט מתפלל לפני התיבה בחשק גדול – – והיה מתפלל  בזעקה גדולה” – והרב המגיד מישרים לא היה יכול לסבול, כי היה חולה גדול, ויצא מבית המדרש ונכנס לבית קטן שבבית המדרש, והתפלל שם ביחידות.

קודם מוסף הלך הבעש”ט ובא לבית קטן ללבוש הקיטל. ואמר המגיד כי היה מכיר, שהיה אצלו השראת השכינה, וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם. וכשלבש הקיטל נקמט הקיטל על  כתפיו, ואחז המגיד מישרים בקיטל לפשטו מקמיטתו. וכשנגע התחיל לרעוד עמו. הבעש”ט הלך לו, והוא הוצרך להתפלל ולבקש מן השם יתברך שייקח ממנו דבר זה, כי אין בכוחו לסבול.

פעם אחת קבל הבעש”ט שבת בשדה, והיו שם צאן רועות על פני השדה והגביהו בשעת מעשה את רגליהן הראשונות למעלה ועמדו רק על שתי רגלים האחרונות כעמידת אדם. אומרים בשם צדיקים: מחמת שקידש את כל העולם, והעלה בשעת מעשה את כל העולם למקורו הראשון, אזי ממילא גם כל הברואים שהיו עומדים אז אצלו, הגם שאין בהם דעת, מכל מקום כיון שמעט החיות המלובש בהם נתעלה למקורו הראשון ממילא הגביהו את עצמם והשיגו השגה גדולה כל כך מרוב קדושתו ואורו שהכניס הצדיק בזה העולם.

שמעתי מהרב דק”ק פולנאה, בעל ספר תולדות יעקב יוסף:  

פעם אחת עמד כלי גדול מלא מים בשעה שהבעש”ט היה מתפלל, וראו שהמים נעים ונדים, וממש השראת השכינה היה עליו, ומזה רעדה הארץ, כמו שנאמר “מפני אשר ירד עליו ה’ באש – ויחרד כל ההר מאד” (שמות י”ט, י”ח), אך לא היה ניכר, ובמים היה ניכר מאוד.

גם מהחסיד ר’ דוד פורקיס ממזיבוז שמעתי:

פעם אחת התפלל הבעש”ט בדרך בבית בכותל מזרח, וסמוך לכותל מערב היו עומדות חביות מלאות תבואה, והיו רואים שהתבואה רועדת.

תפילתו של ר’ דב בער מליובאביץ, בנו של ר’ שניאור זלמן מלאדי, המכונה ה’אדמו”ר האמצעי’:

… כאש בעיני ראיתי בר”ה  שהאריך מאוד בתפילתו שמו”ע בערך ג’ שעות. ולא ראיתי ממנו שום תנועה קלה רק עמד כמו עמודים ברזל הנעוץ בקרקע ממש. ולאחר התפילה הלך לחדר אחד להחליף הכותנת ובעת הלכתו לא היה ביכולת  להסתכל בפני קדשי כי  היה פניו בערו כמראה הלפידים ואח”כ ראינו כי בודאי יסחוט ביו”ט, כי הכותנת היה לח ממש כמו שנשרה במים.  וגם אחר תפילו מוסף החליף פעם שניה כותנת והיה ג”כ  לח כמו שהוציאה מהמים. ובתפילת מוסף עמד ג”כ כנ”ל בלי שום תנועה. (יעקב קידנר, סיפורים נוראים מהדורת גדליה נגאל, ירושלים תשנ”ב, עמ’ 87-88)