יומנו של רוני מצגר

31.8

יומני היקר,

אני לא יכול להיות פה יותר! אני כל הזמן שומע אותה ואת אבא, שכאילו שכח מאימא מהרגע שהלכה… ודבורה – תמיד ראיתי את אהבתה אל אבא, בו ברגע שאמא נפטרה, לקחה את אבא וגרמה לו לשכוח מהכול.

השנה אני אהיה בכיתה ט, וכבר חשבתי על כמה דרכים להפסיק לראות את האישה הנוראה הזו, הרעיון שהכי אהבתי היה גנות – פנימייה חקלאית לכל ימות השנה, מה שאומר שלא אצטרך להיות בבית! כמובן שיהיו חופשות לחגים, או סתם לביקורים, אבל אני יכול לבקש לא ללכת… אני מניח.

השאיפה שלי רחוקה מלהיות חקלאי, פעם רציתי להיות עורך דין, ממש כמו אבא – חשבתי שנוכל לעבוד ביחד ושאעזור לו עם כל העבודה, אך היום, אני מעדיף להיות זבלן מאשר לראות כל היום את אבא ודבורה צוחקים, אבא נהנה כאילו מעולם לו הייתה לו אישה אחרת, שאהבה אותו, צחקה איתו, ונהנתה איתו… אפילו בעבודה של אבא היא נמצאת – אין דרך להיפטר ממנה, רק לעזוב.

שיתפתי את אבא ברעיון לעזוב לגנות, למרות שממש לא רציתי – אבל בכל זאת, אני לא יכול פשוט להיעלם מבלי לומר לאן… הוא לא הבין למה לי לעזוב, הוא אמר שיש לי פה את כל מי שאני צריך – לימודים, חברים, משפחה… אמרתי לו שגנות נשמע לי כמו מקום מצוין, ואני חושב שאני אהנה שם… הוא כעס שאני מעדכן אותו ברגע האחרון, אך אני ראיתי שזה לא היה כעס אמיתי – זה היה כעס שנבע מעצב, הוא עצוב שאני עוזב… אבל למרות זאת, אני צריך לעזוב. אם אשאר זה רק יכעיס אותי, וגם את דבורה.

1.9

יומני היקר,

היום היה יומי הראשון בגנות, שהתחיל בפרידה מאבא ומדבורה, שלשם שינוי פניה זרחו מאושר, מעניין למה… ראיתי את הדמעות בעיניו של אבא, ולרגע חשתי רחמים עליו… אך רק לרגע.

כשהאוטובוס הגיע לגנות, קפצתי ממנו והסתכלתי לכל הכיוונים – הכל ירוק, יפה ופורח… הייתי כל כך בטוח בנוגע לרגע הזה, אך התגנב אלי הפחד, מה יקרה אם לא אתקלם כאן? לולא הכבוד העצמי שלי, הייתי חוזר עכשיו הביתה, ואומר לאבא שהתחרטתי, אבא היה שמח, הלוא הוא עצמו התנגד לרעיון שאבוא לכאן, אך לא יכולתי לשאת את המחשבה על הפרצוף הזועף של דבורה כשתראה אותי בבית, חוזר ללא כל סיבה. דבורה תמיד מזעיפה אליי פנים, כאילו אני הגורם המפריע במערכת היחסים שלה ושל אבא, ובקטע הזה אני כלל לא כועס עליה – למה שתצטרך את הבן של בן זוגה מנישואיו הקודמים? למה שתאהב אותו? הרי אני זיכרון מהלך מהתקופה שבה אמא הייתה איתנו, דבורה ואבא רואים אותי יום יום. דמעות התגנבו לעיניי, אך הזכרתי לעצמי שאני הוא זה שבחר לבוא לכאן, ואין למי להתלונן אלא רק אל עצמי.

לקחתי את עצמי בידיים והמשכתי ללכת, בתקווה שהכל יהיה בסדר, ושגנות תהווה לי תחליף לבית שרציתי.