:שמי

שמי מעיין ומשמעות השם שלי הוא מקור מים טבעי. שמי לא נקרא על שם אדם אחר אלא ההורים שלי בחרו לי את השם. אני מאוד אוהבת את השם שלי משום שהוא מיצג טוהר, מקור לחיים והתרעננות. בנוסף לכך אני לא חושבת ששום שם אחר יתאים לי. יש לי גם שמות חיבה לדוגמה, מעייני, מעיינוש, תותית וצ’ומפי. אמא שלי קוראת לי צ’ומפי בגלל התלתלים שלי. חברים שלי קוראים לי maayan בגלל שאני ומעיין (אחת החברות הכי טובות שלי) היינו קוראות אחת לשניה כך ואז כולם קראו לנו ככה.

שם משפחתי:

שם משפחתי הוא, בן-נון. השם בן-נון בא מהשם נון, משמעות שם זה הוא דג והשם בן-נון זה בן של הדג (Fish Man). זה שם תנכ”י, אבל הדרך שהשם הגיע למשפחתי לא היתה דרך התנ”ך אלא בדרך אחרת. לפני כ-500 שנים היה בספרד עירה יהודית בשם באנון. באותו התקופה הייתה מלכה נוצרית, היא רצתה להפוך את כול מי שהיה חי בתקופה זו בספרד לנוצרי כולל את שבט באנון, וכל מי שלא הסכים היא היתה מוציאה להורג. היו שלוש קבוצות: אלה שהפכו לנוצרים, אלה שנרצחו ואלה שברחו. אלה שברחו התפצלו לשלושה מקומות בעולם, מרוקו, טורקיה ובולגריה. אחרי המון דורות סבא שלי נולד (אבא של אבא שלי- סבא חיים) במרוקו שם משפחתו נשאר עדיין “באנון” עד שסבא שלי היה צריך דרכון דיפלומטי לקראת העלייה לארץ ב1957 ולכן השם עוברת לבן-נון. הוא היה בן 12 בזמן זה הוא ומשפחתו עברו לשם באוניה. כשהגיע הוא היה במחנה עולים בצרפת ליד העיר מרסיל למשך כמה חודשים ומאז הוא חי בישראל. בארץ, בבית הראשון שלו (כלומר בפחון של משפחתו) היתה לו שכנה עם אותו שם משפחה שהיה לו, אבל היא לא באה ממרוקו היא באה מבולגריה זה היה אחד מהמקומות שעירת באנון ברחה אליה זאת אומרת שרוב הסיכויים שהם קרובי משפחה.

 אמא:

השם של אמא שלי הוא עדי צין בן-נון היא נולדה בישראל ב-31 למאי 1974 וגרה בילדותה ברמת גן. אמא שלי היא מטפלת, בפסיכותרפיה. בנוסף היא הוציאה ספר באנגלית וגם בעברית בשם “מעבר לאוכל- סיפורים מחדר הטיפולים”.

משמעות השם שלה הוא תכשיט. הצבע האהוב עליה הוא סגול תחביביה הם קריאה הליכה וציור. יש לה שני אחים, אחות גדולה בשם עינת ואח קטן בשם עודד, היא הילדה האמצעית במשפחה (כמוני). שמם של הוריה הם אודי (ז”ל) ונורית צין.

אמא שלי חגגה בת מצווה ב-1986 בבית שלה ברמת-גן. זו היתה מסיבת כיתה היה אוכל טעים, וסבתא שלי (אמא של אמא- סבתא נורית) תפרה לה בגד שכלל חצאית צהובה וחולצה עם פסים בצבע צהוב ולבן. בנוסף אמא שלי מספרת שכל ילד שהגיע למסיבה קיבל חרסינה שמצויר עליו ציור ומשפט חכם. החרסינה היתה המתנה לכל מי שהגיע והיא נעשתה על ידי סבתא שלי.

בתמונות שכאן אפשר לראות את אמא שלי. בתמונה הראשונה היא התמונה שלי ושלה כשהייתי קטנה, בתמונה זו אני הייתי בחופשת הסקי הראשונה בחיי בארצות אברית. בתמונה השניה אפשר לראות את אמי ואת דודתי, תמונה זו הייתה התמונה הראשונה בבית הראשון שהיה למשפחתנו בישראל כשחזרנו מארצות אברית, אחרי 8 שנים! בתמונה השלישית אפשר לראות אותי ואת אמי מצטלמות תמונה ראש לראש, תמונה זו הייתה בחגיגת יום-ההולדת של אמא שלי. היינו אצל דודים שלי וחגגנו לה יום הולדת שם. סבא חיים צילם את התמונה.

אבא:

השם של אבא שלי הוא איתן בן-נון הוא נולד בישראל ברחובות ב-1 ליולי 1968. הוא עובד בהיי-טק בארצות אברית, הוא טס לשם לזמן מה ואז חוזר עלינו ותהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב. משמעות השם שלו היא חזק ויציב, הצבע האהוב עליו הוא תכלת, תחביבו הוא שחייה, סקי ואופניים. יש לו שישה אחים, 4 מהם אחים למחצה, שמם הם תמיר, משה, הילה, דוד, נועה, ועמר. הוא הבכור של המשפחה, הוריו נקראים חיים ומלכה בן-נון.

אבא שלי חגג בר-מצווה ב-1981 הוא היה בן בכור ונכד בכור וזו היתה שמחה גדולה לכל המשפחה, חגיגות הבר מצווה התחלקו לכמה אירועים. הראשון היה שבת חתן ועליה לתורה בבית כנסת ביבנה, בעליה הוא קרא את פרשת בלעם. אחרי העליה היתה גם ארוחה וחגיגה בבית של סבתא רבא אסתר. אחר כך היתה ביום ראשון בערב מסיבה עם המשפחה והחברים ברחובות היו 300 מוזמנים. אבא מספר שלבש חולצה שחורה מכנסיים לבנים ווסט לבן. היום במבט לאחור זה נראה לו מוזר אבל אז הוא חשב שזה ממש יפה וזו היתה “האופנה”. מה שהוא הכי זוכר זה את הדרשה שלו כשהוא היה עם המיקרופון במסיבה ודיבר לפני כולם.

בעמוד הבא יש תמונות של אבי. בתמונה הראשונה אפשר לראות את אחותי הגדולה, אבי ואני. היינו באמצע מסלול סקי והחלטנו לעצור להצטלם. אני נפלתי על השלג אז החלטנו לצלם את התמונה ככה. בתמונה השניה אפשר לראות את כל המשפחה מצטלמת בתמונה משפחתית, זה היה לפני שאבא שלי טס לארצות הברית כדי לעבוד. בתמונה האחרונה ישנו בכינרת בחופש הגדול ובבוקר שחינו במי הכינרת היה ממש כיף שם ויצרנו מלא חוויות חדשות.

:אורי

אורי היא אחותי הגדולה היא נולדה בישראל, בתל אביב, תאריך ההולדת שלה הוא ב-20 ליוני, 2005. היא לומדת בתיכון המושבה בכיתה י’, היא עוד מעט בת 16. משמעות שמה הוא אור שלי, הצבע האהוב עליה הוא כחול. התחביבים שלה הם כדורגל, סקי וכדורעף. מערכת היחסים ביני לבין אחותי היא טובה, אנחנו מדברות ומספרות אחת לשניה את הדברים שקורים לנו, אנחנו גם לפעמים מציקות אחת לשניה אבל תמיד אנחנו משלימות. יש לנו גם הרבה חויות טובות ושמחות, היא תמיד שם בשבילי לדוגמה היא מלווה לי בגדים ועוזרת לי בלימודים ועם חברים. אני גם שם בשבילה לדוגמה בלהביא לה דברים מהחדר שלי לחדר שלה כדי שיוכל להיות לה חדר מעוצב או כשאומרים לה לנקות אני לפעמים אעשה את זה במקומה כי יש לה הרבה לחץ בלימודים.

בעמוד הבא יש תמונות שלי ושל אחותי, בתמונה הראשונה אפשר לראות אותי ואת אחותי על עץ, יצאנו לטיול כל המשפחה בסגר ה-1 לגן ירון ומצאנו עץ מגניב ומשונה מכל העצים בסביבה, אז החלטנו לטפס עליו. בתמונה השנייה זאת אני ואחותי עושות סלפי בחג פסח 2020. בתמונה הבאה אני ואחותי התחפשנו בחג בשם Halloween בארצות הברית. אני התחפשתי להורגת זומבים ואחותי התחפסה ל”עכביש”. בתמונה האחרונה אני ואחותי רצינו לעשות תמונות מראה יפות אז התלבשנו ואחותי איפרה אותי ובסוף זו היתה התוצאה.

שגיא-רון:

שגיא-רון הוא אחי הקטן הוא נולד בארצות אברית, קליפורניה, בתאריך 30 למרץ, 2014. הוא לומד בבית ספר יסודי החיטה, בכיתה א’, הוא בקרוב בן 7. משמעות השם שגיא הוא רם ושל רון הוא שמחה, הצבע האהוב עליו הוא שחור והוא אוהב לשחק כדורסל כדורגל ושחייה. מערכת היחסים ביני לבין שגיא-רון היא טובה, אנחנו תמיד משחקים יחד ועוזרים אחד לשניה. יש לנו גם הרבה חוויות כיפיות ומגניבות, אנחנו משחקים יחד אמונג אס והכנו סיסמה סודית שרק אנחנו יודעים כי היא ממש ארוכה. בנוסף אני גם פעם בחודש לוקחת אותו לסקייט פארק ומלמדת אותו איך לרכוב, הוא מאוד נהנה וגם אני. אני מקווה שכששגיא-רון יגדל עוד קצת אני אוכל לרכוב איתו על הסקייט בורד ואז יהיה לנו תחביב משותף. אני מאוד אוהבת אותו כי הוא אחי הקטן ואני שמחה שיש לי מישהו שאני יכולה ללמד אותו דברים חדשים.

בתמונות הבאות אפשר לראות את שגיא-רון, אפשר לראות אותי ואת שגיא-רון עושים סלפי והוא היה על הגב שלי. בתמונה השנייה זה תמונה של שלושתינו מצטלמים בחג פסח בקורונה, שאר הדודים היו בזום(: בתמונה הבאה רואים את אחותי, את אחי ואותי מצטלמים ליד העגלה של שגיא-רון כשהוא היה קטן, זה היה בארצות הברית לפני בית הספר. בתמונה האחרונה רואים את שגיא-רון מצטלם בטיול משפחתי והיה ממש כיף שם.

:המשפחה

זוהי משפחתי, היא כוללת חמישה אנשים, אבא איתן, אמא עדי, אחותי אורי, אחי שגיא-רון ואני. משפחתי היא כיפיית, תומכת, עוזרת, איכפתית ומלאת חום ואהבה. אני אוהבת את משפחתי ואני אף פעם לא אחליף אותה בשום דבר אחר. אני אוהבת את זה שאנחנו ביחד וזה לא ברור מאליו שיש לי משפחה כל כך טובה עם בית חם ואחים טובים והורים מושלמים שעושים הכל לטובתנו.

סיפורה של דמות:

אני בחרתי את סבתא אסתר (אמא של אבא של אבא שלי) כדמות שעליה אני רוצה להרחיב. אני בחרתי אותה כי אני לא כל כך יודעת על העבר שלה ומעניין אותי לחקור ולגלות. למרות שאנחנו לא רואות אחת את השניה הרבה היא דמות חשובה עבורי. היא נולדה ב1928 במרוקו במחוז שנקרא טיזניט. לאמה קראו שרה (ז”ל) ולאביה חיים (ז”ל).

המשפחה של סבתי הייתה מאוד עשירה. חיים מת ממחלת הטיפוס שתקפה את מרוקו באותו הזמן וכתוצאה מכך היו צריכים לשרוף את כל הרכוש שלהם כדי שהמחלה לא תתפשט לאנשים אחרים. המשפחה נשארה ענייה משום שכל הרכוש שלהם נשרף אז שרה אמא של אסתר החליטה שהיא שולחת את ילדיה (כולל את אסתר) לאזורים שונים במרוקו במטרה שהם יתחנכו שם ויעשו להם חיים טובים משלהם.

סבתי התחנכה במוסד חינוכי, רשת בתי הספר אליאנס, בתי הספר היהודיים שהוקמו בצפון אפריקה ובקהילות יהודיות באסיה. היא סיימה יסודי, שפת הלימוד היה צרפתית. לאחר מכן היא התחתנה בגיל 15 לקרוב משפחה, (אז היה “מקובל”) דוד.

סבא רבא דוד, סבתא רבא אסתר ו5 ילדיה יתגוררו באגדיר שבמרוקו. במרוקו הם היו אנשים מכובדים, לומדי תורה, וגם קצת עשירים. היה להם בית ענק, עם גינה ענקית, היה להם זהב, ודי הרבה כסף. באותו הזמן שלטו במרוקו הצרפתים ולכן הם שמרו על היהודים ונתנו להם זכויות, אך כשמרוקו קיבלה עצמאות הערבים עלו לשלטון. סבתא וסבא רבא שלי מאוד פחדו מהפרעות של הערבים כלפי היהודים ולכן הם החליטו לברוח.

המוסד הישראלי לקליטת עולים עבד באופן חשאי במרוקו כדי להציל את היהודים מהפרעות של המוסלמים כלומר העלייה היתה לא חוקית. באמצע הלילה הם עזבו, כל אחד יכול היה להצטיד במזוודה 1 בלבד ובה החלפת בגד 1. הם השאירו את הכל בבית שלהם במרוקו (הזהב, הרכוש, הבגדים…) כדי שלא יבחינו בבריחה שלהם. מכיוון שהם חיו בדרום מרוקו הם היו צריכים להגיע עד צפון מרוקו כי שם היה חוף. זה לקח להם כשבוע ימים.

כשהגיעו לחוף שמו אותם בצריפים קטנים ושוממים כדי שלא יבחינו בהם. הם חיכו בלילה לסירה, אבל 2 לילות שלמים והסירות לא הגיעו בגלל שהיה ים מאוד סוער. בפעם השלישית 2 סירות הגיעו ולקחו אותם לצרפת. בדרך רוב המזוודות נפלו למים אבל מה שניצל נשמר עד היום. לדוגמה הכתובה של סבתא רבא שלי וגם התליון שלה.

כשהגיעו לצרפת הם היו במחנה העולים היהודי כ4 חודשים, במחנה היה תנאים טובים. כגון, חדר אוכל נחמד ומיטה לכל אחד. לאחר 4 חודשים לקחו אותם בספינה באמצע הלילה כדי שלא יראו היכן מורידים אותם. בבוקר הם גילו שהם נמצאים במקום ששמו יבנה, שם הם חיו בפחונים. עם השנים נולדו להם ילדים נוספים והיה להם קשה בתחזוקת המשפחה, משום שהיו להם 13 ילדים, היה קשה כלכלית. הם הסתפקו במעט ונהנו ממה שהיה להם.

לאחר זמן מה פרץ מלחמת הכיפורים במדינת ישראל, 2 מילדיה נשלחו לקרב ולא חזרו הביתה בשלום. שמם משה ומיכאל בן-נון (ז”ל), משה היה קצין ונשלח עם חייליו להלחם ומיכאל היה חייל בשירות חובה והיה מפקד בסיני.

ב-א’ בתשרי תשל”ד נתקל הכוח של משה באויבים. בזמן קצר מאוד כלום נטשו את הזחל”ם (טנק) כדי לתפוס מחסה. משה נשאר והחזיר אש עד שהיה לו פקודה לנטוש את הזחל”ם ולתפוס מחסה. אך כשהאש נמשכה משה עזב את המחסה ללא פקודה וחזר לזחל”ם כדי להגן על חייליו. לאחר זמן מה משה נפגע. הוא נפל בתאריך 17.10.1973, לאחר מותו משפחתו ישבה שיבעה חוץ מחיים.

משום שחיים סבא שלי (אבא של אבא שלי) הלך לחפש את מיכאל משום שהוא לא חזר אחרי המלחמה. לאחר 10 ימים של חיפושים סבא חיים פתח למיכאל “תיק נעדר”. הוא המשיך לחפש כחודש שלם ולאחר מכן פסק בחיפוש, אך כוחות ההצלה המשיכו בחיפושים. לאחר חצי שנה של חיפושים מצאו את מיכאל. מסתבר שמיכאל נהרג 3 ימים לפני משה 14.10.1973. זה היה צער רב לשמוע על מותם של משה ומיכאל.

כיום כל שנה ביום הכיפורים אנחנו עולים לבית העלמין בקיבוץ צרעה. ולאחר מכן אנחנו הולכים לאכול כל המשפחה יחד.

המשך:

בתמונה: יש את סבתא רבא אסתר (מימין), אבא איתן (משמאל) ואני (באמצע). אפשר לראות את אבא שלי שמח עם חיוך על הפנים וגם את סבתא אסתר שמחה ואני מתבוננת לכיוון הריצפה ולא במצלמה. ברקע יש קיר לבן ועליו תלוי לוח שנה. התמונה צולמה ביבנה ב-2009. התמונה היום מעלה בי רגש גדול כי אני רואה שכולם בתמונה זו שמחים מאוד, וזה עושה לי טוב שכיף להם להיות ולבלות איתי.

תודה על הקריאה,

מקווה שנהנתם!!!
(= (=