גנבת הספרים מרקוס זוסאק דף מיומן אישי

שלום יומני היקר,אני ליזל אני ילדה מאומצת

היום היה לי יום מעניין

  אני ואחי נסענו לעבר מינכן ופתאום היה פרץ עז של שיעול. פרץ כמעט מלא של השראה. ומייד אחר כך-כלום,כשהשיעול נפסק, לא היה כלום פרט לכלומית החיים המתקדמת בדרכה בדשדוש, או בפרכוס כמעט דומם. פתאומיות מצאה אז את דרכה אל שפתיו, שהיו בצבע חום חלוד ומתקלף, כצבע ישן. שזקוק נואשות לצביעה מחדש, אמא שלנו ישנה. נכנסתי לרכבת. רגליי פסעו במעבר הצפוף וכף ידי הונחה על פיו בתוך רגע. איש לא הבחין. הרכבת המשיכה בדהרתה. בעין אחת פקוחה,  האחרת עוד בחלום, יכולתי לראות ללא ספק שאחי הצעיר כעת הצדה ומת. עיניו הכחולות בהו ברצפה. לא רואות דבר. חלמתי על הפיהרר אדולף היטלר. בחלום נכחתי בעצרת שבה הוא נאם, והתבוננתי בשביל בגון הגולגולת שבשערו ובריבוע המושלם של שפמו. היא הקשיבה בשביעות רצון לזרם המילים ששפך מפיו. משפטיו בהקו בחשכה. ברגע שקט יותר הוא ממש רכן וחייך אליה. היא השיבה במחווה דומה ואמרה,,”גוטן טאג, הר פיהרר. וי גטס דיר היוט?” היא לא למדה לדבר טוב במיוחד, או אפילו לקרוא, משום שרק לעתים רחוקות הלכתי לבית הספר. את הסיבה לכך תגלו בבוא העת. בדיוק כאשר הפיהרר עמד לענות, התעוררתי. היה ינואר של שנת 1939. הייתי בת תשע קרובה לעשר. אחי היה מת.