קריאה בתחנות 3 יומן אישי

קריאה בתחנות –דף מיומן אישי (סלפי אחד יותר מידי)

בחרתי בדמות: טל

יומני היקר,

היום עברנו חזרה מהבסיס להוד השרון. הפרידה מהחברים בבסיס הייתה קשה, למרות שעשו עבורי מסיבה וידעתי שאשמור עם כולם על קשר.

כשחזרתי להוד השרון  נזכרתי בחברה הכי טובה שלי ג’ולי, ובכמה היה לי קשה להיפרד ממנה לפני מספר שנים, כשעברנו מהוד השרון לבסיס. העליתי בעיני רוחי את כל הזיכרונות הטובים מהוד השרון, כמו מופע הריקוד בכיתה ב’ בו לא רציתי להופיע אבל ג’ולי שכנעה אותי לעלות לבמה, את המבט שלה כשהסתכלה אחורה כדי לראות שאני שם, בשורה האחרונה ולא שיניתי את דעתי. ואכן, זכרונות אלו, הקלו עלי את המעבר מהבסיס.

כשהגענו הביתה והתחלנו לפרוק את הארגזים, ג’ולי באה אליי, מיד התחבקנו, מבלי אפילו להסתכל אחת על השנייה. כששחררנו את החיבוק, ראיתי כמה ג’ולי לא השתנתה מאז שעזבנו, העיניים אותם עיניים מלאות שמחה ואהבה והחיוך הגדול שלה ממיס ונותן הרגשה טובה.

 לאחר מכן, עלינו לחדר של ג’ולי, והיא התחילה לספר לי עד כמה השתנה הכל מאז שעזבתי. היא סיפרה שיש שלוש קבוצות בבית הספר: החנונים, הגותים (שלפי דבריה אלו הם הילדים השקטים, שמתלבשים בשחור), והשוות, שזו הקבוצה שאליה ג’ולי שייכת. ג’ולי אמרה שאין לי מה לדאוג ושאני יהיה בקבוצת השוות יחד איתה, ושאלה אם אני רוצה ללכת איתה מחר לקניון. הסכמתי רק בגלל שלא היה לי נעים לסרב.

כשהגעתי לקניון הרגשתי את התחושה שאני מרגישה תמיד במקומות הומים וסגורים, הרגליים שלי מרגישות כמו ג’לי והראש מסתחרר מכל הרעש וההמולה. בקניון ג’ולי גררה אותי לכל חנות אפשרית, ובכל חנות שעצרנו גיהצה המוכרת את כרטיס האשראי שאמה של ג’ולי הביאה לה, ובנוסף שכנעה גם אותי לקנות בכל החנויות.

הרגשתי כל כך לא נעים שהתפללתי שאף אחד לא יהיה בבית כשאחזור ויראה את כל השקיות וכל הבגדים שג’ולי שכנעה אותי לקנות. אבל זה לא קרה. כשחזרתי ראיתי ששני הוריי בבית. בהתחלה הם לא שמו לב לשקיות ושאלו איך היה? ומה עשינו? ועוד כל מיני שאלות שהורים שואלים. אחרי שקלטו את מספר השקיות היו המומים והתחילו לעבור על כל הקבלות וחישבו כמה כסף הוצאתי ואבא התחיל לצעוק עליי. למרות שהייתי בטוחה שאמא תצעק עליי גם ותגיד לי כמה זה לא מכובד היא אמרה שהיא מבינה אותו אבל העיקר שבליתי את היום עם ג’ולי. אבא לא הקשיב והריב נמשך ונמשך למרות שכל מה שרציתי זה לעלות למיטה ולישון אחרי היום המעייף שהיה לי. אחרי שאבא נרגע אכלנו ארוחת ערב כולנו והנושא עלה על השולחן כמה פעמים מצד אבא, אבל יש אמא הרגיעה אותו וחזרנו לאכול.

וכך, בסוף היום הראשון לחזרתי להוד השרון, שהיה ארוך, מלא ברגשות מעורבים, ובעיקר מעייף, הבנתי שחווית המעבר מהבסיס הולכת להיות לי מורכבת ולא פשוטה.