הנושא מהתנ”ך הפך אצל קדישמן למחאה פוליטית כנגד מלחמות בכלל וכנגד מלחמת לבנון בפרט. קדישמן רואה בסיפור עקדת יצחק סמל לקרבן מתמשך של העם היהודי.
מוצג ברחבה של כיכר הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל-אביב.

סיפור עֲקֵדַת יִצְחָק (עקדה = קשירה), מופיע במקרא בספר בראשית (כ”ב, א-יט), ולפיו עקד אברהם על פי מצוותו של האלוהים, את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקורבן, וברגע האחרון בטרם פעולת השחיטה נקרא על ידי מלאך האלוהים לא לעשות לבנו מאומה, ושיבח אותו כי הוא “ירא אלוהים”, אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ובמסורות נוספות למופת של מסירות נפש ושל אמונה באלוהים, ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי האל, ועמד בו.

נעמי שמר-עקדת יצחק

קח את בנך

  את יחידך אשר אהבת

  קח את יצחק

  והעלהו לעולה

  על אחד ההרים

  במקום אשר אומר אליך

  והעלהו לעולה

  על אחד ההרים בארץ מוריה

ומכל ההרים שבארץ הזאת

  תעלה צעקה גדולה:

  הנה האש והנה העצים

  והינהו השה לעולה

  ריבונו של עולם המלא רחמים

  אל הנער ידך אל תשלח

  אל הנער ידך אל תשלח –

גם אם שבע נחיה ונזקין

  לא נשכח כי הונף הסכין

לא נשכח את בנך

את יחידך אשר אהבנו

לא נשכח את יצחק

לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. המספר המקראי בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק-בני

בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ”ך אהבה, בדבריו של אלוהים לאברהם: “קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק”.‏‏

הסוף