פרק א-על עצמי

פרק ב-מקור שמי ושם משפחתי

הוריי קראו לי אלון מכיוון שאהבו את השם וכן את מה שמייצג- עץ גדול, חזק, שורשי, וארץ ישראלי.                          אני אוהב את שמי ואת שם החיבה שלי, שהוא בובי.

מקור שם משפחתי אבידן: לסבא של אבא שלי קראו אברהם טורגוביצקי. שם נעוריה של אמו שרה, סבתא רבתא של אבא שלי, היה אבידון. לבנם הבכור של אברהם ואסתר קראו דן. אברהם החליט לשלב את שם נעוריה של אמו עם המנהג הערבי לקרוא לאב בשם בנו הבכור: אבו-דן, מכאן הגיע השם בעברית אבי-דן = אבידן.

פרק ג

הדמויות מימין לשמאל הם:אבא שלי, רן, אמא שלי, טלי, אח שלי הבכור, יובל, אני, ואחי האמצעי עידן.

אבי רן

 לאבא שלי קוראים רן, נולד ב1973.

אבי הוא הבן הצעיר במשפחה בת 3 ילדים. לאבי אח הגדול ממנו ב-11 שנה ושמו גיא ואחות הגדולה ממנו ב-5 שנים ושמה יעל. לפני שאבי נולד, משפחתו גרה בשכונת נווה שאנן בחיפה בדירת שניים וחצי חדרים. כאשר סבתי חוה הייתה בהריון עם אבי, המשפחה החליטה לעבור לדירה גדולה יותר, ואכן מספר חודשים לפני לידתו של אבי, משפחתו עברה להתגורר בשכונת אחוזה ברחוב הרופא בחיפה.

אבי נולד שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מיד לאחר הלידה, התפתחה אצלו מחלת הצהבת שדחתה את ברית המילה. ביום חמישי (יומיים לאחר מכן, ביום שבת, החלה מלחמת יום כיפור) התייעצו סבי וסבתי עם הרופאים בנוגע למועד המומלץ לקיום ברית המילה. הרופאים המליצו לעשות את הברית ביום ראשון. אמא של סבתי,לאה, יעצה לה לקיים את הברית כבר למחרת ולא ביום ראשון מכיוון שלדבריה ביום ראשון יגישו אוכל שאינו טרי, אוכל שנשאר מיום שישי. מסיבה זו, חגגו את ברית המילה של אבי ביום שישי, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. למחרת, סבי יוסי שהיה סמג”ד בצנחנים במילואים, יצא למלחמה ולא חזר לחופשה במשך שלושת החודשים הבאים.

בתקופה שבה אבי נולד, סבתי עבדה כאחות בחדר ניתוח. בעקבות המלחמה, סבתי נאלצה לשוב לעבודה בבית החולים 3 שבועות בלבד לאחר לידתו של אבי. סבתי עבדה בבית החולים רוב שעות היום, ולפעמים גם הלילה, וכמעט ולא היתה בבית, לכן אבי גר וגדל אצל סבתו לאה וסבו יהודה עד גיל שנה. זה היה ביתו לכל דבר, שם אהב להיות והרגיש בנוח. בסופי השבוע, אמו היתה לוקחת אותו הביתה. במשפחתו סופר שבמהלך כל סוף השבוע היה בוכה, ורק ביום א’ בבוקר, בהגיעו חזרה לבית סבו וסבתו היה נרגע. לאחר שנה, שהמצב בארץ נרגע, ואביו ואמו היו יותר בבית, סבתו לאה המשיכה וטפלה באבי בכל יום, עד שעות אחר הצהריים.

אבי אמנם גר בעיר, אך גדל בטבע. ביתו היה ממוקם בתוך ואדי על הר הכרמל, צופה אל הים, שמילא את כל קו האופק. בילדותו, אבי בילה שעות רבות במשחק עם חברים בואדי, בהקמת מחנות ביער ובטיולים. אבי נהג לצפות בהרבה סרטים באנגלית ולשמוע שירים באנגלית. ע”פ דבריו של אבי, הצפיה בסרטים והאזנה לשירים עזרו לו ללימודי האנגלית.

בגיל 11 אבי טס למחנה קיץ בבלגיה מטעם תנועת הנוער- C.I.S.V   (אירגון חינוך לשלום בינלאומי שאחת ממטרותיו החשובות היא קבלת השונה ויצירת חברויות עם אנשים מכל רחבי העולם ללא קשר לדת, מדינה או לאום). הוא טס עם שלושה ילדים נוספים מהארץ שהיו בני גילו בליווי מדריכה. למחנה הגיעו משלחות של ילדים מכעשרים מדינות, למשל משלחת ממקסיקו, ירדן, צרפת, ארצות הברית, ניגריה, יפן, נורבגיה, ספרד, אנגליה ועוד. רוב הילדים, כולל את אבי והמשלחת הישראלית ידעו אנגלית במידה מועטה, כך שהתקשורת בין ילדי המשלחות השונות התבססה בעיקר על תנועות ידיים, פנטומימה ומלמולים בעברית ובאנגלית. בעקבות אי הבנות, היו הרבה תקריות מצחיקות. באחד מסופי השבוע ארחה משפחה בלגית את אבי וחברו בביתם. האב הבלגי שאל את אבי ואת חברו, אם מים בטמפרטורה של 18 מעלות צלזיוס בבריכה תתאים להם. מכיוון שלא הבינו את דבריו, הם מצאו עצמם קופצים לבריכה קפואה. לאחר הטבילה הלא נעימה לקח להם מספר שעות להתאושש.

בצבא, אבי שירת במודעין חיל האוויר. איני יודע מה עשה במסגרת תפקידו, מכיוון שפרטים אלו חסויים. למרות זאת, אני יודע שמה שעשה תרם לביטחון למדינה.

אבי סיים תואר ראשון בהנדסה בתחום המחשבים בטכניון. בשנה השלישית ללימודיו נישא לאמי. הוא התחיל לעבוד כמתכנת באלביט עוד בהיותו סטודנט. שם הגיע למסקנה, שהוא אינו אוהב לעבוד בחברות גדולות ובירוקרטיות, ומאז הוא עובד בחברות סטארט-אפ בתחום האינטרנט והמובייל (טלפוניה). כאשר חברות אלה גדלות או נירכשות, הוא מחליף את עבודתו, ועובר לסטארט-אפ חדש וקטן.

אבי התקדם והתפתח בתפקידיו. מניהול צוות פיתוח דרך ניהול קבוצת פיתוח ועד ניהול תחום הפיתוח כולו בחברה שבה עבד. במקביל, התפתח בתחום ניהול המוצר. אבי סיים תואר שני במינהל עסקים בטכניון.

אחרי שהיה חבר הנהלה באחת מחברות הסטארט-אפ בה עבד, חברה אשר נקנתה על ידי חברת אמדוקס ( חברה בינלאומית גדולה המעסיקה יותר מעשרת אלפים עובדים), אבי החליט שהגיע הזמן להיות יזם. הוא פגש אנשים וחשב על רעיונות עד שהכיר שותף. לשותפו היה רעיון טוב, והוא חיפש אדם, שיעזור לו ביישום הרעיון. אבי ושותפו החליטו להקים חברה חדשה שבה אבי הוא סמנכ”ל טכנולוגיות, פיתוח וניהול המוצרים. כיום, החברה שאבי ושותפו הקימו גדלה ומתפתחת, יש לה מספר סניפים בארץ ובעולם והיא מונה כ- 100 עובדים.

המסרים שאבי מחנך אותי על פי הם מגיל צעיר הם:

“תלמד לזרום עם החיים. לא כל מה שאתה מתכנן יוצא אל הפועל. אתה צריך ללמוד להתמודד עם שינויים והתפתחויות בלתי צפויות.”

“תדבר עם אנשים בגובה העיניים. אל תתנשא על אנשים אחרים ואל תתן שיתנשאו מעליך.”

“תמיד תבוא לעזרת המשפחה והחברים וגם לעזרת אנשים שאינך מכיר.”

אמי טלי

לאמא שלי קוראים טלי, נולדה ב1973.אמי היא האחות הצעירה במשפחתה. לאמי יש אח יחיד הגדול ממנה בכמעט 9 שנים. במשפחתה של אמי תמיד סיפרו, שהיא הגיע לעולם הודות להזמנה אישית של אחיה. יום אחד, כשאחיה היה כבן 7, הוא היה עצוב, ישב ובכה ללא הפסקה. כשניסו לדובב אותו ולהבין מה קרה, הוא אמר להוריו

שהוא רוצה אחות והסביר, שאינו רוצה להיות ילד יחיד, כיוון שיום אחד כאשר הם כבר לא יהיו בחיים, הוא לא רוצה להשאר לבד. למזלי, סבי וסבתי קבלו את טעוניו והביאו את אמי לעולם. אמי ציינה, שלמרות פערי הגילים בינה לבין אחיה הם  מאד קרובים עד היום.

אמי גדלה בשכונת רמות רמז בחיפה. כשהייתה בת 10 עברה עם משפחתה להתגורר בבית גדול יותר בכרמל בחיפה.

אמי למדה בבית הספר תיכון עירוני ה’, כשהייתה בכיתה ט’ (בת 15) פגשה את אבי בטיול שנתי של בית הספר. אבי למד בכיתה מקבילה לכיתה של אמי. בטיול השנתי הזה, הורי הכירו והתאהבו. אמי מספרת, שהם היו מאד ביישנים, וכמעט ולא דברו אחד עם השני. הם היו מאוהבים אחד בשני במשך שנתיים, ורק בכתה י”א אמי אזרה אומץ והזמינה את אבי  ללמוד עימה מתמטיקה לקראת מבחן, ומאז נהיו חברים.

לאחר שאמי סיימה את התיכון נסעה עם אבי לטיול בחו”ל. לאחר הטיול התגייסה לצה”ל ושרתה כמשקית ח”ן ות”ש בחיב”ה- חיילות בשרות המשטרה. אמי מאד נהנתה משרותה הצבאי. במסגרת תפקידה הייתה אחראית על קבוצת חיילות, אותן ליוותה על כל בעיותיהן במהלך שרותן הצבאי.

בתום השרות הצבאי עברה אמי לגור בדירה שכורה בתל- אביב ביחד עם אבי ועבדה במלצרות. לאחר שנה החלה את לימודיה לתואר ראשון בביולוגיה+תעודת הוראה. בשנה השלישית ללמודי התואר (מתוך 4 שנים) בתאריך ה- 18.12.1997 נישאה אימי לאבי בחתונה שמחה ומרגשת שהתקיימה במושב עין כרמל בנוכחות המשפחה והחברים. הורי היו הזוג הראשון מבין חבריהם שהתחתן, על כן ההתרגשות היתה גדולה עוד יותר.

בסיום לימודי התואר הראשון, אמי עבדה כמורה לביולוגיה בבית ספר תיכון ליאו באק בחיפה.

בשנת 2000 נולד אחי הגדול יובל. אמי הייתה איתו בבית עד גיל שנתיים. כשהיה בן שנתיים משפחתי עברה לזכרון יעקב.

בשנת 2001 סבתי (אמה של אמי) נפטרה ממחלת הסרטן. מותה היה פתאומי, בסמוך מאד לגילוי המחלה. מותה הפתאומי של סבתי היה קשה לעיכול עבור כל בני המשפחה. לאימי זו הייתה חוויה טראומתית ביותר. כעבור שנה ממותה של סבתי, כאשר אמי היתה בהריון עם אחי עידן, התגלה שאביה של אמי (סבי מרצל) חולה בסרטן המעי הגס. שוב נפלה על אמי מכה קשה ביותר. אמי היתה מאד קשורה להוריה ותמיד ספרה לי שמערכת היחסים בינה לבין הוריה היתה יוצאת דופן. אמה ואביה, בנוסף להיותם הורים מסורים, חמים ואוהבים, היו עבורה חברים טובים איתם יכלה לדבר בפתיחות ולהתייעץ על כל נושא. סבי עבר מספר ניתוחים וטיפולים. אימי ואחיה (דודי) ליוו אותו לכל אורך מחלתו. סבי היה חולה במשך 5 שנים, במהלכן היו עליות ומורדות במצבו. למרות המחלה, סבי היה עצמאי ותפקד כאבא, אמא, סבא וסבתא גם יחד, רק בעשרת הימים האחרונים לחייו עבר לגור בביתנו. הבית שלנו שימש כהוספיס בית עבורו. אימי ואחיה, שעבר גם כן אלינו לתקופה זו, טיפלו באביהם בימיו האחרונים. אחיי יובל ועידן בימים הללו, שביתנו הפך למעין בית חולים, עברו לגור אצל סבתי (אמו של אבי). אמי מספרת, שזו היתה זכות גדולה עבורה לטפל באביה, שהיה אדם כה מיוחד, בימיו האחרונים.

בשנת 2002 נולד אחי עידן וגם עימו אימי היתה שנתיים בבית עד שנכנס למשפחתון.

בעקבות החוויה הקשה שאמי עברה בנוגע לבריאות הוריה, היא הגיע להבנה שכדי למנוע את הופעת המחלות הקשות הללו דרוש שינוי באורח החיים. שינוי שבבסיסו מעבר לתזונה בריאה וטבעית. אמי החליטה לשנות כיוון מקצועי ולפנות לתחום הרפואה המשלימה. בשנת 2004  החלה ללמוד נטורופתיה, כשסיימה לימודיה עבדה ב”מכבי טבעי” כרפלקסולוגית וכיום עובדת בקלינקה פרטית כתזונאית טבעית ומטפלת בפרחי באך.

בשנת 2008 נולדתי. לפי דבריה של אמי, הגעתי לעולם הכניסה הרבה שמחה ואור למשפחה.

לסיום חלק זה, לאימי מספר מסרים אותם “מטפטפת” לי ולאחיי מאז שאנחנו קטנים:

“שתחייה את חייך באהבה וכבוד לעצמך ולזולתך. שתגשים את עצמך ואת חלומותיך ללא פחד, כיוון שהחיים הם כאן ועכשיו! אין לי ספק שתגדל להיות אדם טוב בעל לב רחב, אדם שהמוסר, הצדק החמלה והרגישות כלפי החלש הם נר לרגליך. חשוב לי מאד שתמיד תהייה שם עבור אחיך והם עבורך. אל תאפשרו למחלוקות שונות במהלך חייכם לערער את הקשר החזק והעמוק שיש בינכם, ותמיד תזכור שאמא ואבא אוהבים אותך, נמצאים מאחוריך, תומכים בך וגאים בך.”

אחי יובל

אחי הגדול יובל בן 20 הוא כרגע קצין בצבא בחיל האוויר.

הוא נולד ביולי בשנת 2000 התאריך שלו הוא גם התאריך של יום העצמאות של ארצות הברית.

הורי קראו ליובל בשם זה משום שמאד אהבו את השם ואת העובדה שקשור לטבע ולמים. משמעות השם יובל הוא נחל קטן הנשפך לנהר או לנחל אחר.

ליובל יש תחביבים רבים כמו טניס, רכיבה על אופניים,עמידת ידיים, טיפוס ועוד.

אחי עידן

אחי עידן בן 18, הוא נמצא בשנת שירות של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל.

הוריי קראו לעידן בשם זה משום שאימי מאד אהבה את השם וכן את שילובו עם שם המשפחה- עידן אבידן. פרוש שמו של עידן הוא תקופת זמן.

לעידן תחביבים ותחומי עיניין רבים כמו: טיולים, לראות ולזהות ציפורים. הוא אוהב מאוד לטפס ולשחק טניס.

פרק ה

כידון הרובה של סבא רבא אברהם אבידן

החפץ אותו בחרתי להציג בעבודתי הינו כידון של רובה (פיגיון) שהשתתף בקרב בתל חי ובזכותו ניצלו חייו של סבא רבא שלי. יתכן שלולא אותו פגיון לא הייתה משפחתי קיימת כיום.

רקע– בשנת 1920 אזור הגליל העליון היה תחת שליטה צרפתית בעוד שאר הארץ תחת שליטה בריטית. בתחילת שנת 1920 החלו התקפות על איזור תל-חי מצד ערביי האזור שמרדו בשלטון הצרפתי באותה העת, ורצו לסלקו מהאזור. אנשי תל חי למרות ההתקפות החליטו להשאר ולא לנטוש. לאחר בקשת קריאה לעזרה מצידם, הגיעו לאזור מתנדבים לסייע לאנשי תל-חי שהיו תחת התקפות. מפקדם של אותם המתנדבים היה יוסף טרומפלדור.

הקרב על תל-חי– ב- י”א באדר שנת תר”פ הקיפו מספר רב של ערבים ובראשם כאמל אפנדי את חצר תל-חי. הלוחמים הורשו להכנס לחצר על מנת לוודא שלא נמצאים בה כוחות צרפתיים. במהלך החיפוש פרץ קרב. המגינים שנערכו כלפי חוץ, מצאו עצמם מותקפים גם מבית. רבים נפגעו. האגפים השונים נותקו זה מזה, טרומפלדור נפצע והפיקוד עבר לשניאורסון.

ביום הקרב האחרון בתל חי היה סבא רבא שלי אברהם אבידן,לכוד באורווה בתל חי. סיפור הקרב מתואר להלן (מתוך: סיפורו של יוסף טרומפלדור והקרב בתל-חי): “בינתיים עשו כאמל ואנשיו מאמצים נואשים לצאת ודרשו משניאורסון שיאפשר להם זאת. בתחילה סירב, אך לאחר שנמלך בדעתו מצא שאם יהיו אלה בחוץ ישופר המצב בהרבה. הוא פקד בצעקה להפסיק לירות, אך לא הכל נשמעו לו. כאשר עלו הערבים על הגג וביקשו לקפוץ ממנו צפונה, אל מחוץ למבנה, ירה בהם מתוך הבית, כלפי מעלה, אחד מאנשי אילת-השחר, שנתחרש ולא שמע את פקודתו של שניאורסון; וכאשר אמרו הערבים ללכת לעבר השער, הופנתה אליהם אש הארבעה שבאורווה – גם הם לא שמעו את פקודתו של שניאורסון, כי היו מנותקים לגמרי מן האחרים: קיר אטום חצץ בין האורווה ובין החדר הגובל עמה. מצבם היה נואש. תחמושתם הלכה ואזלה. בשל הניתוק בטוחים היו שלא נותר אף אחד מחבריהם בחיים ועל כן גמרו ביניהם להותיר כדור אחרון לאיש לשם התאבדות, כדי לא ליפול חיים בידי הערבים.

אחד מן הארבעה לא השלים, כנראה, עם ההתאבדות – ושמא נאחז בשביב תקווה שעוד לא נהרגו הכל – ויצא לחצר כאשר אזלה התחמושת. מצב זה נוצל על-ידי כאמל ואנשיו. הם ירדו לחצר למקום שאליו יצא האיש מן העמדה, כך שהמגינים לא יכלו לירות בהם ומיד הסתלקו דרך השער. בינתיים הצליח השני מן הארבעה לנקב בכידון רובהו חור בקיר האטום. אז נתגלה שלא הכל אבוד. הקיר הובקע כדי מעבר אנשים בו.”

האיש אשר ניקב את החור בקיר האטום בעזרת הכידון, ובזכות זה נמנעה ההתאבדות וניצלו חייו וחיי חבריו, היה אברהם אבידן, סבא רבא שלי.

וכך מתאר סבי את אותו היום באורווה (מתוך: ספר אנשי תל חי – תמר שאקי): “אני בכל אופן לא השלמתי עם איבוד לדעת, והתחלתי לחשוב שצריכים לעשות איזשהו קשר עם שורת החדרים הצפוניים…התחלתי עם הפגיון להוציא טיט מבין האבנים. זאת הייתה עבודה קשה…החברים לא האמינו שאני יכול להצליח בזה, שאני יכול לעשות משהו. בכל אופן, אחרי מאמץ הוצאתי אבן אחת. כאשר הוצאתי אותה אמרתי שיש תקווה. הם אמרו שבוודאי אין שם כבר יהודים ואנחנו העמדה האחרונה”.

הכידון ניתן לסבא רבא שלי כדי להגן על עצמו. במהלך הקרב היו מרכיבים את הכידון על קנה הרובה וכך ניתן ללוחם כלי להתקפה נוספת בקרבות פנים אל פנים או במצב שאזלה התחמושת. הרובים בתקופה זו אפשרו ירי של כדורים בודדים לכל טעינה, ולכן היה צורך להוסיף יכולת תקיפה נוספת. לכידון תפס להרכבה על קנה הרובה וכן תפס נוסף לחיבור הנדן לחגורה. הכידון היחודי הזה שימש לפריצת חור בקיר – שימוש השונה מיעודו המקורי של הכידון ככלי נשק. החשיבה היצירתית והתושיה של סבא רבא שלי, הם אשר הצילו את חייו, ונתנו ללוחמי תל חי תקווה המנעה מהם להתאבד.

הכידון היה מאוחסן כחמישים שנה במחסן של סבא רבא שלי אברהם בקיבוץ עין חרוד. דודי גיא (אח של אבי), מצא אותו כששיחק שם וקיבל אותו למזכרת. בזמן שדודי גיא לא גר בבית הוריו עד שהתחתן, הכידון שהה אצל אבי. הכידון היה תלוי בחדרו על הקיר. לבסוף חזר לאחיו הגדול גיא.