?מהו המשל 

“המשל הוא סוג של יצירה ספרותית, שהדמויות וההתרחשויות המתוארות בה הן סמל ורמז לרעיונות, לתכונות או מצבים בחיי האדם. עיקרו של המשל הוא הלקח/מוסר השכל.
אפשר לכתוב את המשל בצורת שיר, סיפור, רומן או מחזה אך הצורה המוכרת והנפוצה ביותר היא השיר הקצר המחורז.”

(אנציקלופדיה “אביב”, ערך: משל, כרך 12, עמ’ 67)

משלים שונים- האריה והעכבר

הצב והארנב

השועל והחסידה

הצרצר והנמלה

הצרצר והנמלה/איוון קרילוב

ידידנו הצרצר

כל ימי הקיץ שר.

אך פתאום הקר הופיע,

חורף אל הגן הגיע.

בשמים- עננים,

ועצבת בגנים…

בשדות אין עוד מזון

והגיע עת רזון.

לרנה, נגון וזמר

בא הקץ,הסוף,הגמר

ואיך אפשר לשיר שיר- ערש

אם ריקה, ריקה הכרס?

מתבונן סביב צרצר

ומרגיש כי צר לו, צר.

אז קרב הוא בזחילה

אל ביתה של נמלה:

-הוי! שכנה טובת- הלב

זה אני… צרצר רעב…

המותר להיכנס

וקצת אוכל לחפש?

אנא, תני לי פת דקה…

– זה מוזר, צרצר חבר

מה קרה לך ? ספר!

מה עשית כל הקיץ

עת מילאתי את הבית ?

האם לא הכנת מלאי

כמו כל חרק בגיא ?

– מה את סחה, נמלה ?

מה זה במוחך עלה?

כל הקיץ – שבועות !!

לי היו רק הופעות:

שימי לב – אני אמן !

לא היה לי רגע זמן…

-נו,אם כן…

     -הרי הסברתי:

כל עונת הקיץ שרתי…

שרת? אז במקום לאכול

קום וצא נא במחול…

והנמשל של המשל

מוכר לבן וגם לבת:

מי שטרח לפני שבת

הוא יאכל ביום שבת.

השועל והענבים

שׁוּעָל רָעֵב נִכְנַס לְכֶרֶם הָעֵנָב.

שָׁם, לְמַרְאֵה הַפְּרִי, מַמָּשׁ קָרְנוּ עֵינָיו.

אָכֵן, חֶמְדָה מֵאֵין כָּמוֹהָ!

כֹּל עֲנָבָה לְאוֹר הַיוֹם

תַבְהִיק – תַּבְרִיק כְּיַהֲלוֹם.

רַק זוֹ צָרָה צְרוּרָה: תָּלוּי הַפְּרִי גָבֹהַּ.

רָץ הַשׁוּעָל סְחוֹר – סְחוֹר לְאֶשְכּוֹלוֹת -הַחֵן,

קָרוֹב הַפְּרִי – וְנַחַת אַיִן:

קָרוֹב לָעַיִן –

רָחוֹק מִשֵׁן.

שָׁעָה תְּמִימָה בִּזְבֵּז בַּכֶּרֶם, הַמִּסְכֵּן.

סוֹף – סוֹף, בְּלֵב דַּוָּי, הָלַךְ מִשָׁם,  מֵחֹסֶר

כֹּל סִכּוּיֵי “כִּיבּוּד” – וּבְרוֹגֶז רַב קָרָא:

” אָמְנָם, מַרְאֵה הַפְּרִי לֹא רַע,

אַךְ בֶּאֱמֶת עוֹדֶנּוּ בֹּסֶר.

אוֹי לְאוֹכֵל אוֹתוֹ עֵנָב:

מִיָּד תִּקְהֶינָה כָּל שִׁנָּיו!”

האריה והעכבר- איסופוס

עכבר טייל על פניו של אריה שישן במאורה. התעורר האריה בכעס,  תפס את העכבר בכפו והתכוון לטרוף אותו.

העכבר התחנן על חייו והבטיח לאריה שאם יחוס על חייו, הוא לא יצטער, כי העכבר ישלם לו כגמולו .

הרעיון שעכבר קטן יכול לעזור לאריה גדול כל כך הצחיק את האריה, כל הכעס שלו חלף והוא הניח לעכבר .

לא עבר זמן רב והאריה נפל ברשת שטמנו ציידים . הוא שאג בכאב והעכבר, שהכיר את השאגה , הגיע יד ,

כרסם את הרש/ת והאריה יצא לחופשי.

“אתה רואה” , אמר העכבר, “הנה, כך יכול עכבר קטן לעזור לאריה הגדול”.

הַשּׁוּעַל  וְהַחֲסִידָה

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חָיוּ שׁוּעָל וַחֲסִידָה. הָיוּ הַשְּׁנַים חֲבֵרִים טוֹבִים.

יוֹם אֶחָד הִזְמִין הַשּׁוּעָל אֶת הַחֲסִידָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

בָּאָה הַחֲסִידָה לְבַיִת הַשּׁוּעָל, וְהִנֵּה עַל הַשֻּׁלְחָן צַלַּחַת שְׁטוּחָה, וּבְתוֹכָהּ מָרָק.

הַשּׁוּעָל לִקֵּק אֶת הַמָּרָק בִּלְשׁוֹנוֹ, וְאִלּוּ הַחֲסִידָה לֹא יָכְלָה לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, אֶלָּא לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּקֹשִׁי אֶת קְצֶה הַמָּקוֹר, כִּי שְׁטוּחָה הָיְתָה הַצְלָחַת. “צַר לִי מְאֹד, כִּי הַמָּרָק שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ לַטַּעֲמְךָ”, אָמַר הַשּׁוּעָל.

“רוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא לָגַמְתָּ מִמֶּנּוּ, אַף לֹא מְעַט”. “הַמָּרָק הוּא טוֹב וְגַם טָעִים”, אָמְרָה הַחֲסִידָה, “אַךְ אֲנִי אֵינֶנִּי רְעֵבָה, כִּי אָכַלְתִּי בְּבֵיתִי לִפְנֵי שֶׁבָּאתִי לְכָאן. וְאוּלַי תָּבוֹא אַתָּה אֵלִי, יְדִידֵי הַטּוֹב, לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלִי מָחָר, לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם?” “בשִּׂמְחָה רַבָּה”, עָנָה הַשּׁוּעָל.

לְמָחֳרָת, בָּא הַשּׁוּעָל לְבַיִת הַחֲסִידָה, וְהִנֵּה עַל הַשֻּׁלְחָן כַּד צַר וְגָבוֹהַּ וּבְתוֹכוֹ נִתְחֵי בָּשָׂר. מְהֵרָה הַחֲסִידָה וְהִכְנִיסָה אֶת הַמָּקוֹר אֶל תּוֹךְ הַכַּד, עַד לְתַחְתִיתוֹ, וְאָכְלָה בְּתֵאָבוֹן. וְאִלּוּ הַשּׁוּעָל הָרָעֵב, לֹא יָכֹל הָיָה אֶלָּא לְלַקֵּק אֶת הַכַּד מִבַּחוּץ.

גָּמְרָה הַחֲסִידָה אֶת האָרוחָה, וְאָמְרָה לְשׁוּעָל: “צַר לִי מְאֹד, כִּי הַמַּאֲכָלִים שֶׁהֵכַנְתִּי אֵינָם לְטַעֲמְךָ וְלֹא אָכַלְתָּ דָּבָר”. עָנָה הַשּׁוּעָל וְאָמַר: “אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ בַּטּוֹב וְהָרוֹפֵא אָסַר עָלַי לְאֹכֶל הַיּוֹם”.

וּמֵאָז אֵין הַחֲסִידָה מְבַקֶּרֶת אֵצֶל הַשּׁוּעָל, וְהַשּׁוּעָל אֵינוֹ מְבַקֵּר בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַחֲסִידָה, וְשׁוּב לֹא הָיוּ חֲבֵרִים”.

איזופוס

ממשל המשלים החשוב ביותר בהסטוריה היה אזופוס (איסופוס). לפי מה שכתבו היסטוריונים שחיו אחריו, איזופוס חי ביוון במאה השישית לפני הספירה, והיה עבד גיבן, מכוער וכבד-פה, שניחן בשכל חריף ובהומור שנון. מספרים שאיזופוס נרצח בידי אנשי העיר דלפי, שנעלבו מדבריו והעלילו עליו שגנב גביע קדוש. הם הדפו אותו מראש צוק גבוה אל תהום, אף שידעו שהוא חף מפשע. לאחר מותו באו עליהם רעב ומגפות, וכדי לכפר על מעשיהם הם בנו מקדש והקימו עמוד זיכרון לזכרו.
תהילתו של איזופוס היתה רבה. משליו המשעשעים והשנונים היו לרוחם של בני תקופתו התרבותית, והשפיעו על כל ממשלי המשלים שקמו אחריו. איזופוס נחשב לאבי המשל הסיפורי הקצר והשנון שנקרא על שמו- המשל האיסופי. במשך השנים נרקמו אגדות רבות על חייו ומותו, שכונסו בסיפור ‘הרומן האיסופי’. גרסה מקוצרת של הסיפור נמצאת במסה של שלמה שפאן, החותמת את הספר משלי איסופוס, אותם תרגם מיוונית. הוצאת מוסד ביאליק ,1960 שנים לאחר מות איזופוס סופרו משלים במקומות שונים בעולם, ולמרות ההבדלים במקום ובזמן שבהם סופרו, יש ביניהם דמיון רב.

לַה פוֹנְטֵין
ז’ן דה לה פונטיין חי בצרפת לפני כ400 שנה.
הוא כתב שירים, מחזות וסיפורים רבים, אבל התפרסם במיוחד בזכות ספרי המשלים שלו.  הוא הושפע ממחברי משלים קדומים וכתב מחדש את משליהם בחרוזים, כשהוא משנה אותם לפי רצונו. לה פונטיין טען שמוסר ההשכל הוא חלק בלתי נפרד של המשל. לדבריו, כמו שאי אפשר להפריד בין הגוף ובין הנשמה, כך אי אפשר להפריד בין משל ובין מוסר ההשכל שלו. וכך, אנחנו מוצאים כמעט תמיד את מוסר ההשכל בתחילתו של כל משל שלו, או בסופו.

קרילוב
איוון אנדרייביץ’ קרילוב חי ברוסיה לפני כ-250 שנה. הוא נחשב לגדול מחברי המשלים הרוסים.
קרילוב פרסם את ספר המשלים הראשון שלו, שכלל 23 משלים, בשנת 1809 וזכה להצלחה עצומה.
בתחילה עיבד קרילוב משלים של קודמיו, אבל בעקבות הצלחתו הרבה, החל לחבר משלים בעצמו.
בסך הכל כתב קרילוב כמאתיים משלים, בעיקר על בעלי חיים. גם הוא, כמו לה פונטיין, כתב את רובם בחרוזים. את משלי קרילוב בעברית חרז חנניה רייכמן.