אַרְיֵה גָדוֹל תָפַס עַכְבָּר קָטָן.

אָמַר הָעַכְבָּר: “תֵן לִי לָלֶכֶת, בְּבַקָשָׁה”.

“לָמָה?” שָׁאַל הָאַרְיֵה.

“כִּי אַתָה אַרְיֵה טוֹב”, עָנָה הָעַכְבָּר “וְיוֹם אֶחָד אוּלַי אֲנִי אֶעֱזוֹר לְךָ”.

“אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאַתָה יָכוֹל לַעֲזוֹר לִי”, צָחַק הָאַרְיֵה, “אֲבָל אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לָלֶכֶת, כִּי אַתָה עַכְבָּר מַצְחִיק וְאַמִיץ”.

הָעַכְבָּר אָמַר לָאַרְיֵה תוֹדָה וְהָלַךְ.

אַחֲרֵי כַּמָה יָמִים נִתְפַּס הָאַרְיֵה בְּרֶשֶׁת שֶׁל צַיָידִים.

הָאַרְיֵה נִיסָה לָצֵאת מֵהָרֶשֶׁת וְלֹא הִצְלִיחַ. הוּא בָּכָה וְשָׁאַג שְׁאָגָה גְדוֹלָה.

הָעַכְבָּר שָׁמַע אֶת הַשְׁאָגָה וְרָץ מַהֵר אֶל הָאַרְיֵה. הוּא חָתַךְ בַּשִׁינַיִים הַחֲזָקוֹת שֶׁלוֹ אֶת הַחוּטִים שֶׁל הָרֶשֶׁת, וְהָאַרְיֵה יָצָא.

“תוֹדָה”, אָמַר הָאַרְיֵה לָעַכְבָּר,

“עַכְשָׁיו אֲנִי מֵבִין שֶׁלִפְעָמִים עַכְבָּר קָטָן יָכוֹל לַעֲזוֹר לְאַרְיֵה גָדוֹל”.