בנות בית חינוך חב”ד כותבות את הסיפור

ב”ה

מה שעברתי בקורונה/חני הולצברג כתה ב 

לפני שנה גרתי בחו”ל באודסה שבאוקראינה. כשהתחילה הקורונה משרד הבריאות אמרו לנו שאנחנו צריכים לבוא לארץ ישראל, כי הם מפחדים שנידבק שם. עשו לנו את כרטיסי הטיסה, ארזנו מזוודות, עשינו אוכל לנסיעה (יש מטוסים שמביאים שם אוכל כשר ויש כאלה שלא).

 אבל מאודסה עד ארץ ישראל לא היה מטוסים בתחילת הקורונה, אז היינו צריכים לנסוע  לקייב שבאוקראינה. נסענו במונית שבע שעות.

מ6 בערב יצאנו לדרך והגענו לקייב ב1 בלילה. נכנסנו למטוס בשעה 3 בלילה ונחתנו ב6 בבוקר בארץ ישראל.

אחרי זה נסענו למקום שאנחנו התארחנו. אנחנו חשבנו שנחזור לאודסה אבל הקורונה החמירה

יותר ויותר. בהתחלה כשהגענו לארץ ישראל היינו בבידוד. אחרי זה כבר יצאנו מהבידוד אבל כבר שמרנו על כל הכללים, אפילו על כפפות ועל אלכוג’ל ועל מסכה. היינו שמים אלכוג’ל אחרי שהולכים בחוץ.

אחרי כמה חודשים אבא ואמא שלי חשבו שאולי אם כבר אנחנו הרבה חודשים בארץ ישראל, אולי אנחנו נעבור דירה לגור בארץ ישראל. אבא ואמא שלי חיפשו עיר שנגור שם, ואז אבא ואמא שלי החליטו לגור בנוף הגליל בהר יונה כי זה שכונה חדשה ויש לנו בני דודים בנוף הגליל. אחרי כמה זמן ההורים שלי הלכו לקנות רהיטים. אחרי כמה זמן עברנו דירה. זה היה בחודש אלול, יום אחד לפני שהתחיל הלימודים.

אני שמחה שעברנו לנוף הגליל, יש לנו בית גדול של שתי קומות ברוך ה’. יש לנו שכונה עם אנשים שומרים תורה ומצוות.

ואני שמחה  שאני לומדת בבית ספר חב”ד נוף הגליל.

ב”ה

חולמים על הגאולה!/שירה בן שטרית כיתה ב’

חני ומירי אחיות חמודות, חני הגדולה ומירי הקטנה.

הן אוהבות לשחק ביחד, לאכול גלידה ביחד וגם לישון ביחד.

חני ומירי ישנות באותו חדר, לילה אחד חני חלמה חלום על הגאולה,

היא חלמה שהיא בבית המקדש שהיא על ענני הכבוד ושפשוט מתגשם לה כל חלום טוב,

היא נבהלה כל כך והלכה לאבא ואמא שהיו בסלון.

אמא שאלה את חני, למה את לא ישנה חני?

חני עוד לא הצליחה להגיד שום דבר וכבר אבא אמר לחני ללכת לישון.

חני סיפרה לאבא ולאמא הכל, את כל החלום ובדיוק מה שהיא חלמה.

אבא ואמא הבינו שחני ישנה והתעוררה מהחלום, אבא ואמא הרגיעו אותה ואמרו לה שתתפלל שתבוא

הגאולה, אבא סיפר לחני מה אומרים שיהיה בגאולה וחני כל כך התרגשה היא שמעה על הממתקים שבעץ

ואפילו את כל מה שהיא חלמה.

אמא אמרה לחני שמאוחר מאוד וחני הלכה לישון ובבוקר חני ומירי רצו להביא את הגאולה.

 הן התפללו , הן עשו כיבוד הורים, בירכו לפני ואחרי הארוחה כמו תמיד אבל הן עשו את זה ממש מתוך הלב.

אבא ואמא ראו איך הן רוצות את הגאולה ופשוט התלהבו מהן מאוד, הם פשוט לא האמינו שהן כל כך רוצות את הגאולה ועושות מעשים טובים.

אמא אמרה להן כל הכבוד ואבא הביא להן סוכריה והן עשו ועשו עוד ועוד וכמובן אמרו תודה להורים.

בלילה חני לא פחדה משום חלום ואפילו רצתה לחלום על הגאולה, כי העיקר שתבוא הגאולה!!!!

ב”ה

אופניים של מצווה/מוסיא הולצברג כיתה ג’

לחנה קנו אופניים יפות ומיוחדות, שהיא מתכננת לעשות איתם רק דברים טובים. למשל אם אח שלה רוצה לעשות עם חבר שלו תחרות אופניים ואין לאח שלה אופניים, ורק לחבר שלו יש אופניים- אז היא תיתן לו את האופניים בשמחה. פעם אחת חנה יצאה לרכוב על האופניים שלה. פתאום היא רואה ילדה אחת בוכה וחנה לא יודעת למה הילדה בוכה. אז היא ניגשת לילדה שבוכה ושואלת אותה למה את בוכה? אז הילדה עונה לה: אני אספר לך את הסיפור. הייתי בבית, היה לי משעמם אז ירדתי מהבניין לרכוב על האופניים שלי. פתאום  אני לא רואה את האופניים שלי! חיפשתי בכל מקום אפשרי ולא מצאתי. חנה אומרת: אה הבנתי! אז אני מוותרת לך ואת תהיי באופניים שלי 15 דקות, ואז אנחנו  נעשה תור תור. וואו תודה רבה חנה את כל כך צדיקה. וגם נעשה תחרויות ריצה יהיה ממש כיף. ובסוף נהיה חברות טובות וגם אני אשאל את אמא שלי אם אפשר לבוא אליך,  ובסוף נקרב את הגאולה בקרוב ממש, כי אהבת ישראל מקרבת את הגאולה. אז תעלי לבניין ואז תישאלי את אמא שלך אם היא מסכימה שתבואי אלי. בסדר? אחרי 5 דק’: כן אמא שלי הסכימה, יש!!!!

בבית של חנה

 ואז חנה שואלת את הילדה: תזכירי לי איך קוראים לך? כבר שכחתי. קוראים לי אסתי, אמרה הילדה. תודה שהזכרת לי אמרה חנה. אז אסתי בואי איתי לחדר שלי. אסתי באה עם חנה לחדר וחנה שאלה: רוצה מהמגירה שלי משהו? חנה אין מילים, אמרה אסתי. אני אקח משהו קטן שיזכיר לי איזה ילדה את עם אהבת ישראל! ואני אזכור אותך לעולם. אסתי שאלה את חנה: רוצה מהיום נראה לכל הבניין דוגמה אישית? וככה נזרז עוד יותר את הגאולה.

יום למחרת

חנה! את לא תאמיני! החזירו לי את האופניים שלי!!!!

איזה יופי אסתי! תספרי לי את הסיפור איך זה קרה, ותספרי מה שקרה. אסתי עונה: טוב אני אספר לך את הסיפור.

אסתי מספרת: זה היה אתמול בערב. אמא של ילד אחד הגיע לבית שלנו. אחד מהאחים שלי פתחו לאישה שבפתח הדלת, והאישה שאלה את אח שלי: סליחה אולי האופניים האלו שלכם? ואח שלי ענה לה: כן תודה רבה לך. והאישה ענתה: אז קחו בשמחה פשוט הבן שלי לקח לכם את האופניים… הבן שלי חזר הביתה ומה אני רואה? האופניים אצלו ביד. שאלתי את הבן שלי מהיכן הבאתה את האופניים? הבן שלי ענה לי בלי חשק: הבאתי את האופניים האלו מהבניין הראשון שמולנו. אני עניתי לו: שמוליק צריך להחזיר את האופניים הם לא שלנו. אבל אמא אני מתבייש להחזיר את האופניים. אז אמרתי: לא נורא אני אחזיר את האופניים למשפחה שלקחת מהם. תודה אמא, אמר הבן שלי.

אסתי סיימה לספר את הסיפור לחנה. וחנה אמרה: איזה יופי אסתי רוצה לעשות איתי תחרות אופניים?

כן בשמחה! אמרה אסתי.

שלוש….. שתיים……… אחת………

ב”ה

כל מעשה קטן – מכריע את הכף!/ נחמי גרוסמן כיתה ג’

חיימקה ומענדי שחקו יחד במונופול. לפתע, החלו לריב ביניהם: “אני צריך לקבל את 100 השקלים האלו!” קרא  חיימקה בכעס. “אתה?! מה פתאום! אני אמור לקבל אותם!” זעם מענדי. ארוחת הערב קטעה את מריבתם. הילדים הלכו מאוכזבים לאכול ואח”כ פנו לישון:

——-

מענדי קרא קריאת שמע ונשכב במיטה. הוא עצם את עיניו ונסה להרדם, ללא הצלחה. לבסוף, כשנרדם, חלם חלום: מענדי וחיימקה משלימים, ואז הכל יותר טוב, הם עושים הכל יחד. פתאום ראה את מלך המשיח, וכה אמר לו: “כל מעשה קטן מכריע את הכף.” מענדי פקח את עיניו והתישב. “אולי באמת כדאי שנשלים.” הרהר. הוא הציץ למטתו של אחיו וראה שהוא ער. הוא לחש: “חיימקה!” וחיימקה קפץ בבהלה. “מה קרה, מענדי? הבהלת אותי!” לחש לו חיימקה לחישה רועמת. “סליחה” ענה לו מענדי. “לא התכוונתי להבהיל אותך, רציתי לבקש סליחה על מה שקרה” אמר מענדי “האמת שגם אני רציתי לבקש ממך סליחה, אבל לא ידעתי איך”. הודה חיימקה. “לא משנה, העיקר שעכשיו אנחנו בשלום!” צהל מענדי.

לפתע נשמע קול שופר חזק, ושני הילדים קפצו מהמיטות, ומענדי שאל: “איך זה יכול להיות, בכלל לא אלול, רק שבט וכבר שופר?!”. “לא, זה בכלל..” החל חיימקה לומר, ופתאום קפץ, טלטל את מענדי בחוזקה, ואמר לו משהו, נסער. אך שמע מענדי את המילים ושניהם פתחו בריצה לחדר ההורים. כשהגיעו לדלת נעצרו בחשש. “אסור להעיר את ההורים”. אמר חיימקה. “אתה בטוח?” שאל מענדי, מסופק, “אולי בנסיבות כאלה דווקא צריך?” “רגע!” קפץ חיימקה “הדלת פתוחה וכך אפשר לראות אם ההורים ערים!” מענדי אכן הציץ פנימה וראה… אבא ואמא ערים! “אבא, אמא, בואו דחוף בבקשה!” קרא מענדי. “מה רציתם?” שאל אביו. “ויש לי הפתעה בשבילכם!”  הכריז בקול נרגש אבא, “גם לנו יש הפתעה!” השיב לו חיימקה בקול נרגש לא פחות. “המשיח הגיע!!!” אמר והתרגשותו נוסקת. “אה, שמעתם?” אבא הביט בהם בחיוך. “בואו נצא החוצה” משך אותם מענדי, שעד עכשיו שתק ונראה היה כהלום רעם. “לאן?” התבלבלה אמא. “לעננים!” השיב מענדי בהתרגשות, “טסים לירושלים!”

עד מהרה היו כולם בחוץ. דילגו בעליזות, והנה הם על הענן. “סוף סוף!” התנשם אדם מבוגר בעל זקן ארוך. “כל חיי חיכיתי לרגע הזה, והנה הוא הגיע!” ומספר אנשים מחו דמעה. “הנה בית המקדש!” צעק מענדי, מצביע על הענן שמולו, עליו התנוסס מבנה מרהיב ביופיו, שהפאר וההדר שלטו בו בכל פינה. “הגענו ממש מהר!” שמע חיימקה ילד קטן בעל קול ציצני. “הנה בית המקדש שמתחבר עם הכותל!” צווח אחד הילדים שהביט מוקסם בנעשה, ונראה שכמעט שכח עולם ומלואו. חיימקה קפץ. “אני כ”כ מחכה להקרבת הקורבן!”, אמר. ונראה היה שהוא נמצא בעולם אחר.

כל העת נחתו סביבם עוד עננים, ויהודים מכל קצוות תבל התרוצצו בכל פינה, מאושרים. “הנה גן החיות!” התלהב ילד שפאות עיטרו את לחייו. “לכבוד מה?” שאלה ילדה את אימהּ. “את לא יודעת? בגן החיות הזה יש דוכן ענק לתפילין, ומאות אנשים עוצרים שם, ומניחים תפילין!” אחת הבנות התקרבה בסקרנות. “אמאלה!” צרחה, מפוחדת. “כל החיות משוחררות” ואז התרחש הפלא הגדול: הכבש הרך, התקרב לאריה, התכרבל בזרועותיו והתנמנם! מענדי הצביע על העץ. עליו צמחו בגדים ומאפים! “למדנו על זה בכיתה, נכון?” שאל את מענדי זלמי חברו. “כן,” השיב מענדי.

“כמה טוב שגם אנו נטלנו חלק בהבאת הגאולה!”

ב”ה

הגאולה/מנוחה נבון כיתה ד’

חוה וחיה הם שכנות. אבל לא שכנות טובות ,חוה כל הזמן הציקה לחיה וחיה כל הזמן החזירה לה וצעקה עליה ,יום אחד אמא עשתה לחיה רשימה מה היא צריכה לעשות:

1 .לסדר את החדר והמטבח

2 .לשטוף כלים

3. לבקש מחווה 3 ביצים ולהכין חביתות לארוחת צהרים

חיה ממש לא אהבה שאמא נותנת לה רשימות , ובעיקר ללכת לחווה . כשחיה מגיעה לחוה ומבקשת משהו מחווה ,חוה הייתה מתחילה להציק לה .

יום אחד חיה מסתכלת בחלון ורואה הרבה הרבה אינדיאנים ורוסים וצרפתים ואנגלים וסינים ויפנים וכו’ מתקרבים לבית שלה ונכנסים ומתחילים לנקות ולשטוף כלים וחיה מנסה לצעוק אליהם ולא מצליחה והיא לא מבינה כלום וככה כל יום הם מגיעים ושוטפים ועוזרים וחיה שואלת את אמא מי אלה כל האנשים האלו אמא אמרה שהגיעה הגאולה חיה התרגשה מאוד מאוד מאוד מאוד יצאה לחצר וראתה את מוישי אחיה הקטן משחק בטנק של מלחמה ואת יוסי משחק עם הנחש. פתאום היא שמה לב שכל העצים מלאים ממתקים היא הייתה עייפה התיישבה על סלע ופתאום הסלע קם והיא ראתה שזה גורילה והיא פחדה מאוד ושניה אחר כך ראתה שהגורילה ממש אוהבת אותה והגורילה התקרבה אליה וחבקה אותה אחרי זה היא ניגשה לעץ וקטפה ממתק שממזמן לא טעמה אותו היה אותו הרבה בסופר אבל זה לא היה בהכשר היא הייתה כל כך שמחה.

אחרי זה היא ראתה את חוה היא נגשה לחווה וחוה בקשה ממנה סליחה וחיה בקשה מחוה סליחה ושתיהן סלחו אחת לשנייה.

אחר כך התחשק לחיה אגס ופתאום ראתה אגס ענק היא בקשה מאבא שלה שיביא לה אגס מקולף אבא הלך לבית והביא מהמחסן מסור ומכסח דשא גדול אבא ניגש אל האגס והתחיל לכסח לחתוך את האגס חתך חתיכה והגיש לי ואמר לי:” לכי תאכלי את האגס עם חוה. בסוף חוה וחיה נהיו חברות טובות טובות.

ב”ה

דיסלקציה/רבקה שמיר כיתה ד’

חני היא ילדה עם בעיית דיסלקציה { בעיה שלא מסוגלים לקרוא}.

כשחני שומעת על מבחן היא אומרת לעצמה: “בטח אני לא יצליח במבחן בדרך כלל אני מקבלת במבחנים 35% אין לי סיכוי להצליח להגיע לציון 100% אני מקווה כל פעם שיש מבחן אני אומרת שאני יקבל 100% ובסופו של דבר אני מקבלת 35% או40% אבל אף  פעם לא הגעתי ל100% במבחנים”. ואומרת לעצמה גם:” אין לי סיכוי להגיע ל100%” וגם:” אני לא שווה כלום למה לנסות בכלל”.

יום אחד המורה חיה הכריזה:” בעוד יומיים יש מבחן בשפה” ,חני אמרה לעצמה מה שתמיד אומרת לעצמה ,המורה חילקה את הדפים שבהם יש את החומר ללמוד לפני המבחן. חני בחנה את הדף ולא ממש התעניינה במה שכתוב בו אבל רק משהו אחד היא ידעה שהיא לא תצליח בו.  בסוף יום הלימודים ניגשה ברכה אל חני ואמרה לה:” חני אני מאמינה בך שתצליחי במבחן להגיע ללפחות 95% ואני מאחלת לך שתצליחי במבחן”. אה… חכי חני  שכחתי לומר לך שאם את רוצה את יכולה לבוא אלי ללמוד למבחן בשפה”. לרגע חני חשבה שהיא נמצאת בחלום תחשבו חני שבקושי יודעת לקרוא א’-ב’ תלמד עם ילדה חרוצה כמו ברכה, חני הייתה בהלם פשוט לא ידעה מה לענות לברכה אם היא תבוא או לא. בסוף היא ענתה שהיא תשאל את אמא שלה ותתקשר אליה ותענה לה תשובה חני אמרה לברכה ‘תודה רבה’.

חני חזרה הביתה ואמרה לעצמה ‘אולי אתקשר לברכה ואגיד לה שאני לא יכולה’ לא זה לא יפה שילדה מזמינה אותי לבית שלה כדי ללמוד ביחד ואני אסרב להצעתה כי אני פוחדת שאני לא אבין ואבלבל את ברכה’ טוב אלך לשאול את אמא’ חני  הלכה לסלון אמא לא הייתה שם אז חני הלכה למטבח ואמא הייתה שם חני פנתה לאמא שבישלה ארוחה לקראת הצהרים “אמא” חני אמרה בקול די שקט “מה ילדתי?” שאלה אמא בקול רך,” אני יכולה ללכת ללמוד אצל ברכה?” שאלה חני “היא הזמינה אותי ללמוד אצלה למבחן שיש בעוד יומיים נו אמא את מסכימה?” אמא שתקה ואז אמרה:” כן תלכי אבל תחזרי בשעה16:30″ חני לקחה את המעיל ויצאה.

ברכה כיבדה את חני בעוגיות ומיץ ומיד לאחר מכן החלו ללמוד למבחן עברה לה שעה והגיע השעה16:30 חני אמרה לברכה שהיא צריכה ללכת והן נפרדות חני חזרה הביתה מרוצה היא הרגישה שהיא הבינה הרבה ממה שברכה למדה איתה בלילה היא חלמה על מה שלמדה עם ברכה ושחזרה את הלימוד שלהן.

ביום המבחן חני הרגישה שהיא מוכנה לקראת המבחן היא למדה עם ההורים שלה עוד כמה פעמיים אבל בפעם שהיא למדה עם ברכה היא הרגישה שאת ברכה היא הבינה יותר ממה שלמדה עם ההורים שלה. הגיע הזמן של המבחן כל הבנות בשקט מוחלט והמורה בוחנת את בנות הכיתה ברכה יושבת ליד חני ושניהן שקועות במבחן וכותבות וכותבות הרבה תשובות ומוחקות בנות גמרו ויצאו להפסקה. הכיתה ריקה חוץ מחני והמורה. חני גמרה את המבחן ויצאה לשחק בחוץ חיכתה לה חברתה ברכה הן שיחקו ונהנו ואז נשמע ברעש ההפסקה נשמע הצלצול ברגע אחד כל המסדרון והחצר התרוקנו והחלו ללמוד.

בסוף היום, חני חזרה הביתה אמא חיכתה לחני בבית בקוצר רוח, כשחני חזרה הניחה את ילקוטה בחדרה ומיד הלכה לסלון אמא אמרה לחני לשבת לידה ואמא שאלה “חני איך היה במבחן?” “מעולה ענתה חני”. ואמא פנתה לעיסוקיה עבר שבוע והמורה חיה הודיעה “המבחנים מוכנים, בסוף היום אחלק לכן אותם” “יש” כולן שמחו. לקראת סוף היום המורה חיה חילקה את המבחנים חני קיבלה…100% במבחן מחיאות כפיים נשמעו מכל עבר חני התרגשה.

בשער בי”ס נפגשו חני וברכה חני פנתה לברכה ואמרה לה משהו אחד “תודה” ודמעות של התרגשות גלשו מעניה של חני. חני באה הביתה נרגשת אמא אבא וכל האחים מחאו לחני כפיים דמעות של אושר זלגו מהעניים של כולם וחני בעיקר.

                               היא יכולה! היא הצליחה!

סוף!

ב”ה

סיפור החברות/ שרה פילקו כיתה ד’

היה היו שתי ילדות, סטערנה וחנה, הן היו חברות מאוד טובות, ואף פעם לא רבו.

יום אחד היה לסטערנה יום הולדת, לכבוד יום הולדת היא ערכה מסיבה בביתה והזמינה את כל הכיתה, ובזמן שאימא הכינה את הרשימה של בנות הכיתה, והתקשרה אליהן להזמין אותן למסיבה, היא בטעות ולא בכוונה דילגה על ילדה אחת מהכיתה.

חנה הרגישה פגועה ועצובה מזה שסטערנה חברתה הטובה ביותר לא הזמינה אותה למסיבת יום ההולדת, והיא התחילה להתרחק מסטערנה. סטערנה עצמה לא הבינה מדוע חנה נראית כה עצובה ומתרחקת ממנה הרי היא לא עשתה לה שום דבר וחוץ מזה עוד מעט תהיה המסיבה שהיא וחנה כל כך חיכו לה! אך כל פעם שניסתה לדבר איתה, חנה לא ענתה לה והתחמקה ממנה.

ביום המסיבה סטערנה ראתה שחנה לא נמצאת. היא לא ידעה שאימא שלה שכחה להזמין את חנה והיא כן ראתה שחנה כועסת עליה בימים האחרונים אך חשבה שזה יעבור עד המסיבה והן יחזרו להיות חברות טובות כמו פעם. עכשיו היא נפגעה מחנה שלא הגיעה ליומולדת הרי היא הזמינה אותה והיא גם לא זוכרת שפגעה בה ושיש סיבה שחנה לא תגיע.

למחרת בבית הספר סטערנה לא דיברה עם חנה וחנה לא דיברה עם סטערנה, וככה זה המשיך. שתיהן היו מאוד עצובות מזה שהן כבר לא חברות ולא מדברות אחת עם השנייה אך שתיהן עדיין כעסו אחת על השנייה, וגם לאחר שעבר זמן רב מהמסיבה הן כבר פחות כעסו אך שתיהן התביישו לגשת ולנסות להשלים.

יום אחד לאחר הלימודים, בצהריים, חנה וסטערנה הלכו כל אחת יחד עם אחיהן הקטנים לגן המשחקים שבשכונה. כשסטערנה ראתה את חנה בגן השעשועים היא החליטה שהיא מתגברת על המבוכה וניגשת אל חנה כדי להבין מה באמת קרה ולנסות להשלים. היא ניגשה אל חנה ושאלה אותה את השאלה שהכי הציקה לה: מדוע היא כעסה עליה לפני המסיבה ולמה היא לא הגיעה? חנה הסתכלה עליה בפליאה הרי היא לא הזמינה אותה לכן היא כעסה עליה!

כעת שתיהן הבינו את הטעות שנעשתה ושכעסו סתם במקום לדבר אחת עם השנייה ולהבין מה קרה.

ומאז הן חזרו להיות חברות טובות!

ב”ה

מגלות לגאולה/חיה מושקא דישון כיתה ה’

“למה שום דבר לא מצליח לי?, שוב נכשלתי במבחן!, למה תמיד הכל נהרס לי???

אלה בערך הקולות שתשמעו אם תתקרבו לבית של משפחת לוי, בהחלט לא נעים .

אבל מה לעשות מאז שראש המשפחה מר מנחם לוי החליט שכל מה שהוא נוגע בו נהרס.

החיים של המשפחה נהרסו לחלוטין כל הילדים מא’-ת’ לא מפסקים להתלונן כמה רע להם.

והמצב לא כזה פשוט כולם ניסו לעזור כולל ההורים של מר לוי כולל השכנים זה הגיע כמעט עד ראש העיר המצב באמת בלתי נסבל.

פעם אחת זה כבר את גבול הטעם הטוב והאמא גברת מנוחה לוי החליטה לשים לזה סוף היא הלכה יום אחד לרב וטענה שהוא חייב לעזור לה אף אחד כבר לא מעז להתקרב לבית שלהם הרב אמר שתשלח את בעלה למכולת בשעה 16:30והוא כבר ידאג לשאר, בלי יותר מדי תקווה חזרה הביתה וחיכתה לשעה ארבע וחצי בדיוק בזמן פגש מר’ לוי את הרב לוי במכולת וכך התנהלה השיחה ביניהם: “שלום כבוד הרב מה שלומך? “ב”ה מחכים למשיח. אתה יודע מר’ לוי שמעתי שאתה השתתפת באיזה פרויקט של ילדים מיוחדים מה יצא עם זה בסוף?” מה אני יגיד לך הרב כל דבר שאני חושב עליו נהרס הכל לא מצליח לי ולא רק אני ככה אלא כל המשפחה שלי ,מה לעשות זה כנראה בגנים שלי …” וואו מה אתה אומר, תקשיב מר’ לוי יש לי רעיון: תלמד את הרמב”ם שמדבר על ימות המשיח על הגאולה. בהצלחה! שנשמע שורות טובות.

ר’ לוי לא ממש הבין את העניין מה שגם את זה הוא יקרא לא יבין ויתעצבן ויזרוק משהו והוא ישבר ואשתו תתעצבן וכולם כל היום יהיו עצבניים למה?? אבל בעצם אם הרב אמר ננסה לא יועיל לא יזיק. שחזר הביתה התחיל לקרוא ולאט לאט התחיל שינוי בחיי המשפחה שוב לא נשמעו צעקות ורטינות. וכשמר לוי התקבל בשעה טובה לעבודה שחיפש הוא שם לב שבזכות העצה של הרב הוא באמת ברוח טובה יותר והוא שמח והדברים מצליחים לו  בכפול ממה שהוא התכוון  ולא רק הוא שם לב לזה כל הבית הוצף באור של שמחה וציפייה לגאולה שאז הכל יהיה טוב לא יהיו מלחמות נוכל בשקט ללמוד תורה מפי מלך המשיח במהרה בימינו אמן!!!

וכמו שהרבי מברך אנשים בגאולה כללית וגאולה פרטית כמובן שהגאולה הכללית היא החלום שלכל יהודי באשר הוא גם אם הוא לא ממש מראה את זה. אבל גם גאולה פרטית היא משמעותית.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!!!

ב”ה

החלום של כולנו/עטי ליפש כיתה ה’

הפתעת השנה! מה? זה לא יתכן! איך זה יכול לקרות? ועוד בדור הכי נחות?
דווקא בזמן הזה? הזמן של הקורונה שמשתוללת בין אנשים?
אז ככה אני קמה בבוקר ושומעת קול חזק, קול של שופר,
אני לא מבינה מה קורה איתי, אני חולמת? ואז אני שומעת את המילה שמשנה את חיי…
משיח בא! זהו שופרו של משיח!
מה? אני שוב חולמת? משיח בא? לא הגיוני! איך? הרי רק אתמול התחיל סגר!
יש כל כך הרבה נפטרים, חולים, איך זה יכול לקרות דווקא היום?
אני לא מאמינה, אמרתי, לא באמת התייחסתי, בטח המצאה!
אבל לא! הקול לא מרפה! רק מתחזק.
אני פותחת את העיניים בכוח, ושומעת: “ענווים הגיע זמן גאולתכם!”
מתאמצת להמשיך להקשיב, והקול מתחזק וממשיך: “ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי
שזורח”. זהו, נגמר, נגמר הסבל, נגמר הצרות, נגמר העוני, מחכים לי, לך, לכולנו, לכל עם
ישראל חיים חדשים, יפים, דף נקי, דף חדש, יפה, מושלם, כמו שתמיד חלמתי, חלמת, חלמנו
כולנו, זמן שאין בו צרות, סבל ,קושי, דף של גאולה!
הבגים-יגדלו על העצים. עצי סרק-יגדילו פירות טובים ואכילים. נמר וגדי- יחיו ביחד ,בשלווה.
הכל יהיה כל כך יפה, חלומי, יהיה לי לכולנו, משרתים, ילדים, והרבה הרבה אחים.
אז בואו כולכם, כל עם ישראל, תבקשו, תתחננו, אל תוותרו! עד שתבוא הגאולה במהרה בימינו,
אמן!

ב”ה

הגאולה העתידית/דבורה לאה שארף כיתה ה’

משפחת חבד”י: אבא, אמא, מושקי בת 6, שלמה בן 5, יהודה בן 3, חני בת שנה וחצי.

ראשי תיבות משי“ח

שנת 7 לגאולה

אבא יצא לגינה להביא חתיכת אבטיח. הוא לא יצא בידיים ריקות, הוא יצא עם סכין גדול וניילון נצמד. אתם בטח שואלים את עצמכם- למה אבא יצא עם סכין וניילון נצמד?

תקשיבו לסיפור וכבר תדעו…

אבא יצא לגינה וראה אבטיח שלא ראה מימיו, (וגם אתם עדיין לא ראיתם כזה אבטיח… בקרוב תראו) האבטיח היה ענק, אבא חתך את האבטיח ל50 חתיכות ועטף את כל החתיכות בניילון נצמד (עניתי לכם על השאלה ❤)   ונכנס לבית בשביל להכין את מודעות. בשביל מה מודעות?

אנחנו לא נגמור את כל האבטיח לבד אז אנחנו מחלקים אותו לזכות עוד יהודים בברכה /בברכות.

רוצים לראות את המודעה?

עוד באותו היום הגיעו לבית משפחת חבד”י כ7 משפחות לזכות בברכה/בברכות (אדמה, שהחיינו).

בשעה 7 וחצי בערב אמא בקשה משלמה שיביא משמעון ודבורה השכנים הנחמדים שלהם חתיכת עגבניה, כן! לשמעון ודבורה יש בגינה שיח עגבניות מלא בעגבניות מאד טעימות…ותביא גם חתיכת  מלפפון מהגינה שלנו לשמעון ודבורה, לנו יש בגינה  מלפפונים מאד טעימים.

יום למחרת: את ארוחת הבוקר שלנו אני מאד אוהבת, כולם בוחרים ביחד פרי שכולם אוהבים

(אם יש לנו אותו בגינה אנחנו פשוט קוטפים אותו מחלקים עוטפים… פרות שאין לנו אנחנו בודקים את המודעות…) היום למשל אכלנו אפרסק טעים חלקנו אותו ל10 חלקים תלינו מודעות…

ואז אמא ספרה לנו סיפור מאד יפה, לפני 7 שנים לא היה לנו בית מקדש ולא קורבנות והקב”ה לא נתן לנו את כל השפע הזה ולא הינו כל כך חכמים וגם הפרות היינו מאד קטנים לעומת היום. אנחנו צריכים להגיד לה’ כל היום תודה על הכל- על שאנחנו חכמים ואנחנו יכולים ללמוד את סודות התורה…

מגישה: דבורה לאה שארף כיתה: ה’ בנות

• מספר טלפון לא אמיתי

מקורות: “היו החיטים מתחככות זו בזו מרב גדלן ונושרת הסלת שלהן בארץ ואתה בא ונוטל ממנה כדי פרנסתך” (ספרי פרשת האזינו פסקה שט”ו)

“עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים” (מסכת כתובות דף קי”א עמוד ב’)

ב”ה

הדולר שהכריע/ חני מקמל כיתה ה’

חיה מכינה ארוחת ערב חלבית ומגישה לשולחן.

“מנדי, אתה רוצה סלט?”

“כן תודה.” הוא מהורהר היום.

היא שמה לו סלט בצלחת. “אתה נראה מאוד מהורהר, על מה אתה חושב?” היא מסתכלת עליו.

“את זוכרת מה סיפרתי לך כשהתחתנו?” הוא מחזיר לה מבט.

חיה נוברת במוחה, היא מנסה להיזכר, לא ממש מצליחה. זה היה לפני שנתיים. “תזכיר לי בבקשה”

“אמרתי לך אז שאני מאוד הייתי רוצה לצאת לשליחות, אבל זה עדיין לא קרה, לצערי.” הוא מסתכל על הצלחת שלו, משחק בחתיכת עגבנייה עם המזלג.

חיה נזכרת, והיא גם נזכרת כמה היא פחדה שהרגע הזה יבוא.

היא העדיפה לשכוח מהרעיון.

“כן, אני נזכרת עכשיו, אבל כבר דיברנו על זה, אתה יודע מה דעתי בעניין.”

“חיה תביני אותי, על זה גדלתי וזה החלום שלי”

“אתה יודע מה? אם זה מה שצריך לקרות אתנו, אז אני רוצה סימן.”

עיניו נדלקות, זה גם התקדמות. “איזה סימן?”

“שהרבי ישלח לנו דולר.” היא מחייכת.

“דולר?!” מנדי המום, כבר לא בטוח שהם יצאו אי פעם לשליחות. “את יודעת מה? סגור, שהרבי ישלח לנו דולר.” במחשבה שניה זה עדיף, גם נצא לשליחות וגם נרוויח דולר. הוא בטוח שהרבי רוצה שהם יצאו לשליחות.

 הנייד של מנדי מצלצל.

הוא מסתכל במסך, שמוליק חברו הטוב.

“זה שמוליק אני שניה עונה לו.”

“יחי המלך מנדי, מה נשמע? יש סיכוי שאתה יורד למטה?” חיוך שובב מתפשט על שפתיו של שמוליק.

“מה אתה זומם שמוליק?” חיוך נמתח על שפתיו של מנדי.

“תבוא ותגלה לבד.” הוא נהנה להשאיר אותו במתח.

“שניה, אני אשאל את אשתי”

“שמוליק למטה הוא ביקש שאני ירד לכמה דקות, זה בסדר?”

“כן בשמחה”

“שמוליק אני יורד, להתראות.”

הוא מברך ברכה אחרונה וקם.

הוא יורד במדרגות, פותח את דלת הבניין ויוצא לחניה.

שמוליק יוצא מהרכב, ידו מקופלת כאילו הוא מסתיר דבר מה.

“אוהו רבינו, מה שלומך?” מנדי אומר ומתקרב אליו.

הם לא נפגשו כבר מהחתונה שלהם.

“ברוך השם, ברוך השם. לא השתנת הרבה, אה?” שמוליק סוקר אותו מלמטה עד למעלה.

“גם אתה לא ממש” הוא מחזיר לו.

“מה זכינו שבאת לבקר אותנו?” מנדי מחייך אליו את החיוך המוכר שלו.

“רציתי להביא לך משהו” הוא מרים את ידו הסגורה, שמחביאה בתוכה משהו עלום.

“מה רצית להביא לי?” הוא שואל בחיוך.

“את זה” שמוליק פותח את ידו, מיישר חתיכת נייר בצבע ירוק.

דולר של הרבי.

מענדי בהלם, בשוק.

הוא לא מצליח להוציא הגה מגרונו.

הוא מנער את ראשו, מנסה לבדוק עם זה חלום או מציאות.

“שמוליקקקקקק” הוא מסתער על חברו בחיבוק חם, למרות הקור המקפיא שנושף בגבו.

“אני לא מאמין, יאוו, אתה לא יודע מה עשית לי עכשיו.” הוא מתרגש ברמות לא נתפסות.

שמוליק נהנה מההתרגשות של מנדי, אך עדיין לא מבין.

“ברשותך, אני עולה שניה לאשתי, היא לא יודעת מה קרה פה.”

“רגע מנדי ספר לי מה ההתרגשות הזאת.” שמוליק עוצר אותו ברגע האחרון.

“תבוא אני אסביר לך בדרך” מנדי מאושר שהוא פשוט מרגיש שבא לו לרקוד. הם עולים במדרגות ומנדי מספר לשמוליק.

“ואוו איזה סיפור” עכשיו תורו להתרגש.

מנדי פותח את הדלת ונכנס. “חיה, יש לנו דולר!” הוא מסתכל עליה בעיניים זורחות.

עכשיו ברור לשניהם, הם יוצאים לשליחות.

יש להם עוד דרך ארוכה, אבל לפחות יש דרך.

 (מבוסס על סיפור אמתי)

סוף!

ב”ה

מה אני/אנחנו בחלום?/פייגי ליפש כיתה ו’

אני רק בפתח הבית והקולות מבפנים לא מבשרות לי שמשהו טוב קורה, אני ממהרת להיכנס ומגלה את ילדיי שקועים בוויכוח, ושלא לדבר על הבלגן שהחליט להתנחל בביתנו, הילדים כמובן שלא שמים לב שחזרתי, ובתוך כל ההמולה הטלפון מתחיל לשיר ואני רואה על הצג את בעלי.
אני עונה מהר,)אולי כדי שיהיה לי עוד כמה דקות לעכל את מה שקורה בבית( הוא אומר לי מהר לצאת לבחוץ והוא כבר ייקח אותי לבית רפואה אני לא קולטת מה הולך, והוא ממשיך: “היה תאונה רצינית ואחיך מאיר נפגע והוריך מבוגרים והם לא יכולים לדאוג לכל מה שצריך, ואנחנו צריכים מהר ללכת לסדר את העניינים”.
אנחנו מגיעים במהירות המקסימאלית לבית הרפואה וכן הגעתי לטיפול נמרץ, באמת איך הגעתי למצב הזה?!
עד שאני מצליחה לתפוס איזה רופאה לשאול מה קורה, היא אומרת שהמצב לא טוב בכלל, כן ומה עוד? אני שואלת, שקט אין מענה, מה זה אמתי אני מבינה נכון? או שאולי דברתי לקיר והרופאה בכלל לא שמעה את השאלה?
אני לא מצליחה לקלוט מה הולך איתי אני כבר כמעט מתעלפת, די נמאס לי אין כח לגלות הזאת!
מה אני עושה עכשיו, באמת? לאט לאט אני מצליחה להקל את מה שקורה ואני מבינה שרק מישהו אחד יכול לעזור, והוא הקב”ה, אני מודה לה’ שאני יהודייה וברגעים קשים כאלה יש לי למי לפנות, על מי להישען.
ואז אני מתחילה לשחזר את שקרה, ואני נזכרת שהילדים שלי בטח דואגים לי, הרי הם אפילו לא שמו לב שהגעתי. אני מתקשרת לבעלי שאני לא יודעת באיזה שלב נעלם, והוא אומר לי שהוא הביא את השכנה לשמור עליהם והוא שואל איך אני מרגישה, ומה אענה לו? אני מרגישה רע אבל יש עכשיו דברים יותר חשובים מהרגשות שלי, ולבנתיים הדקות חולפות ואני שמה לב שבעלי לידי הוא נותן לי משהו לשתות ואומר לי לצאת להתאוורר ואני חושבת שבאמת הגאולה יכולה לעזור עכשיו, אבל שנים שאנחנו מחכים לה בדיוק עכשיו היא תבוא? אבל הרבי כל הזמן דיבר שהגאולה בפתח, אז חייב להיות מתי שהוא!.

ופתאום כן אני שומעת קול, כן זה תקיעת שופר, אני לא מאמינה! לא, זה לא קול של תקיעת שופר, אנחנו בגלות! אבל הקול הוא לא היה סתם דמיון, אלא קול השעון מעורר.
אני קולטת שהכל היה חלום, וצריך לארגן את הילדים ללימודים. אני קמה מהר שמחה לחזור למציאות ולא לחלום גלותי זה. אין לי זמן לחשוב על החלום כי הדקות חולפות ואני צריכה לשלוח את הילדים לביה”ס.
סוף סוף כולם יצאו ללימודים ויש לי זמן לחשוב על החלום, אני מהרהרת על החלום ועל הדרך גם על הגאולה שאנו מחכים לה מאות שנים, אני שמה לב וגם קולטת דבר שלא קלטתי הרי ככל שעבר יותר זמן משאנו מחכים לגאולה זה אומר שאנו קרובים אליה אז באמת כל רגע הגאולה באה.
וכן, כל הגלות הזאת היא כמו חלום ופתאום בגאולה אנחנו נתעורר ממנו כן אנחנו בחלום. ואני מנסה רק לדמיין מה יהיה כשאתעורר מהחלום- כשתבוא הגאולה, איך אני אגיב אבל אני מקווה שעוד לפני שאנסה לחשוב איך אני יגיב כשהגאולה תבוא, הגאולה תהיה כאן וכבר אדע מהמציאות!
אז מה שנשאר זה לבקש להתעורר מהחלום-מהגלות, מהצרות, ולקום לגאולה השלימה!

ב”ה

מנדי ומושי מחכים למשיח/רחלי קורנוויץ כיתה ו’

יום בהיר אחד חזר מנדי מה’חיידר’ לביתו, וסיפר לאמא בהתרגשות אודות מה שהמלמד סיפר ב’חיידר’.

“המלמד אמר שהמשיח יכול לבוא בכל רגע, אנחנו צריכים להיות מוכנים כי הוא יבוא לבית שלנו” סיפר מנדי בהתרגשות.

בדיוק כאשר מנדי סיים את דבריו, מושי אחותו נכנסה לבית. גם היא סיפרה מה המורה אמרה על המשיח: “המורה שלי אמרה שבשביל להביא את הגאולה אנחנו צריכות לעשות הרבה מעשים טובים”.

‘אתם צודקים’ אמרה אמא כל מה שאמרתם זה נכון, אז אולי עכשיו תחשבו מה אתם עושים בשביל להביא משיח?

“אני ניסיתי, אבל, לא הצלחתי”  – אמר מנדי. “נכון” – אמרה מושי.

“ילדים” – אמרה אמא – “אם תחשבו יחדיו, אזי יהיה זה גם ‘אהבת ישראל’, שמקרבת את הגאולה, וגם יהיה לכם יותר קל לחשוב מה אתם עושים בשביל להביא את הגאולה”.

מנדי ומושי הלכו לחדר שלהם, הם חשבו מה יעשו בשביל להביא את המשיח. לפתע אמרה מושי: ‘אתה שם לב איך החדר שלנו נראה???’

‘כן, קצת מבולגן. מה את עושה מזה דרמה’ – אמר מנדי. אך לפתע פתאום הוא צעק ‘אוי את צודקת, אחנו צריכים לסדר את החדר. ככה לא יפה לקבל את המשיח’. ‘אז בוא נסדר את החדר’ – אמרה מושי.

כך הם סידרו את החדר במשך שעה ארוכה.

לאחר שסדרו את החדר, אמר מנדי ‘צריך לפרסם את משיח לכל העולם’, ‘בוא נלך לבקש מאמא רשות ללכת למבצעים’ אמרה מושי. כפי שהם ציפו אמא אכן הסכימה ואף שיבחה אותם על מעשה זה.

מנדי ומושי יצאו למבצעים, מושי חלקה נרות שבת קודש ומנדי הניח לאנשים תפילין. לכל אחד ואחת הם סיפרו אודות הגאולה העתידה, שכל רגע עומדת להגיע. בשעות הערב הם חזרו הביתה, בבית אמא אמרה שהם צריכים לאכול ארוחת ערב ולישון. בלילה מנדי חלם איך הוא קוטף מהעצים עוגות ממתקים ואוכל טעים, הוא גם חלם איך הוא משחק עם הזאב, ושיש לו אלפי משרתים.

בבוקר מושי אמרה למנדי, שהיא חשבה שאם הם ילמדו שיחות של הרבי הם יהיו מוכנים עוד יותר לגאולה, מנדי אמר – שזה באמת רעיון טוב, אבל הם יעשו את זה כשהם יחזרו מהלימודים. “ברור” – אמרה מושי, “לא חשבתי אחרת”. כך הם יצאו ללמודים.

כשהם חזרו מהלימודים, הם למדו דבר מלכות. לפתע פתאום הם שמעו תקיעת שופר חזקה, מנדי ומושי צעקו ‘משיח הגיע’. אמא מיד הגיע ואמרה: ‘נכון משיח הגיע בוא נעלה על הענן’. בענן כל החברים של מנדי שאלו אותו איך הוא ידע שמשיח יגיע? מנדי אמר שהוא ידע כי הוא האמין בזה.

כשהם הגעו אזי כל מה שמנדי חלם בחלום, קרה במציאות ממש. הם שחקו עם אריות ונמרים, היה הרבה דברים טעימים על העצים, היה להם המון משרתים, כדי שהם יכלו ללמוד תורה כל זמן .

ב”ה

בזכות כתיבה לרבי!/מושקא שמיר כיתה ו’

בהודו הרחוקה היו שלוחים של הרבי.
הם היו נוסעים לשליחות כל חצי שנה.
לזמן השליחות היו מגיעים שני בחורים ושני בחורות[שני בחורים שיעשו מבצעים וכדומה. ושני בחורות כדי להיות עם הילדים].
באותה שנה לא מצאו השלוחים שני בחורים ושני בחורות. וההורים ניסו לתפקד לבדם את השליחות.
לבסוף החליטו לחזור לארץ כי לא הצליחו לתפקד.
שילדתם הבכורה חיה מושקא בת השמונה שמעה על רצון הוריה לחזור לארץ קמה ואמרה: “אני מוכנה להישאר כאן לבד רק שיהיו במקום שלוחים”
הילדה התעקשה אבל זה לא עזר.
באחד מהלילות חשבה לעצמה: “איך עד עכשיו לא חשבנו לכתוב לרעבע?”
למרות שעת הלילה המאחרת ישבה וכתבה לרעבע על הקשיים ללא בחורים ובחורות.
הרעבע ענה תשובה ברורה(לא נפרט) והבטיח שכבר באותו שבוע הם יצליחו למצוא בחורים ובחורות.
ובאמת למחרת התקשרו לאב השליח שתי בחורים והודיעו שהם רוצים לבוא לשליחות!
וכך היה חצי מברכתו של הרעבע התגשמה.
לאחר כמה ימים הבחורים יגיעו.
ובאותו יום גם שני אנשים נוספים הגיעו…. והן היו שתי בחורות דתיות.
האם השליחה ידעה שהן רק באו לטייל בהודו.
ולפתע…
הן פנו לשליחה ואמרו: “יש סיכוי שאתם צריכים שתי בחורות שיהיו עם הילדים?”
וכך התקיימה ברכתו של הרעבע במלואה.

יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

ב”ה

חלום הגאולה/מושקא נבון כיתה ו’

חני ושרי הן צמד חברות טובות. יום אחד אחרי בית הספר, שרי באה לחני והן הכינו ביחד שיעורי בית בנושא הגאולה. לפתע, אמרה חני: וואו  כמה אני מחכה למשיח. כן גם אני ממש מחכה! שרי, אמרה חני צריך לעשות עם זה משהו! מה צריך לעשות? שאלה שרי. צריך לעשות משהו שיביא את הגאולה, אי אפשר להמשיך כך! אמרה חני. נכון , אבל כך כולם אומרים, צריך לעשות משהו גדול, המשיכה שרי. טוב, יאללה, ניפגש מחר להתראות!

בערב, כשחני שכבה במיטתה חשבה לעצמה: באמת צריכים לעשות משהו. חשבה ונרדמה.

בבוקר חני  מתעוררת, וחושבת- אני מרגישה שיהיה יום מיוחד! אהה נזכרתי היום סבא וסבתא מאמריקה מגיעים איזה התרגשות!  היא קמה מהמיטה, התלבשה בזריזות ויצאה למטבח לשתות כוס שוקו. כשהיא יצאה קידם אותה ריח נעים של חומרי ניקיון. היא הסתכלה סביבה וראתה כמה נשים מנקות  ומצחצחות את הבית זה היה מראה מוזר אבל לחני זה לא היה משנה. “כנראה אמא שכרה כמה מנקות שיצחצחו את הבית לכבוד סבא וסבתא” חשבה חני. היא הרימה את הילקוט זרקה  ‘שלום’ לחלל הבית והלכה.

מיד כשיצא מהבית התקדמה אליה אישה מצחיקה עם כובע של אינדיאנים ושאלה אותה: רוצה שאעזור לך גברתי להגיע למחוז חפצך? מממה מה את רוצה?! שאלה חני והמשיכה: אמא שלי לא מרשה ללכת עם אנשים זרים, לא תודה! האישה האינדיאנית (כנראה) הסתכלה עליה ואחר כך הלכה. מזל שלא התפתיתי ללכת עמה, גם אישה מוזרה שמתחפשת לפני הזמן וגם ממתי קוראים לי ‘גברת’?, גיחכה לעצמה חני. הי כבר מאוחר אני חייבת  לטוס לבית הספר!

שניה אחרי שנכנסה לכיתה הגיעה המורה,  הן התפללו ולמדו, וכשנישמע הצלצול המבשר על סיום הלימודים נפגשו שרי וחני וצעדו ביחד לבתיהן.

הי תראי! אמרה חני, לא ידעתי שהמופע חיות היום. כולם משחקים עם החיות, והנה שם יש… נחשים והאח הקטן של טובהל’ה משחק איתם. אההה … המהמה חני וחשבה בליבה: ניראה לי שהגאולה באה! כן אני רואה מלא דברים לא רגילים. פתאום אני שמה לב שהעצי ברוש מגדלים פירות! שרי תאמרי לי אם אני צודקת, ניסתה חני לבדוק את העניין, באה הגאולה??? אמממ ניראה לי שכן! מה גם את חשבת ככה? שאלה שרי. כן, אבל התביישתי לשאול כדי שלא יחשבו שהשתבשה עלי דעתי. אהה. שמת לב שגם המורה לימדה אותנו ברמה יותר גבוהה?! כן שמתי לב לזה אבל בכל זאת הבנתי הכל!!

טוטוטוטו נשמעה קול חצוצרה- ,בעוד חמש דקות יגיעו כל היהודים מכל הארצות בעולם! בואו בהמוניכם לקבל את פניהם!! הכריז הכרוז. בואי נלך האיצה חני בשרי.  אחרי שלוש דקות: אני לא מאמינה סבא וסבתא כאן, הם היו בכלל אמורים לבוא בערב איזה כיף! סבתא למה באתם עכשיו? שאלה חני. היינו בביתנו, סיפרה סבתא. ופתאום שמענו רעש גדול, ואחר כך הופיע מולנו ענן ולקח אותנו לכאן! סבתא ראית כמה יהלומים על הריצפה? אמרתי והתיישבתי לאסוף.

חני, חני, קומי רגע.  נו חני, למה את לא קמה?, מה, מי? בבת אחת התעוררה חני מהחלום. ואוו זה הרגיש כל כך עכשווי! אמרה חני, מה, מה הרגיש עכשווי? שאלה אותה מושקי אחותה, שהעירה אותה. לא משנה זה היה רק חלום  הלוואי שכבר יתגשם!

סוף!

ב”ה

גאולה/דבורה לאה שור כיתה ז’

”ילדים? מי רוצה לבוא לעזור לי להכין לחמניות?” ”אני” ”אני” ”אני”

כך התחיל בוקר שגרתי אצל משפחת פומרנץ….

”יופי חני, לא להתקרב לתנור ! יוסי להתרחק!” בואו נוציא את הלחמניות איזה יופי יצא לכם”

”בואו מתוקים ניטול ידיים..” ברוך אתה ה’ אלוקנו…  ”יופי טעים לכם? מעולה.”

טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

”אימא’לה” ”מה זה?” ”הצילוווווווווו” ”אזעקה” ”ילדים רוצו למקלט!!!”

כולם נזכרו באותו קיץ של מבצע ”צוק איתן” באותם לילות מסוייטים מפחד המלחמה מהקימות באמצע הלילה…

במקלט…

”אמא, נראה לי שזו לא אזעקה” ”למה חמודי?” ”כי תשמעי זה כל הזמן מתחזק ולא מפסיק זה נשמע כמו ….. ל’ידע בעצם.. נראה לי ש.. זה השופר של המשיח!!! ” ”חמודי, אני ממש שמחה שאתה כל-כך חדור בביאת המשיח אבל זה לא יכול להיות…” ”אמא! אני חושב באמת”  ”חמודי אם הייתי יכולה הייתי יוצאת ובודקת אבל זה לא הגיוני..” “אמא אולי באמת תבדקי?”  “חמודי אתה רוצה שיקרה משהוא לאמא?” “לא” “יופי, אז לכן אני לא יוצאת…” “טוווב, אמא אז אחרי שתגמר האזעקה את תוכלי לבדוק?” ” הי!  האזעקה עדיין ממשיכה .. מוזר..” ” הי , אמא רק דברת והנה היא נפסקה”  “באמת לא שמעתי ”בומים” אני אצא לבדוק, טוב חמוד?” “כן! תודה אמא, את האמא הכי טובה בעולם..”

בחוץ…

“היי! מה זה? משהוא מוזר כאן .. הכל שקט וערפילי…אבל אין תחושה של מתח. דווקא הכל רגוע ושליו…אני מרגישה שמשהו טוב קורה…

“רגע! מה זה?!?! משפחת וייצמן מרחפת באוויר???? מה קורה כאן??? אולי הילד באמת צדק???…”

“זה לא הגיוני”

אבל זה מה שאני רואה, מרגישה ושומעת

“זה לא ייתכן”

זה כן ! עובדה! אמאל’ה, מה זה??? בית המקדש. אני לא מאמינה! ילדים, ילדים!!!! בואו הנה מהר, משיח הגיע, משיח הגיע!!! אני לא מאמינה, כל השנים האלו, כל התפילות, כל הציפיה, זה קורה! עכשיו! י-ל-ד-י-ם!!! בואו, הענן שלנו כאן, אבא כבר יגיע עם הענן מהעבודה…

“מה אמא? מה קרה? מה קר…”

שתיקה אפפה את כולם ולרגע היה נדמה שהעולם עצר מלכת. אמא מחתה דמעה של התרגשות, הילדים קפצו בהתרגשות ולרגע היה נראה שזה חלום ועוד שנייה יקרעו הערפילים ונחזור למציאות, אבל זה לא מה שקרה. עלינו על ענן ובן רגע ראינו את הרבי עומד בפתח המקדש, מלא הוד ומחייך לעבר כל יהודי שמגיע. וכולם הגיעו, כולם היו שם, מכל קצוות תבל. צעקות השמחה החרישו אוזניים, אבל לאף אחד לא היה אכפת. כולם התרכזו לעבר הרעבע שעמד ונופף לכולם בידיו הקדושות.

הכהן הגדול ארגן את כל הדרוש למעמד המיוחד והחייה מסורת של אלפי שנים במחי יד. עמוד הקטורת היתמר מעלה מעלה וסימן את מקומו של מרכז העולם. ופני מלך ביופיו נראה.

אפילוג

“מי רוצה לבוא לעזור לי לסיים את הענב?, נשאר לי ממש רק עוד קילו, שניים וגמרנו”

“אני רק מסיימת לשחק עם גורי האריות ואני באה אמא”

הגענו לימים יפים, ימים של גאולה, הגענו אליהם אחרי שנים של גלות נוראה, של ניתוק, של קורונה, אבל הרבי כמובן צדק, כל אלו היו רק העקבות האחרונים , עקבתא דה משיחא. ועכשיו ילדי המתוקים משחקים בכזו פשטות עם חיות טורפות, ואפילו לא מבינים את עוצמת הנס שהתרחש בין רגע. ועוד רגע קט כשנצא לחזות בזיו פניהם של האבות והאמהות הקדושים, והם יקבלו אותנו בפשטות כה רבה, אני אדע שניצחנו! עם ישראל חי לעולם ועד.

ב”ה

משקפיים של גאולה/רבקה דישון

זה היה עוד יום בו ישבו בנות החבורה וחשבו מה לעשות היום לאט לאט החלו לעלות רעיונות: נשחק מחבואים, נארגן קייטנה, נקים עיתון אבל כל הרעיונות נפסלו בזה אחר זה עד שמושקי העלתה רעיון מקורי: נחלק את החורשה לשתיים כל זוג יצטרך לסרוק את החלק שלו ולחפשמ בו דברים מעניינים ונפגש עוד חצי שעה במחנה להחליף חוויות. הרעיון התקבל על כולם ובנות החבורה יצאו לסרוק את השטח שלהן. מושקי ורחלי בדקו בצד הדרומי של החורשה ולא מצאו שום דבר מעניין חוץ מכמה עטיפות של טופי, שלפתע הם שמו לב לקופסא ישנה טמונה באדמה. הן פתחו אותה בזהירות ומצאו פתק שתוכנו היה: החושק בטעימה מהגאולה שייפתח את התיבה ירכיב את המשקפיים שבקופסה על עיניו ויצא למסע מופלא”

הבנות הביטו אחת בשנייה במבט מופתע ופרצו בצחוק מתגלגל :למה שמישהו ייתן לנו משקפיים כאלה מופלאים? ועוד כמספר הבנות? בטח אלו הבנות הקטנות שמקנאות בנו. וכך עם התיבה ביד ומבטים מגחכים על פניהם פגשו בהם נחמי ורבקה, רחלי התחילה לספר את מה שקרה ונחמי המעשית לקחה את הקופסה חילקה לחברותיה את המשקפיים ודחקה בהם להרכיב אותם.

שהרכיבו את המשקפיים הם פתאום מצאו את עצמם ליד שער הכניסה לירושלים. הרגשה מתוקה סבבה אותם, הם ראו המון אנשים הולכים לכיוון אחד וילדים קוטפים בגדים מהעצים. לפתע רבקה הפרה את השקט “זה מוכר לי מאיפה שהו המראה הזה אני לא מצליחה להיזכר מאיפה” אני יודעת מאיפה לפני שבוע בהתוועדות י’ שבט המורה הראתה לנו סרט על ימות המשיח הסרט ממש היה נראה דומה לזה”. יו נכון” ממש מיוחד פה מרגישים הרגשה של קדושה” התפייטה נחמי.

לאט לאט הם החלו לפסוע עם ים האנשים לכיוון אחד שלפתע הם ראו מרחוק בניין יפה ומרשים, היי זה בית המקדש!!! הם צעקו ביחד , בפיות פעורים נכנסו לבית המקדש וראו כהנים מקריבים קורבנות ואבות מסבירים לילדים שלהם וואו זה היה מחזה מרהיב, יותר יפה מכל חלום אחר.

פתאום הם הרגישו דחיפה קלה מילד שעבר מאחוריהם והמשקפיים נפלו ונשברו
וברגע מצאו את עצמם שוב במחנה מצטערות על החלום המתוק שנגמר. אוף! רטנה רחלי עד שיש לנו איזו הזדמנות לחוות קצת את הגאולה איזה ילד קטן הורס לנו? רגע אל תתעצבני הרגיעה מושקי יש לי רעיון עכשיו ראינו כמה יפה ושמחה הגאולה הרבי אומר שהעולם מוכן כבר רק צריך פעולה קטנה שתכריע את הכף ואם ככה אז בואו נצא לעזור לאנשים לקיים מצוות לפרסם משיח בעולם וכך נזרז את הגאולה. אם נשב ככה ונתעצבן על הילד הזה לא יצא מזה שום דבר”.

וכך קצת מעודדות יצאו הבנות למבצע נש”ק הבנות עברו בבתיהם לבקש רשות
מההורים אבל בכל הבתים קרה מקרה דומה אמא אמרה שהיא צריכה עזרה בלטפל באחים הקטנים וכדאי שקודם יסיימו איתם ואז יצאו להציל את העולם. אחרי חצי שעה שוב נפגשו הבנות מצטערות קצת על המבצע היפה שהלך לפח אבל רחלי לא נתנה להם לשכוח שהם בעצם באו לעשות מעשים טובים ובכל זאת “עניי עירך קודמים” וגם עזרה בבית היא מעשה לא קטן.

למחרת בכיתה, הבנות פתחו בשיעור גאולה ומשיח פעם ביום שיכורות מההצלחה של המבצע יצאו אחרי הלימודים לעזור קודם בבית ואז לצאת לעזור בחוץ מוכנות שכל רגע הרבי נכנס וגואל אותנו והחלום מתגשם!!!
יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!!!

ב”ה                                                             

חלום חיי/ מושי לסקר כיתה ז’

הושטתי יד אל העץ ניסיתי לקטוף את השוקולד, עמדתי על קצות האצבעות משכתי ו- השוקולד היה בידי.

קרעתי בלהיטות את העטיפה ברכתי וטעמתי, לשוקולד היה טעם שלא טעמתי מעולם.

עצמתי את עיני נותנת למשב רוח קריר לחלוף על פני, פתחתי את העיניים וגיליתי מולי מגלשה צהובה, גדולה, יפה, ומבריקה, בלי שום שריטה.

הסתובבתי סביב המגלשה תרה אחר הסולם, מסתובבת מסביב המגלשה פעם, ועוד פעם, ועוד… ולא מצאתי, את מה? את הסולם!

הסתכלתי למטה ולמעלה, ומה גיליתי למעלה? את שרית בת השכנים ויוכבד אחותי אוכלות… בננה! פרצתי בצחוק, אבל הם רק שאלו- “מה מצחיק?”
לבסוף התעשתי ושאלתי אותן בנימה מבודחת, “איפה הסולם?”
“איזה סולם?” שאלה שרית “זו בננה את לא רואה?” ענתה לי יוכבד.
פרצתי שוב בצחוק אבל הפעם שניהם צחקו איתי.

ישבתי בשבת בבית המקדש, בעזרת הנשים, מתפללת בכוונה מתוך הסידור. לבושה בשמלת שבת צנועה, לא בולטת מידי, ליד גולדי חברתי.

זהו, כבר אין דיבורים על שמלות נפוחות, על אורך שרוול, על מידות, על איפה קנית?, באיזה סניף באיזה עיר?

כולן כאן עם שמלות פשוטות וצנועות, ולא מנקרות עיניים. מתפללות בכוונה ובדבקות, בלי דיבורי חול, לשון הרע, או סתם פטפוטים.

העזרת נשים מלאה, כל הנשים, הילדות, התינוקות, הנערות, כולן נמצאות. כל החברות שלי באו, אף אחת לא התחמקה, אף אחת לא ישנה עד שעה מאוחרת, כולן ללא יוצא מן הכלל קמו מוקדם, והגיעו לבית המקדש בהתרגשות.

הלכתי בעייפות על המדרכה, פוסעת לאיטי אחרי יום לימודים עמוס ומעייף, חושבת רק על המיטה, לפתע שמעתי קול, “היי, מה את חושבת שאת עושה?” הסתובבתי לאחור, דרוכה, אבל הרחוב הריק שקידם אותי גרם לי לחשוב שזה קרה בדמיוני.
המשכתי ללכת לכוון הבית, אבל שמעתי עוד צעקה

“את לא מתביישת ללכת עלי בלי להרהר בדברי תורה!”

מיד עלתה לי לראש המחשבה “אבן מקיר תזעק”

וכמובן שהתחלתי לשנן תניא.

בבית, במיטה, חשבתי על זה שבאמת הדרך עברה עלי במהירות ובנעימות, כשהתניא בראשי הרגשתי שאור אלוקות סובב אותי.

כן, זה היה רק חלום, חלום מתוק שיתגשם בקרוב, בזכותך,

רק עוד מעשה קטן והגאולה כאן

ב”ה

יער המפותל/נועה רבקה ראובן כיתה ז’

זה היה בשנת תשנ”א קיבלתי טלפון מחבר שלי שגר באחד מהישובים ברמת הגולן. הוא אמר לי שליד הישוב שלו היה יער גדול שקוראים לו יער המפותל זה היה יער ערוך ומתפתל היו בו כ-3000 עצים בערך. לפני כשנה נשרף לנו היער אנחנו לו יודעים אם משהו הצית את היער. אין לנו מושג איך זה קרה שבתוך שהיער היפה שלנו נשרף לחלוטין התקשרתי אליך כי אתה חבר טוב שנותן תמיד עצות טובות.

אחרי השיחה חשב בליבו פנחס איך אפשר לעזור לחברו.  יום לאחר מכן עלה לפנחס רעיון טוב איך לעזור לחברו. הלך לספר לבניו אביתר ואיתמר שהתקשר חברו מרמת הגולן וסיפר לי על מה שקרה להם.                                    ושהיום עלה לי רעיון וסיפר לאביתר ואיתמר.  בניו התרשמו מהרעיון והחליטו לעזור לאביהם.  לאחר מכן פנחס התקשר לחברים שלו וקרובי משפחה אם הם יכולים לעזור לו.

עברו כמה שעות ופנחס התקשר להזמין אוטובוסים כדי שכולם יגיעו ביחד יום לאחר מכן הזמין פנחס את כל האנשים שהסכימו לעזור לפנחס.

כל האנשים התאספו מחוץ לביתו בשביל לעלות לאוטובוסים. אחרי שעה נסיעה הגיעו כולם ליער המפותל שנשרף. כל האנשים התחילו לכרות את עצים במרץ כל איש לפחות שלושים עצים.

אחרי שסיימו לכרות את כל העצים בנוסף הם גם שתלו עצים חדשים ביער המפותל. פנחס ואנשים שהזמין שמיו אחרי שלושה ימים לכרות את העצים ולשתול. חברו של פנחס כל כך שמחה אז הוא הזמין אותם לחגוג ט”ו בשבט ביער המפותל המחודש. פנחס ובניו אביתר ואיתמר כל לכך שמחו שעזרו לארץ אבותינו, לארץ ישראל להתפתח ולגדול.

ב”ה

זה מה שטוב לך/מנוחי גרוסמן כיתה ז’

אמא עמדה מול רבקי חסרת אונים. “את לא מבינה שזה מה שטוב לך?!”

“לא!” רבקי כמעט התחילה לבכות. “למה שאני ארצה את החיים המוזרים האלה? ללכת  לאיזה בניין ללמוד, לראות שם חברות ומורות. מה רע במה שהיה לנו עד עכשיו?? יכולנו להגיע לבית הספר במהירות, לא היינו חייבות להתלבש מוקדם בבוקר. למה? למה שאני ארצה ללכת לבית הספר?!”

“זה מה שאני מנסה להסביר לך”, אמרה אמא בקול שקט, “כשהייתי בכיתה ו’ החלה הקורונה.”

“הקורונה?” לא הבינה רבקי, “מה זו קורונה?”

“קורונה זו נזרת”. הסבירה לה אמא. “כמה חודשים לאחר מכן עברתו את השם, ולאחר שנה בערך התחילו להשתמש בו.

אז לענייננו, כשהתחילה הקורונה, היינו בהלם. לא הבנו איך אפשר לנהל חיים כאלה, עם ריחוק ומסכות.

באותה תקופה הייתי כעוסה מאוד. לא הבנתי למה זה צריך להיות.”

“מה??” לא האמינה רבקי, “לפני הקורונה היה לך טוב?”

“כן רבקי,” אמא ענתה לה. “לפני הקורונה היה הכי טוב שיכול להיות!”

“אז אולי אני כן אנסה להשתמש בשואב הקורונה הזה?” הציעה רבקי בהיסוס, “אולי זה כן יהיה טוב?”

***

המורה עמדה מול רבקי חסרת אונים. “את לא מבינה שזה מה שטוב לך?!”

“לא!” רבקי כמעט התחילה לבכות, “למה שאני ארצה את החיים המוזרים האלה? פתאום ייוולדו שישיות, יהיו קורבנות, ולחיים בכלל לא יהיה סוף. מה רע במה שהיה עד עכשיו? יכולנו להנות, לתכנן דברים בצורה מסודרת, בלי לחשב תוכניות משמים באמצע.. למה? למה שאני ארצה שתבוא הגאולה??”

“זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך” אמרה המורה בקול רך, “לפני חורבן בית המקדש, היה הכי טוב שיכול להיות! הארץ הייתה שלווה, ללא מלחמות. עבודת הלויים בבית המקדש… היה רק טוב!

לאחר החורבן, עם ישראל היו שבורים מאוד. הם לא הבינו למה צריך להיות כל כך עצוב.

אבל אנחנו יודעים שכל הירידה הזו נועדה לעליה גדולה יותר, ולאור גדול יותר!

את מדמיינת מה זה להתפלל בעזרת הנשים בבית המקדש, יחד עם הרבי?”

“טוב.” חייכה רבקי בנחישות, “עכשיו, אחרי שאני כבר רוצה, מה שנשאר זה רק להביא את הגאולה…”

בקרוב ממש!

ב”ה

משיח בריבוע/ אסתי ברטוב כיתה ז’

יום חמישי, ראש חודש שבט. השעה 20:00. בבית משפחת כהן ממוסקבה דלוקים שלושה מחשבים בZOOM.

במחשב הראשון- אבא, נמצא בעיצומה של התוועדות סוערת, ” אצלינו אף יהודי לא לבד!, גם אם הוא בבידוד!!” מכריז השליח המתוועד, דבריו נכנסים אל הלב, ושלוחים רבים מתוך משבצות הזום   חשים רטט של דחיפות, לצאת, להפיץ, להביא יהדות לכל אדם, ואם יש החמצה בחוסר היכולת להביט פנים אל פנים ולגעת בזולת- לפחות יש אמצעים אלקטרוניים ואפשר בעזרתם לגעת בנשמה…

במחשב השני- חני בת השלוש-עשרה משתתפת בהתוועדות  מטעם ארגון בת מלך. הערב מתאמנים על שיר הנושא לכבוד י’ שבט, הבנות בהתרגשות שיא לקראת הפקת “קולולם” בזום, המילים של השיר מלאות ערגה וגעגועים  הניגון מרטיט את הלב והשירה נישאת ברמה. “זה הולך להיות קולולם עוצמתי!” חושבת לעצמה חני, שהשירה הוא אחד מתחביביה. “הייתי רוצה להיות באולם גדול, בבניני האומה למשל, ולשאת קולי בשיר יחד עם כולן, להרגיש את השירה בוקעת רקיעים ומגיעה עד כיסא הכבוד, מזרזת את הגאולה ושולחת אלינו את משיח צדקנו ברגע! במחשב השלישי- אמא, שקועה בעוד אסיפת מורות דחופה. מתוך ריבועי הזום ניבטים אליה פרצופים מודאגים של מורות מותשות. מה יהיה הסוף? חושבת לעצמה אמא, שוב למידה מרחוק התלמידות חשות אי ודאות, המציאות משתנה, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. “אלוקים, רחם נא עלינו!” נושאת אמא תפילה חרישית בליבה, תוך כדי האזנה לתוכנית החברתית של ההכנות ליום הגדול י’  שבט. “בתאריך קבלת הנשיאות צריך להיות נשיא!” מוסיפה אמא להרהר, “אוי רבי. תתגלה אלינו! הושיעינו!”

באותו זמן מסתובבים לוי יוסי ושמוליק בין החדרים בתסכול רב. ללוי , נמאס לעבור ממחשב למחשב ולראות שכל ” הגדולים” עסוקים. “נמאס לי! ” הוא משתף את אחיו הקטנים “הבידוד המשפחתי הזה התחיל בכיף גדול משחק  והרבה צחוקים והמשיך אל תוך עיסוקים בלתי נגמרים של הגדולים ואני הפכתי להיות המדריך הצמוד שלכם” … “

לוי מה נעשה עכשיו ? אולי נבנה את בית המקדש מקפלות??” מציע שמוליק  הילדים מתחילים לבנות, בתחילה בשעמום מסוים, אבל לאט לאט מתעוררים בהם כוחות יצירתיים ובית המקדש המוקטן שלהם מתחיל להיראות קצת כמו… משכן קטן.

השעה 20:10, משהו מוזר מתרחש בZOOM של שלושת המחשבים בו זמנית!! לפתע מוחשכים כל שלושת המסכים! מה זה   הפסקת חשמל?? זועקת חני, אלא שפתאום זורח המסך באור אינסופי, מלווה בתקיעת שופר עוצמתית ומרגשת וקול רדיופוני נשמע: “כאן שידורי משיח צדקנו! זה נכון!! זו אמת!! זה קרה!!! משיח הגיע! אנא שלחו מיקום, ומספר הנפשות במשפחה, למייל [email protected], וענן בגודל מתאים יחנה לצד ביתכם, משיח ינצל את הטכנולוגיה החדשנית ביותר כדי לספק לכם הגעה בטוחה.

לוי הרים רגע את מבטו מהקפלה והביט בענן שבחצר   במבט נדהם .” ענני שמיא!” זמרו  שמוליק ויוסי הצעירים. כל בני המשפחה הנרגשת השליכו את משקפי הראיה המיותרים יצאו לחצר,

, “אני  רואה מצוין   גם בלעדיהן!” שמחה חני.

בתוך 5 דקות של קפיצת הדרך מצאו את עצמם משפחת כהן בחצר בית המקדש בירושלים.
“צריך למצוא מקווה טהרה!” אמר אבא לבנים בקול רועד. “איזה מחזה מדהים!” לחשו אמא וחני זו לזו תוך התבוננות על בנין בית המקדש.
“אנחנו כהנים! תיכף נתגייס לעבודות במקדש!” שמחו שלושת הבנים. “אני לא מאמינה,” שפשפה אמא את עיניה, “כל כך הרבה שנים, של ציפיה לימוד והתכוננות, והנה- ברגע אחד מהיר זה קורה!”

“הנה זה משיח בא!”

ב”ה

יהודים הם נצח!/יעל פריידין כיתה ז’

בחג חנוכה לפני כשנתיים הדלקנו נרות, אצלינו נהוג שכל הילדים מדליקים כאשר כול ילד גדול עוזר לקטנים ממנו. הדלקנו וסבתא רבה שלי התחילה לספר את הסיפור של הגאולה הפרטית שלה.

 בשנת  1940

כשהיינו צעירים אני בת 3, אחותי הגדולה פירה בת 4, אחי הקטן מנדל בן 2, חיינו חיים יהודים דבוקים באמונה במלך מלכי המלכים. היינו במצב כלכלי טוב. אמי תמיד האכילה עניים ואנחנו היינו מקבלים אותם בשמחה גלויה, אבי היה הרב של כל הקהילה שכללה  כ- 75,000 יהוד000ים. היינו שמחים ומאושרים עד שהנאצים יימח שמם וזכרם פלשו לעירנו מינסק שברוסיה הלבנה. גם לפני כן הייתה אנטישמיות אבל הנאצים הגבירו את השנאה בכך שאמרו דברי שנאה נגדנו. שבוע אחר כך נתלתה מודעה: מי שיביא לנו את הרב של הקהילה ומשפחתו יזכה ב1000 שקל. אבי ואמי החליטו שצריך לברוח הם ארזו מזוודות והלכנו לרכבת, בדרך לא שמנו לב שאנחנו עוברים בנתיב של מפקדה גרמנית. הם התחילו לרוץ אחרינו. רצנו בכל כוחנו עד שהגענו לבית של יהודי שעדיין נשאר יהודי בסתר. הוא החביא אותנו עד שהתמעטו החיפושים אחרינו, הוא הביא לנו תעודות מזויפות ועזר לנו להגיעה לרכבת. בדרך לרכבת אני הייתי בידיים של אמי, פירה אחותי בת ה-4 הלכה ברגל ליד אמי, יצחק בן ה-2 על כתפיים של אבי עם הרבה מזוודות. המתנו לרכבת ואמי מגלה שפירה לא לידה. התחלנו בחיפושים של רבע שעה ואנחנו לא מצאנו את פירה, הרכבת עוד 2 דקות יוצאת, אבי ואמי נלחצו להישאר ולחפש או לעזוב ולהשאיר את פירה ברוסיה. הרכבת הראשונה כבר נסעה, הרכבת שאנחנו אמורים לנסועה נוסעה בעוד כ- 3 דקות. שניים מאנשי הקהילה אמרו לנו סעו ואל תדאגו אנחנו ועוד מספר אנשים נחפש אותה, הם ליוו אותנו לרכבת. בהדרך הרכבת עצרה והשוטר עולה ובודק כרטיסים ישבנו מתוחים. השוטר בדק את הכרטיס של אחי של אמי ושל אבי. השוטר בדק את הכרטיס שלי ואמר לי “את יורדת איתי לרציף ומשם לתחנת המשטרה”. הורי התחננו שיוותר הם ישלמו לו הרבה כסף אבל השוטר סירב ולקח אותי. אני והשוטר מהרכבת, השוטר עזב אותי לרגע ואני קפצתי לרכבת בחזרה השוטר נשאר על הרציף המום הוא לא חשב שילדה קטנה בת 3 יודעת לקפוץ כל כך גבוה. הורי התרגשו כשהופעתי. הם שאלו אותי מה קרה ואם גם השוטר על הרכבת, סיפרתי להם בלשון ילדותית שקפצתי לרכבת והשוטר נשאר ברציף. בהמשך המסע עבר ללא תקלות והגענו לישראל. כשהגענו אבי לקח אותנו ישרות לכותל ושם קבענו את מושבינו. 12 שנים לאחר מכן אנחנו הלכנו כרגיל לכותל ופגשנו את העשיר שהחביא אותנו והוא שמח לראות אותנו. אבי שאל אותו אם הוא יכול לספר אם הם מצאו את פירה הוא התחיל לספר, אחרי שנסעתם כולנו התאספנו וחילקנו אזורים- כל 8 אנשים בשכונה. בעוד כולם מחפשים אני וחבר רואים ילדה בת 4 צועדת בוכה שאלנו אותה אך קוראים לה אותה וגלינו שזאת פירה. שאלנו אותה אם יש לה סימן שהיא יהודייה והיא הראתה לנו שרשרת של מגן דוד מזהב שהייתה מוסתרת על הצוואר. לקחתי אותה לביתי. אחרי שבוע הגיעה הודעה שהנאצים מתכוונים לקחת את כולם למחנה. ברחנו בזמן והגענו לארץ הקודש. העשיר סיים את הסיפור והפגיש אותנו עם פירה.

סבתא סיימה את הסיפור ואמרה:

גם באור וגם בחושך אנחנו נשארים יהודים לנצח!

ב”ה

הבאבע שהבריחה שודד/שרהלה זילברשטרום ז’2

“Give money” נשמעה הקריאה מפי גבר שחום עור ‘אפרו אמריקני’. שוד.

מאחורי הדלפק עמדה המוכרת, אישה מבוגרת אשר מאורעות הזמן ותלאות השנים שחלפו הותירו את רישומן בקמטים שעל פניה.

היתה זו מאריישא, אישה בעלת מסירות נפש, חסידת חב”ד אשר החזיקה בבעלותה חנות למוצרי יד שניה ובעיקר לביגוד.

רווחי החנות הקטנה הועברו כליל למוסדות אוהלי תורה בקראון הייטס.

מאריישא ישרה מבטה אל עבר השודד ואמרה לו בתקיפות: ‘אם לא תצא מיד אכתוב אותך לרבי’

את המשפט אמרה בשפת האיידיש.

השודד לא הבין את השפה, אך עוז רוחה והתקיפות ששידרה גרמו לשודד לסוב על עקבותיו ולצאת מן החנות בידיים ריקות.

שישה ילדים היו לה למאריישא, בעלה הרה”ח יצחק אלחנן שגלוב הי”ד, נלקח ונרצח ע”י הקומניסטים, עקב היותו מוהל ופעיל נמרץ במחתרת של הרבי הריי”צ, מאריישא לא ידעה מה עלה בגורלו ונותרה עגונה כשישים שנה.

מאריישא ובעלה התמסרו למלא את רצונו של הרבי ולא שלחו את ילדיהם לבתי הספר הקומוניסטיים, ובעקבות זאת גורשו מביתם לרחוב הקר וביתם הולאם לממשלה.

מכיוון שאי אפשר לגור ברחוב, משפחתה של מאריישא  עברה להתגורר בבית הכנסת.

לאחר שנתיים נלקח בעלה ומאריישא נשארה ללא מגן ותומך.

לאחר תקופה קצרה הוצא צו לפינוי בית הכנסת מאחר שהגג והחצר הוזנחו, משום מה על אף שהצו ניתן הוא לא הוצא לפועל ובכל זאת כל פעם שמישהו התקרב למקום רעדה מאריישא מפחד שמא זהו האיש שנשלח להוציא אותה ואת ילדיה מבית הכנסת-מקום המגורים היחיד שנותר להם אל הרחוב המושלג.

לאחר מאמצים רבים ותלאות מרובות, הצליחה מאריישא לצאת מרוסיה בניסים גדולים. כשהגיעה לאמריקה נכנסה ליחידות אצל הרבי ושאלה אותו את השאלה שבערה בה יותר מכל: ‘האם בעלי בין החיים?’, על פני הרבי נראה מבט כאוב והוא אמר : עלייך לברר דרך הצינורות הרשמיים שיש כיום ולנסות לקבל תשובה.

מאריישא עשתה כדברי הרבי ולא חלפו ימים רבים והגיעה התשובה: בעלה נפטר מסיבות “טבעיות” במהלך מאסרו. רק כעבור שנים התגלה הדבר כשקר בוטה, בשנת תשנ”ח נסע בנה- סבא רבה שלי הרה”ח בן ציון שגלוב ע”ה- לרוסיה והסתכל בתיקו האישי של הסבא יצחק אלחנן הי”ד, ושם נודעה האמת המרה: זיידע (סבא באידיש) יצחק אלחנן נורה למוות שלשה חדשים בלבד אחרי הלקחו מביתו בגין עוונותיו הכבדים בהפצת היהדות, השם יקום דמו!

באבע (סבתא) מאריישא זכתה להיות האחראית על האתרוג של הרבי בהושענא רבה אחרי התפילה כדי לתת לנשים לברך, שעות על גבי שעות הייתה עומדת בחלוקות דולרים כדי לזכות אנשים בצדקה לטובת מוסדות ‘אהלי תורה’ בקראון הייטס.

באבע מאריישא נפטרה בשיבה טובה בגיל 106 והותירה אתריה ילדים נכדים נינים וצאצאים.

החיבור נכתב לכבוד היארצייט שלה בכ”ו טבת ולעילוי נשמתה.

ב”ה

“הכח שבי!”/חני עיזאגווי כיתה ח’

פרק 1:

“שלום אמא” ריקי נכנסה לביתה הניחה את תיקה והתיישבה בהתנשפות.

“מה קרה?” שאלה אמא ברצינות.

“עוד פעם” אמרה ריקי.

“מה עוד פעם?” שאלה אמא בחזרה.

“כמו תמיד, כל יום משו אחר! אני כבר לא יכולה יותר! לא יכולה!”  ריקי דיברה בכאב גלוי והמשיכה, “אמא, למה לבנות אין לב? למה אני צריכה לסבול? בגלל שאני לא מצליחה לקבל ציונים גבוהים? מכיון שיש לי קשיי למידה? כי אני לא קולטת חומר?

מספיק יש לי צרות! אני סובלת מספיק! אז למה??? למה הן לא יכולות לתת יד?”

אמא נעה בחוסר נוחות לא יודעת איך להגיב, והתעשתה במהירות.

“ריקי, יש לך גם הרבה מעלות! את מוכשרת ביצירה, באומנות! את יודעת להקשיב לפרגן ולהחמיא. את כל כך מוכשרת! אני באמת מבינה אותך, זה קשה ואפילו בלתי ניסבל,”

“מאוד לא ניסבל!,” ריקי התפרצה לדבריה של אמה, “באמת אמא! מה אכפת לי מכל המעלות האלה אם אין לי שימוש בהם? למה אני צריכה להגיע למצבים כאלה? למה בנות לא מבינות שקשה לי ואני צריכה אותן? למה הן לא יכולות לגלות טיפה רגישות?”

לריקי זלגו דמעות, דמעות של קושי, כאב.

אמה לא הגיבה, לא היה לה מה להגיב.

למה כל כך קשה לבת שלי? חשבה בכאב.

למה אני צריכה לראות את הבת שלי סובלת, ולאף אחד לא אכפת???

פרק 2:

“ריקי תאמיני בעצמך! תאמיני ביכולות שלך! את יכולה לעשות את המהפך! זה הכל תלוי בך!”

ריקי לחשה לעצמה. וכשהיא שוכבת על מיטתה ובעיניה עומדות דמעות לחות ורטובות, היא מסכימה לעצמה לבכות ולשחרר.

לשחרר הכל.

ובעוד היא בוכה היא ממשיכה לעודד את עצמה ולהחדיר כוח ואמונה, ביטחון שהיא יכולה לחולל את השינוי ורק בידה טמון הכח!.

ופתאום היא שמעה קול מתוכה “ריקי תפסיקי! ניראה לך שיש לך כח לזה? לא עדיף לך להמשיך ככה את חייך? כבר ניסית הכל! אין מה לעשות. את תצטרכי לוותר, להמשיך הלאה.”

 היא מרגישה את זה כל כך חיי עוצמתי ומוחשי, עד שהיא חושבת שזה נכון.

ואולי זה באמת נכון.

 אין לי מספיק כח לזה.

והיא שואלת את עצמה האם יש לה את האומץ לצאת למלחמה הזו?.

“ריקי יש לך כח! יש לך אומץ! את תעשי את זה! את לא תוותרי!

ואת גם תנצחי!”

“זהו אני החלטתי. אני יעשה את זה. אני אתמודד עם כל המכשולים.

זה יהיה קשה. קשה נורא. אבל אני יעבור את זה. והכל תלוי בי!”

ריקי לחשה לעצמה, עוצמת את עיניה ונושאת תפילה לבורא עולם.

שפשוט יעזור לה. יעזור לה במשא שהיא צועדת אליו כעת.

פרק 3:

לאחר חודש.

בכיתה כל הבנות היו במתח.

כולם ידעו שעכשיו זהו מבחן שיכול לקבוע להן הרבה בהמשך.

כולם למדו ושיננו למבחן הזה. כולם השקיעו בו.

אבל ריקי, ריקי השקיעה בו יותר מכולן! היא התאמצה בשביל המבחן, למדה שיננה,

 ולא הפסיקה ללמוד.

זה היה לה קשה. היו שלבים בהם כמעט והתייאשה, רצתה להרים ידיים.

אבל הזכירה לעצמה בכל מקרה כזה, את ההבטחה שלה.

ההבטחה שלה לגבור על כל המכשולים.

והיא הצליחה. היא הצליחה ללמוד את כל החומר הדרוש. בעמל רב,

 אך בניצחון מובטח!

ועכשיו, עכשיו הגיעה החלק לו למדה ושיננה, אליו השקיעה את כל כולה.

המבחן הגדול!

היא ישבה במקומה עד שחוברת דקה של דפים נחתה מולה, והמורה בקול רך ומעודד אומרת “בהצלחה ריקי.”

ריקי ניגשה אל המבחן. רצה על השורות ועונה ברצף.

וכשהיא גומרת לבדוק את עצמה בפעם החמישית, מודיע המורה שניגמר הזמן וכולם צריכות להגיש את המבחנים.

ריקי גאה בעצמה.

היא פשוט הצליחה! היא הרגישה שחצי מהדרך כבר נעשתה!

היא כל כך רוצה לרקוד משמחה! על פניה עולה חיוך רחב, ענק!

פרק 4:

המורה קראה את שמות הבנות, מחלקת את המבחנים.

וכשהיא קוראת “ריקי בלוי”, ריקי טסה ממקומה כמעט חוטפת מידיה של המורה את המבחן.

היא פותחת עיניים גדולות, זוהרות.

המורה אומרת לה “ריקי, התעלית על עצמך, הוכחת לנו ולעצמך את הכח הטמון בך, ובכל אחת ואחת פה. אני גאה בך! המשיכי כך!” והיא מושיטה לריקי את המבחן.

ריקי רואה מספר עגול, תוהה אם אכן כך ניראה מספר 100.

כן!  היא כמעט בכתה מרוב התרגשות! היא קיבלה 100!!!!!!!!!!!!!!!

“כן! אני הצלחתי! אני גברתי על המכשולים! הגעתי ליעד!”

כל בנות הכיתה מחאו לה כפיים. כולם התרגשו בשבילה. כולם שמחו איתה.

וכולם העריכו אותה על האומץ והכח שגילתה.

” אני רוצה להגיד לכם, חברות, בכל אחת טמון הכח! כל אחת יכולה!”

שוב שמעה סביבה מחיאות כפיים סוערות. מחיאות כפיים שהגיעו לה, וביושר.

ושוב חזרה על הסיסמה בליבה,

כל אחת יכולה!

ב”ה

בחזרה אל הע(תיד)בר…/דבורה לאה ליפש כיתה ח’

”קדימה הולכים לישון מי רוצה סיפור?”, ”אנחנוווווווו” אומרים אחייני המתוקים.
”אז תתלבשו פיג’מה קריאת שמע ואני מתחילה” כולם רצים להתלבש ואני מחפשת סיפור מתאים בשבילם, ”סיימנווו” הם צועקים, ”כ”כ מהר? ”טוב אני באה” נכנסת אל החדר ומתיישבת על הכיסא ”הפעם אני רוצה סיפור אמיתי” צועקות רבקי ומוסי ביחד, ”טוב מסכימה, אז ככה היום לפני בערך 4 שנים (זה היה עדיין בגלות) יצאתי מהבית על הבוקר לקנות לחמני-” ”לקנות לחמניות? מה לא היה לכם בחצר?” ”לא זה היה עדיין בגלות, הצטיידתי בכסף מסכה על הפנ-” ”מה זה היה בפורים?” שואל לוי’ק, ”לא חמודי זה היה בקורונה אז הלכ-”
”מה אמרת? קונורה? איזו מילה מצחיקה” ”לא היא אמרה קולורה” ”לא נכון” ”כן נכון” הוויכוח מתחיל להתלהט ”זה סיפור אמיתי בכלל? איזה עולם מוזר”

”היי אתם התבלבלתם לגמרי שכחתם שלא שואלים שאלות עד סוף הסיפור?” סוף סוף הצלחתי להשחיל איזה משפט, מוישי מסמיק, ”אופס” הוא מצייץ בבהלה, חמוד כזה היחיד שלא דיבר אני מעניקה נשיקה גדולה, ”איכס אני לא אוהב נשיקות!” ”אופס” אני אומרת בבהלה מעושה ”סליחה, טוב אז אני ממשיכה ובלי שאלות עד הסוף!” ”בסדר, ותמשיכי כבר”
”אני ממשיכה, אז אני הולכת ברחוב ורואה את מירי, מכירים אותה?” ”כן בטח היא החברה הכי טובה שלך נכון?” ”כן אבל אז זה היה קצת אחרת, פגשתי אותה אחרי שלא תיקשרנו חצי שנה בשום אמצעי, ולא, לא בגלל הקורונה, פרצה ביננו מריבה נוראית והחלטתי שאני לא מדברת איתה יותר, מסתבר שההחלטה היתה הדדית ובאמת לא דיברנו מלא זמן.” היי אני רואה את האצבע של יוסי מורמת, מתוק שכזה,”כן מה רצית לומר מתוקי?” ”את לא מספרת סיפור אמיתי
נכון?” ”למה אתה חושב?” ”כי זה לא הגיוני שרבת עם מירי, אתם צמודות כמו דבק אחת לשניה ואין יום שאתם לא מדברות פעמיים!, חוץ מזה שאני לא ראיתי מישהוא רב אפ’פם” ”כן אתה לא ראית מישהו רב כמו שאף פעם לא היית בגלות, אבל פעם בגלות הרבה אנשים רבו למרות שזה היה אסור, והסיפור הזה כן אמיתי, הבנת חמודון?” ”כן” ”יופי,” אמרתי.

”אז אני רואה אותה וזה נראה שהיא רוצה לומר לי משהו ולא נפגשנו במקרה, המחשבה הראשונה שעלה לראשי ‘יאוו אין לי כוח אליה’ אבל אז צצה משום מקום מחשבה שונה אחרת ‘תחשבי לעצמך’ אמר הקול ההוא, ‘שהיום או מחר מגיע המשיח ואז מה תעשי?’ ‘אוף אין לי כוח למחשבות האלו כאילו שהוא באמת יבוא בזמן הקרוב’ ‘הוא באמת אמור לבוא היום או מחר’ אמר הקול הנעלם, ‘ואז המריבה תראה בעינייך כטפשית ותתביישי בה, והבושה העיקרית תהיה
שברגע האחרון לגלות היתה לך עדיין הזדמנות להשלים ופיספסת אותה’ ‘לא אמרתי לעצמי, לא תהיה לי את הבושה הזאת כי אני הולכת להשלים עכשיו.”

התקרבתי אליה צעד או שניים, ואמרתי בקול הכי חזק שיכולתי; ”מירי סליחה, אני מצטערת” שניה אחרי היינו זו לצד זו ואז אמרה היא ”גם אני” והבכי פרץ מעיני שתינו, אחרי שהיתה קצת הפוגה אמרתי לה;”אני ממהרת הביתה אז לבוא אלייך עוד חצי שעה?” ”כן” היא ענתה ומיהרנו כל אחת לדרכה. חצי שעה אח”כ
כבר לא היתה אפשרות לבוא לביתה, כי המשיח כבר בא. אמרתי לעצמי; ‘שושי נס, נס שהצלחת להשלים שניה לפני ולא נשארת באש המחלוקת’…
את, כן את, שברגע האחרון תזנחי את הכישלון ותגיעי לניצחון!!!