קנאה

באחד מימי ראשון, כאשר הלכה לטייל לאורך שדרות שאנס-אליזה להינפש מעמל השבוע, הבחינה פתאום באישה שטיילה עם ילד. הייתה זו מרת פורסטייה, צעירה עדיין, יפה עדיין ומצודדת. מרת לואזל חשה כאילו משהו מתהפך בקרבה. היא תספר לה הכל. מדוע לא?
היא נגשה אליה.
“בוקר טוב ז’אני.”
זו לא הכירה אותה, מופתעת הייתה מהפנייה הידידותית מצדה של אישה פשוטה.
היא גמגמה:
“אבל… גברתי!… אינני מכירה… בוודאי טעות בידיך.”
“לא. אני מתילדה לואזל.”
“או!… מתילדה המסכנה שלי”, קראה חברתה. “כמה השתנית!”
“כן, ימים קשים עברו עלי מאז ראיתיך לאחרונה, וצרות נוראות…וכל זה בגללך.”
“בגללי? הא כיצד?”

“את זוכרת את אותה מחרוזת יהלומים, שהשאלת לי לנשף של המשרד לענייני חינוך?”

“כן, ובכן?”
“ובכן, אבדתי אותה.”
“לא יתכן. הרי החזרת לי אותה!”
“החזרתי לך מחרוזת אחרת, זהה לה, במשך עשר השנים  האחרונות שילמנו בעבורה. את יכולה לתאר לעצמך שחסרי אמצעים היינו, לא היה הדבר קל…
אבל עתה הכול עבר, ואני שמחה בחלקי.”
מרת פורסטייה קפאה על מקומה:
“את אומרת שקנית לי מחרוזת יהלומים במקום זו שאבדה לך?”
“כן, אם כך, לא הבחנת בהבדל. הן היו זהות לחלוטין.” השיבה וחיוך של שמחה גאה ותמימה על פניה.
מרת פורסטייה, מזועזעת כולה, נטלה את שתי ידיה של חברתה.
“הוי, מתילדה המסכנה שלי! הרי שלי הייתה מזויפת. שוויה לא עלה על חמש מאות פרנק!…”

מתילדה עמדה בתדהמה, בהתה במרת פורסטייה במבט מבועט.
“מה? את אומרת שעבדתי 10 שנים לחינם?”
“אני מצטערת חברתי היקרה. אולי כפיצוי לסבל הרב שעברת אתן לך את השרשרת?”
מרת פורסטייה הורידה את השרשרת היקרה מצווארה והושיטה את ידה לעבר מתילדה, וזו חטפה את השרשרת מידייה.
“כמובן שאקח, זה המעט שמגיע לי! אחרי 10 שנים של סבל, מגיע לי הטוב ביותר”
“אני מקווה שתמצאי את הרצון לסלוח לי, אך אם היית מספרת לי את האמת,
כל זה לא היה קורה” אמרה מרת פורסטייה בכעס.
“אילו רק היית אומרת לי את שווייה האמיתי של השרשרת…” השתיים נהמו בכעס וכל אחת פנתה לדרכה.

מתילדה חזרה לביתה, התיישבה ליד השולחן במרכז החדר ונאנחה בעצבות והסתכלה על שרשרת שנתנה לה חברתה.

“אילו רק…” חשבה לעצמה מתילדה.

“אילו רק מה?” נכנס בעלה לחדר ושאל.

הבעל התבונן בשרשרת בהלם מוחלט ולא האמין למראה עיניו.
“האם זו השרשרת ש…. ” גמגם בעלה.
“האם זו השרשרת שבשבילה עבדנו קשה במשך 10 שנים?”
“כן!” אמרה מתילדה בתוקפנות.
“אני לא מאמין! איך? מה? את בטוחה?”
“היום פגשתי את מרת פורסטייה, חברתי ‘היקרה’ …” ומספרת לו את כל מה שקרה. הבעל הקשיב לסיפור והציע רעיון.
“אולי…נמכור את השרשרת?!”
“אולי אתה צודק…כך אוכל לחזור למעמד הקודם שלי ולהיות מאושרת, שוב!”
“את מתכוונת אנחנו…” אמר בעלה.
“כן כן…אנחנו…” אמרה בזמן ששקעה במחשבותיה.

יום למחרת, מתילדה ובעלה החליטו ללכת לחנות התכשיטים במטרה לבקש מסוחר התכשיטים לקנות מהם את השרשרת בחצי מהמחיר שבו קנו את השרשרת. מתילדה ובעלה נכנסו אל החנות וניגשו אל סוחר התכשיטים.
“שלום, כיצד אוכל לעזור לכם?” שאל הסוחר בנימה ידידותית.
“שלום, שמי מתילדה לואזל וזה הוא בעלי, לפני כ-10 שנים מכרת לנו את השרשרת הזו” מתילדה הראתה לסוחר את שרשרת היהלומים.
“הא כן אני זוכר את השרשרת, מחירה היה 36 אלף פרנק אם זכרוני אינו מטעה אותי”. הנהנה מתילדה בעצב.
“מדוע תכשיט כה יפה מעציב אישה חיננית כמוך?” שאל הסוחר בבלבול.
מתילדה ובעלה סיפרו לסוחר את סיפורם המר וביקשו ממנו לקנות את השרשרת בחצי מחיר. הסוחר שמע את סיפורם והחליט לקנות מהם את השרשרת ב20 אלף פרנק.

“אנו מודים לך מקרב לב!” אמרו מתילדה ובעלה באושר רב.
הסוחר לקח את השרשרת ונתן להם את כספם והם פנו לדרכם צוהלים משמחה.

כעבור חצי שנה מתילדה ובעלה חזרו למעמדם הקודם. הם קנו אחוזה מפוארת עם משרתים, מלאה ברהיטים מעודנים המעוטרים בחפצי נוי יקרי ערך וטרקלינים רחבי ידיים, המרופדים במשי עתיק. סופסוף מתילדה הייתה מאושרת, אך עדיין קנאה בנשים אחרות שמעמדם היה גבוה יותר משלה ושוב הרסה את הכל. היא רצתה עוד, למרות שהיא קיבלה את מבוקשה זה כבר לא הספיק לה. היא חיפשה דרכים אחרות שבהן תוכל להיות מאושרת. קנאתה הגדולה ביותר הייתה לחברתה מרת פורסטייה, ולכן ברגע ששמעה שהתפנתה משרה גבוהה שהייתה מיועדת לבעלה של מרת פורסטייה, במשרד שבו גם עבד בעלה היא הייתה מוכנה לעשות הכל על מנת למנוע מכך לקרות.

מתילדה נכנסה למשרדו של השר לענייני חינוך, והתיישבה על כיסא.

“שלום לך” אמרה מתילדה בפלרטוט קל.

השר לענייני חינוך הפנה את מבטו אל מתילדה ונזכר כמה נאה הייתה באותו הנשף.
“שלום גם לך עלמתי, כיצד אוכל לעזור לך” אמר השר לענייני חינוך.
“האמת…יש לי בקשה קטנה” אמרה מתילדה.
“שמעתי…שהתפנתה משרה גבוהה…וחשבתי לי… שאולי תוכל למסור אותה לבעלי” אמרה מתילדה כששמה את ידה ברכות על ידו ונעצה בו את עיניה.
“כן, אני בטוח שנוכל לסדר משהו” אמר מהופנט לגמרי מיופיה.
בעלה של מרת פורסטייה, שבא להודות לשר על קידומו, שמע את השיחה בין מתילדה לבין השר וכעס. בדרכו החוצה פגש בעלה של מרת פורסטייה את בעלה של מתילדה והתעמת מולו על הדברים ששמע. בעלה של מתילדה הופתע ולא מאמין למשמע אוזניו. איך אישתו היקרה מסוגלת למעשה נפשע שכזה?! וחזר לביתו עצוב ומאוכזב.

בזמן ארוחת הערב החליט בעלה של מתילדה לשוחח עימה על מה שבליבו.
“מתילדה אהובתי…איני רוצה להאמין בכך אך שמעתי מפי בעלה של חברתך, מרת פורסטייה, שהלכת מאחורי גבי וניסית לשכנע את השר לענייני חינוך לתת לי משרה השייכת לאדם אחר למען טובתך האישית. האם זה נכון?” אמר בדכדוך.
“כן, בהחלט! אך אינני רואה בזאת כל דבר רע. עשיתי את זה למעננו, למען עתידנו, בשל אהבתי אליך. האם זה דבר רע?” אמרה מתילדה בתמימות
“אינך יכולה להיות רצינית עכשיו?! איך את יכולה לחשוב שמעשה שכזה מקובל?!” אמר בעלה בתדהמה מוחלטת.
“אבל…אהובי” המשיכה מתילדה להיתמם.
“בלי אבל! אני מצטער אבל אינני יודע אם אוכל להמשיך ככה, עם כל המזימות” אמר בעלה של מתילדה ולאחר מכן קם מהשולחן וטרק את דלת חדרו.

והנה עברו להם יומיים והם עדיין לא דיברו. בבוקר היום השני התעוררה מתילדה והופתעה למצוא מכתב מונח על שידתה, מיד הבינה מתילדה שבעלה השאירה לה אותו. היא פתחה את המכתב ובו היה כתוב:

“מתילדה יקירתי,
עם כל הצער שבדבר החלטתי לעזוב אותך, והפעם לתמיד! היו לנו שנים יפות ביחד, אהבנו מאוד אחד את השנייה, גם במצבים קשים היינו אחד לצד השני, 10 שנים ארוכות עבדנו על מנת להחזיר את החוב, אבל לפחות היינו ביחד. אהבתך תמיד הייתה עבורי מעל הכסף והמעמד. קרבתך ויופייך נעמו לי מאוד, אך אינני יכול עוד לחיות כך, להמשיך ולסבול את כל התככים שלך, זה כבר מעבר לכוחותיי. לצערי לא אוכל יותר לעמוד לצידך יותר, אבל אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם.
תמיד אמשיך לאהוב אותך למרות הכול,
בעלך האהוב.”

מתילדה התעצבנה מאוד ולא הבינה איך יכל לעזוב אותה. היא מחליטה שהיא לא צריכה אותו ושתסתדר בכוחות עצמה.

כעבור חודש שלם שבו נאלצה מתילדה לחיות ללא בעלה, לבד. היא מתחילה להבין שהדבר שבעצם היה היקר לה מכל לא היה מעמדה אלא בעלה האהוב. בגלל קנאתה ורצונה לעבור למעמד גבוה יותר והאובססיה התמידית שלה לקנות עוד ועוד ועוד גרמה לה לעשות מעשים נבזים ומלוכלכים, ולהפסיד את בעלה. מתילדה בכתה והבינה שזהו, זה אכן נגמר סופית, ואין ביכולתה לעשות דבר כדי לשנות או לשפר את מצבה, שום דבר כבר לא יחזיר אליה את היקר לה מכל, בעלה. בסופו של דבר היא הבינה שבחרה בדרך הלא נכונה ועשתה טעות, אבל כבר היה מאוחר מידי. מרב כאבים ושברון לב איבדה את חייה וחדלה מלהתקיים.

– הסוף –

הסיפור