אגדת הירדן / עיבדה: דבורה עומר

פעם, כך מספרת לנו אגדה נוֹשָׁנָה, לא היה נהר הירדן בארץ.

שלושה נחלים זרמו להם בִּמְרוֹמֵי הגליל: שם הנהר האחד חַצְבָּנִי, שם השני בַּנְיָאס, ושם השלישי דן.

זרמו הנהרות זה בצד זה ומעולם לא נפגשו, כי תמיד רבו והתווכחו.

הַבַּנְיָאס היה אומר: “אני הגדול מכולם”.

טען לעומתו דן: “אך מֵימַי קרירים וּמַרְוִים יותר”.

הוסיף הַחַצְבָּנִי: “האם ראיתם נהר שבחורף יכפיל את כמות מימיו? אני הוא!”.

“לי אין צורך בכך”. לגלג הַבַּנְיָאס, “שפע מים לי תמיד”.

“אתה סתם רַבְרְבָן!” קרא לעומתו החַצְבָּנִי.

“ואתה מקנא!” ענה לו הבַּנְיָאס.

“לשניכם גם יחד אין שם יפה, קצר ומצלצל כמו זה שלי!” אמר דן, שהיה גאה בִּשְׁמוֹ.

וכך היו שלושת הנהרות רָבִים ביניהם, מתווכחים וגועשים.

וממילים היו עוברים למעשים:

מתיזים מים זה על זה,

זורקים אבנים זה על אֲפִיקוֹ של זה, כדי לעכב זרימתו.

ויש אומרים כי השריפה הגדולה, שפרצה בַּסְּבַךְ הַמּוֹרִיק שליד הבַּנְיָאס, נגרמה על ידי אחד הנהרות.

היו המריבות רבות וקשות, והמְהוּמָה גדולה.

ואז כאשר נמשכו המריבות בלי שיוכלו להחליט מי ביניהם הטוב ביותר והיפה ביותר, החליטו הנהרות להביא את דברם לפני השופט.

ובגליל ישב אז קָאדִי (שופט) בָּא בְּיָמִים, נכבד וחכם.

פנו אליו הנהרות והוא נַעֲנָה לבקשתם:

בא וישב על תֵּל שניצב בין השלושה.

זרמו הנהרות מסביב לַתֵּל וגעשו.

נהר נהר – וטענתו, נהר נהר – וְעָצְמָתוֹ.

“בבקשה מכם, דברו אחד אחד ואשמע את דבריכם”, השתיק השופט את הנהרות המתווכחים.

“לי יש שפע מים, ועצים נותני פרי שותים את מֵימַי”. אמר הַבַּנְיָאס, “האין דבר זה עושה אותי לטוב שבין כולם?”

“ואני מכפיל את כמות מֵימַי בעת החורף!” אמר הַחַצְבָּנִי, “האין זה דבר ראוי לציון?”

“מי שיש לו מים רבים כל השנה אינו זקוק לכך”, שִׁסְּעוֹ הבַּנְיָאס.

“שקט!”, הִסָּה אותם השופט, “ומה בפיך דן?” פנה אל השלישי.

“נהרות יפים ושמות כְּעוּרִים כאלה?” אמר הדן, “מה זה חַצְבָּנִי? מה זה הַבַּנְיָאס?

דן הוא שם נאה, קצר וקולע, נהר ללא שם נאה הוא כמו אדם ללא בֶּגֶד!”

“מה חשוב השם?” רגשו הבַּנְיָאס והחַצְבָּנִי.

“חשוב עד מאד!” פסק הדן.

ושוב החלו מתווכחים ורבים. מימיהם געשו וניתזו לכל עבר בלהט הויכוח, אבנים הושלכו מקרקעית הנהרות והבריחו את הציפורים שֶׁבַּסְּבַךְ הירוק.

המים הקרירים התחממו וְנִתְעַכְּרוּ ברגשות הויכוח שאין לו סוף.

התבונן השופט בשלושת הנהרות שלרגלי הַתֵּל. ואחר שקע בהרהורים עמוקים.

לבסוף פתח ואמר:

“אָכֵן אתם צודקים. לכל אחד מכם מעלות טובות ומשובחות”.

“אך מי הטוב מכולנו?”, רגש החַצְבָּנִי.

“מובן שאני!” קבע הבַּנְיָאס.

“לא ולא!” רגז הדן.

ושוב הִתְלַהֵט הויכוח, ופרצה מריבה, אשר סתמה את אפיקי הנהרות.

לוהט כל כך היה הויכוח עד כי פרצה אש בין השיחים.

“חִדְלוּ מיד!” ציווה השופט,

“אם כך תמשיכו – חושש אני שבעוד זמן לא רב לא יהיו מים בְּחַצְבָּנִי, ירק לחופי הבַּנְיָאס ומים קרים בדן!”

“מדוע ולמה אתה אומר כך?” נעצבו הנהרות לשמע הדברים הללו.

“ראו מה רבים המים אשר נשפכו מתוך החַצְבָּנִי.

והביטו מה קרה לשיחים ולעצים היפים בגדות הבַּנְיָאס.

וּמֵי הַדָּן הקרירים היו למים רותחים בלהט הויכוח!

עליכם לשים קץ למריבות אם אתם רוצים להתקיים.”

“אמור לנו אתה מי הטוב בינינו – ושוב לא נריב!” בקשו הנהרות מן השופט.

“כל אחד מכם יש לו מַעֲלוֹת משלו”, אמר השופט, “ועל כן אם תתחברו ותהיו לנהר אחד – יהיה הוא לטוב ביותר. מימיו יהיו קרירים וּמַרְוִים, זרמו שוטף, מימיו מרובים בחורף, אֲפִיקוֹ מוֹרִיק, ושם נאה נקרא לו”.

שקעו שלושת הנהרות במחשבות עמוקות,

וכל אחד הרהר לעצמו:

‘אָכֵן דברי חכמה וטעם אמר השופט הזקן.

כל אחד מאתנו יש בו דברים טובים ויפים,

ואם נהיה לנהר אחד-

יהיה הנהר החדש טוב ויפה פי שלושה.

יהיו בנהר החדש מַעֲלוֹתֵיהֶם של שלושתנו יחד,

נהיה נהר רחב ידיים’.

זרמו כל הנהרות, ירדו למקום אחד והיו לנהר חדש – נהר רחב ידיים, שֶׁאֲפִיקוֹ מוֹרִיק, מימיו קרירים וזרמו עז, ושם ניתן לו – ירדן.

והמקום אשר עליו ישב השופט החכם למשפט הנהרות נקרא מאז בערבית “תֵּל אֶל קָאדִי” – תל השופט.

הנה כך מספרים ערביי הגליל- נוצר נהר הירדן.