בדרך אל האופק

 הייתי ילדה , הרגשתי גדולה ונכנסתי אל עולם שכולו אקשן. בטוחה בעצמי .הרגשתי  שאני הולכת לשנות את העולם, אבל מבפנים הבטן שלי התהפכה, חששות מלאו את ראשי. מה יהיה? איך זה יראה? איך זה יעבוד? אני אצליח לגעת? מה יקרה שהעיניים שלנו יפגשו?

זוכרת את הפעם ראשונה שדלת הברזל הכבדה נסגרה ברעש חזק מאחורי ומרוב כובדה היא העיפה את האוויר העומד. משב רוח מלווה ברעש מלחיץ מעבירים צמרמורת לאורך גבי.

אני צועדת פנימה אל האגף עושה סבב הכרות ולא מאמינה למראה עייני. דלת כחולה גדולה חלון עם רשת ברזל אני מסתכלת מבעד לחלון ומתוכו מביטות זוג עיינים בחושך. האור נדלק בחדר ומולי עומד ילד… ממש ילד, לא מפלצת דו ראשית, לא המן הרשע, לא דמות מפחידה עומד מולי לד קטן, נמוך שבקושי מגיע להציץ מבעד לחלון הזה.

מסתכלת סביב רואה המון דלתות כחולות ויודעת שמאחוריהן יש המון ילדים נוספים….ילדים אבודים… ילדים שמחפשים… מחפשים את עצמם, מחפשים יחס, אהבה, מחפשים ביטחון.

הילדים האלה- הנערים האלה נושאים עליהם תואר אחד נוסף תואר אחד שמשנה את הכל.

אסירים.

הם נקראים נערים-אסירים!

נערים בין גילאי 13-18 שמיצו כבר את כל המסגרות החלופויות שקיימות. נערים שקיבלו הזדמנויות לפני שהגיעו לשם. כי אף שופט לא ממהר לזרוק ילדים/ נערים לכלא. אבל  אם הם שם, הם לא סתם שם. רובם מנהלים כמה תיקים פליליים במקביל. רובם זה לא מאסר ראשון שלהם, בדרך כלל שני ושלישי.

ובתוך כל האקשן הזה אני מגיעה לשם להביא משב רוח מרענן, להביא חופש ויצרתיות, לעורר את הדמיון, לאפשר להם לחלום, לדמיין, לצחוק, להמציא, להזיז את הגוף. אני כאן לעשות איתם תיאטרון!!!

כעת עליי ליצור קבוצה שרוצה ומעוניינת לקחת חלק בדבר הזה. נדמה כמשמה בלתי אפשרית. רובם  לא ראו או נחשפו לתיאטרון והנה אני מגיעה ומבקשת מהם לצאת מאזור הנוחות שלהם, לעמוד על הבמה, להיות חשופים, לשתף מעולם האישי ולעבד את החוויות שלהם על הבמה. יש הרבה התנגדויות. כמובן כי זה מה שהם מכירים ויודעים. להתנגד, לשבור את המסגרת, לפוצץ את המצב.

אבל עם הרבה אמונה ממני, החזקה שלי את המצב, היכולת שלי ליצור אצלם חוויה חיובית וכיפית, לא לפחד לדרוש מהם, ליצור קשר אישי והכי קשה לגרום להם לתת אמון, מילה שכמעט לא בלקסיקון שלהם. מילה כשנאמרת מלווה בגיחוך.

ולאורך השנה כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הקשיים הפרויקט קורם עור וגידים, הם נפתחים, הם משתפים, הם נחשפים. וביחד אנחנו אוספים את כל החומרים ויוצרים מזה הצגה, מופע שיא, שאליו מגיע קהל מבחוץ, אפילו המשפחות שלהם מגיעות לצפות בהם.

הנערים הללו פעם ראשונה בחייהם מצליחים להתחיל ולסיים פרויקט, פעם ראשונה בחייהם עומדים ומוחאים להם כפיים, הם חווים חווית הצלחה. והם מגלים את הכוח שטמון בהם, את היכולות שלהם, את הכישרון שלהם. הם יוצאים מחוזקים יותר, הם עבורו תהליך משמעותי, הם עברו דרך. הם מסתכלים אחרת על הבחירות שלהן עכשיו. ואולי… רק אולי, בפעם הבאה שהם יהיו בחוץ יהיה להם את אמונה עצמית לדעת שיש להם אפשרות בחירה. הגורל שלהם לא נכתב מראש, הם אחראים לגורל שלהם ושהם יכולים לבחור אחרת.

אחד הנערים שמצולם בתמונה הזאת, סיים לפני שבוע קורס קיצינים. את הדרך שלו הוא התחיל על הבמה בכלא אופק.

זה הסיפור שלי, סיפור על אמונה, על תקווה, על היכולת לשנות, להשפיע, לגעת בנפש, על היכולת לחנך!

הנכם מוזמנים ללחוץ על הקישור המצורף ולקרוא את הכתבה שנעשתה על הצגה בנוסף גם לראות סרטון קצר עם קטעים מתוכה.

לכתבה: “בלי אופק? נערים בכלא העלו הצגה על חייהם”