נעל החג

סמיר שאל את אמו: כמה ימים נותרו ברמדאן לעיד אל-פיטר?  אמו ענתה לו, בסמה: לא רצית לדעת?  לאלץ את אביך לקנות לך בגדים חדשים?  סמיר צחק ואמר: המוח שלך לא נעלם, אמא. האם חשבה קצת ואז שאלה אותו שוב: אז אתה רוצה לנצל את ההזדמנות הטובה הזו, להגיע לרחם עם קרובי המשפחה והחברים שלך, נכון בן?  הבן אמר: טוב מה שאמרתי, אבל אני מתכוון למשהו אחר, בוא איתי לחדר שלי, אמא.

סמיר שלף את אמו מידה לחדרו, בעוד היא נדהמת ותוהה לעצמה: מה הילד האצילי הזה רוצה לעשות?! .. אני לא יודע מה הוא חושב, והוא הופתע כשפתח את הקופסה שלו ולקח ממנו את קופסת הכספים באומרו: • חשב לי ועשרים שיקל שלושים שתיים שקלים, ארבעים שיקל, שישים שיקל, שמונים שיקל, מאה שיקל

רק עיניו נצצו בשמחה והוא אמר: אתה יודע מה אני יעשה עם הכסף הזה?  היא ענתה לו מיד • היא תקנה איתה נעל חדשה, היא תלבש אותה בבוקר העיד, שתגיע אלינו אחרי יומיים בלבד. האמת נפגעה, אמי, אני אקנה לה נעליים עבור השכן היתום המסכן שלנו

אמו חיבקה אותו ברוך, ונישקה אותו ואמרה: כך אני רוצה שאתה בן תמיד תהיה.  חביב לעניים ולעניים, חביב לזקנים ולחלשים.  אחרת, מדוע אנו חוזרים ונחגוג את החג, אם אחרים אינם שותפים לאושרנו? … ולמה אנו קוראים לו חג שמח אם הישן והקטן, העשירים והעניים, החזקים והחלשים, הבריאים והמוגבלים, אינם מאושרים

ובבוקר החג קם סמיר מוקדם והלך לביתו של חברו עלי.  אז הוא בירך אותו על עיד, והוא נתן לו את הנעל החדשה וצלחת מלאה בממתקים, אז אל תשאל את החברים שלי כמה שמחתי עם המתנות האלה וזו מטרתו של העיד השמח ..!