שתי ציפורים קטנות

 שתי ציפורים קטנות נפגשו על ענף עץ זית ישן, זה היה חורף, העץ ענק וחלש וכמעט לא מסוגל להתמודד עם הרוח, הציפור הראשונה ניערה את אשמתה ואמרה: נמאס לנו לעבור ממקום למקום, מיואשת למצוא אורווה חמה ברגע שאנחנו מתרגלים לגור ודיאר עד שהקור והחורף יכה בנו, ולכן אנו נאלצים לעזוב שוב בחיפוש אחר בית מגורים חדש ובית חדש.

הציפור השנייה צחקה, ואמרה בציניות: מה שאתה מתלונן עליו הכי הרבה ומתלונן עליו, אנחנו כמו של ציפורים. אלוהים ברא אותנו לנסיעה קבועה, כל מולדותינו זמניות.

 הראשון אמר: אסור לי לחלום על מולדת וזהות, בשבילך רציתי שיהיה לי בית קבוע וכתובת שלא תשתנה. שתקתי קצת לפני שהמשכתי לדבריו: אני חושב שהעץ הזה הוא יותר בן יותר ממאה שנה, שורשיו יציבים כאילו זה חלק מהמקום, אולי אם הוא הועבר למקום אחר היא נפטרה מיד בכוח כי אהבה את אדמתה.

הציפור השנייה אמרה: כמה מוזר אתה חושב, האם אתה משווה את הציפור לעץ? אתה יודע שלכל אחד מיצורי האל יש אופי מיוחד המבדיל אותו מאחרים. האם אתה רוצה לשנות את חוקי החיים והיקום? אנו – זיקת הציפורים – מאז שאלוהים ברא אותנו, טס ונע בין יערות, ים, הרים, עמקים ונהרות, מעולם לא ידענו מגבלות אלא כאשר בני אדם נועלים אותנו בכלוב, מולדתנו היא החלל הגדול הזה, היקום הוא כולנו שלנו, כך שהיקום עבורנו הוא שבץ כנף.

 תגובה ראשונה: אני מבין. אני מבין, אתה חושב שאני כל כך צעיר? אני רוצה זהות, כתובת, מדינה, אני חושב שלא תבין מה אני רוצה.

הציפור השנייה הסתובבה וראתה ענן שחור מתקרב במהירות לעברם, אז הוא צעק אזהרה: בואו, בואו … בואו נלך לפני שהסערות והגשם יתפסו אותנו.

הראשון אמר בקור: הקשיבו לי, מה אתם חושבים אם אנחנו מתמקמים בעץ הזה, הוא נראה חזק, מוצק ובלתי מעורער לנוכח סופות? השני ענה בתקיפות: מספיק חלומות חסרי משמעות, אני אלך ואעזוב אותך.

שתי הציפורים התחילו לריב, והעץ הרגיש נסער מהן, העץ טלטל את ענפיו חזק ושאג כמו סערה, שתי הציפורים נבהלו מאוד, כל אחת האריכה את כנפיה, ויצאה לדרך כמו חץ בבהלה כדי להצטרף אליהן עֵדֶר.