סיפורים שכתבנו

מירושלים לקשת/ יוסף אנקונה

עוברים דירה???

דני הוא בן 9 והוא גר בירושלים  ולומד  בכיתה ג  בתלמוד תורה שנמצא בקרית  משה.  דני לא גר בקרית משה אלא בקרית מנחם, לכן הוא צריך לנסוע כל יום בשני אוטובוסים ולפעמים גם ברכבת אם מפספס את אוטובוס מספר 16. דני נוסע עם חבר אחד שגר בשכונתו.רק בכמה ימים הוא נוסע לבד בגלל שהוא גומר בשעה יותר מאוחרת מהחבר. דני למד בתלמוד תורה זה, מאז גן חובה ואחר כך בכיתה א, ב וג’ ואהב את הבית ספר מאוד כי היו לו שם חברים טובים וגם אהב את הרבנים ואת המנהל.

יום אחד הוריו של דני אמרו לו: אנחנו עוברים דירה.   

דני שאל: לאן עוברים? הוריו לא הסכימו לגלות עד שזה יהיה סופי.

יום אחד, הסכימו הוריו ואמרו לו שהם חושבים שנעבור לישוב קשת שבגולן. ואז לאחר כמה ימים ביום חמישי אחד אמרו ההורים לדני ולאחיו: “נוסעים לבדוק את הישוב” .

ביום שישי הם יצאו מוקדם מקריית מנחם כדי להגיע לישוב קשת לפני שבת.  הם הגיעו ונתנו להם צימר של משפחה שגרה בישוב. הם אכלו בשבת אצל משפחות, ודני והאחים שלו  מצאו חברים חדשים. אחר הצהרים הלכו  דני והאחים שלו  לטיול  בקשת.  אח של דני התחבר לכבשים שבישוב ודני עצמו גם התחבר לילד אחד. הגיע הערב והמשפחה התארגנה לנסיעה חזרה לביתם בירושלים.

אחרי השבת בקשת החליטו דני ואחיו וכמובן גם ההורים שלהם לעבור לגולן.

אריזות

איך מתחילים לארוז בית? צריך לחפש קרטונים. קרטונים אפשר למצוא ליד הצרכניה, ליד הסופר השכונתי, ליד הקרטוניה, ליד הקניון, איפה שפורקים את הסחורות. אפשר למצוא גם אצל משפחות שעברו כבר דירה וגמרו לפרק את האריזות. אחד השכנים עשה להם הפתעה, והביא קרטונים. באחד הבקרים הסתובב דני עם אימו ואחותו ברכב המשפחתי ונסעו ליד החנויות וחיפשו קרטונים וגם ביקשו ממוכר אחד אם יש לו קרטונים במחסן והוא יכול להביא. שכנה של דני בבניין ליד עברה דירה לשכונה אחרת בירושלים, ואבא של דני הלך באחד מימי השישי, עם האוטו ומילא אותו בקרטונים שהביא ממנה. באותו יום שישי היה צריך גם לאסוף את דני וחברו מהחוג שחיה. אביו של דני הגיע אליהם כשהאוטו מלא בקרטונים ודני והחבר נדחסו עם הקרטונים עד הבית.

אחרי שיש קרטונים. צריך להתחיל לארוז.   

בהתחלה צריך להתחיל לארוז את הדברים שפחות משתמשים איתם.דני ואחיו התחילו לארוז את המשחקים שלא משתמשים בהם. אחר כך עברו לספרי הקודש. דני אהב מאוד לארוז את הספרים. הוא הכניס אותם לתוך ארגזים חזקים וסגר אותם בסלוטפ עבה. אחר כך כתב עליהם “ספרי קודש” ושם מדבקות על כל קרטון בשביל שהמובילים יוכלו לשים את הקרטון במקום הנכון בבית החדש. וכך עשו דני, אימו ואביו ואחיו עם שאר האריזות. סימנו אותם במדבקה וכתבו מה יש בפנים.

הפרידה

איך נפרדים ממקום שחיים בו עשר שנים? זה לא קל. דני ואחיו היו צריכים להיפרד מחברי הכיתה, מחברים מהשכונה, מדודים שגרים בירושלים. וגם להיפרד מהבית שגרו בו ומהשכונה שאהבו אותה.

המעבר

הבית התמלא בארגזים וכבר לא היה מקום לזוז וביום לפני שעברו דירה, דני ואחיו נסעו לסבא וסבתא בחיפה. אבא ואמא העבירו את הדירה עם המשאית ושלחו לדני ואחיו תמונות של הבית הריק.

ההגעה לקשת

במוצאי שבת חזרו דני ואחיו מסבא וסבתא לבית חלופי בקשת עד שיפנו את הבית הקבוע שלהם. בבוקר הם קמו לישוב חדש. היה עוד חופש והם יצאו החוצה כדי להכיר את המקום.כעבור שבוע הגיעה סבתא של דני מהדרום ולקחה אותם למעיין בתוך הישוב החדש.

היום כבר עברה חצי שנה מאז שהמשפחה של דני הגיעה לקשת. דני והאחים שלו הכירו חברים חדשים, את הישוב ואת הסביבה, ומקווים להמשיך ולהכיר את הגולן ואת קשת.

המשוגע של העיר/אריאל מזוז

פעם לפני שנים רבות בעיר יפו היה משוגע שקראו לו יוסי.

כולם קראו לו ‘יוסי המשוגע’ בגלל שתמיד ביזה כל אחד שראה והרביץ לו עד שירד לשני  דם.

אותו יוסיהיה נוהג לבכות כל לילה מבלי להבין למה הוא מרביץ.

הוא רצה מאוד שיהיו לו חברים.

הוא תהה וחשב לעצמו:” איך אשנה את התנהגותי?”.

בחודש אלול הגיע יוסי בערב שבת לבית הכנסת וכשהרב דרש דרשה

ואמר שבחודש אלול אפשר לבקש סליחה ממי שפגעת בו ומי שאתה

מבקש ממנו- יסלח לך,

יוסי הבין שיש לו הזדמנות לבקש סליחה ממי שהוא פגע.

וכך עשה. הוא עבר בין כל האנשים שפגע בהם במהלך השנה וביקש שיסלחו לו. כולם כמובן סלחו לו.

לאחר אותו מעשה הבין יוסי שטוב להתנהג טוב!!

ובמשך הזמן, יוסי הפך להיות חבר של כולם…

החטיפה/ עמיצור גלצהלר

אבא, כתוב בעיתון שחטפו ארבעה ילדים בדרכם לבית הספר ‘ויצמן’ ברעננה אמרתי באנחה.

בגלל המקרה אני לא מעז ללכת לבית הספר. אני אלווה אותך ואת עומרי ענה אבא לחששותיי ואם אתה רוצה לצרף עוד כמה חברים אתה יכול בשמחה. יש! תודה קפצתי וקבעתי עם נעם ,שאול ותומר שיבואו אליי מחר בבוקר אחרי שיודיעו להוריהם.

עידו, עומרי לכו לישון קרא לעברנו  אבא.

למחרת בבוקר נעם, שאול ותומר באו אלינו ויחד נסענו לבית הספר. אבי הוריד אותנו קרוב לבית הספר והתרחק בעודו מתרחק  באים אלינו שלושה אנשים ושואלים אותנו אם שמענו על החטיפה שהתרחשה שלשום?” כן” ענינו פה אחד קצת רועדים.

לפתע הם שלפו אקדחים ואיימו עלינו שהם יורים במי שרק ינסה לברוח. אני ועומרי לקחנו נשימה  עמוקה והתחלנו לברוח למזלנו הם לא קיימו את איומם והשאירו אותנו בחיים. חיפשנו את הרחוב שבו אנו גרים אבל לרוע מזלנו מרוב לחץ לא מצאנו אותו. לאחר שעות של חיפושים מצאנו שלט המצביע לרחובנו, הלכנו בכיוון השלט ומשם כבר זיהינו את הדרך. הגענו הביתה מותשים וסיפרנו את שארע לאבא. אבא מיד התקשר למשטרה. בהתחלה השוטר לא האמין, אז החלתנו לקחת את העניינים לידיים, לקחנו גז פלפל, אקדח צעצוע ויצאנו למסע. אבא ראשון אני ועומרי באמצע ואמא מאחור מסתכלת לכל כיוון אני ועומרי הבחנו בשני אנשים מוכרים וזיהינו  שהם החוטפים, עומרי הלך הצידה עם הגז פלפל והתחבא מאחורי שיח וברגע שהם יתקרבו ריסס להם בפנים, אני בעטתי בהם והם נפלו עם פניהם על הריצפה, איימנו עליהם עם האקדח צעצוע ודרשנו שימסרו  לנו את האקדח שלהם ואם יסרבו  נירה בהם,למזלנו הם הביאו לנו את האקדחים שלהם, קשרנו אותם בחבלים ונכנסנו למערה שהייתה בקרבת מקום ובכך הצלנו את כל החטופים. התקשרנו למשטרה והנחנו אותם להגיע למערה שבקצה העיר, השוטרים הגיעו שמו את המחבלים בניידת ונסעו. ואילו  אבי הסיע כל אחד לביתו בריא ושלם .

יענקל’ה  וחלומות הקודש/ יאיר ישראל דינר

לפני הרבה מאוד שנים חיה לה בירושלים עיר הקודש משפחת לייבוביץ.

לדוד ורות לייבוביץ לא היו ילדים הרבה שנים אך הם לא איבדו את האמונה ועדיין המשיכו להתפלל אל רבונו של עולם שיישמע את תפילתם וייזכו לילד.

לאחר הרבה שנים של תפילות ואמונה פתאום זכו ונולד להם ילד חמוד ומתוק והם קראו לו יענקלה.

באותם ימים בירושלים המציאות הייתה, קשה לא תמיד היה להם מה לאכול אך דבר אחד היה חשוב להם -שלא משנה מה יקרה בתלמוד תורה של יענקלה נשקיע כל מה שיש לנו

ויענקלה גדל באוהלה של תורה בתמימות ושמחת חיים מיוחדת.

יום אחד הרב בכיתה לימד אותם על בית המקדש

בערב כשאבא אמר עם יענקלה קריאת שמע שעל המיטה סיפר יענקל’ה  לאביו  שהיום למדו בכיתה עם הרב על בית המקדש ומיד לאחר שסיפר לאביו שקע יענקלה בתרדמת הלילה והחל לחלום על בית המקדש….

ובחלומו ראה את בית המקדש ובתוכו ראה את ההיכל ואת עבודת הכהנים , הקרבת הקורבנות , שירת הלויים, הוא ראה את עם ישראל מקריב קורבנות כמו: עולה , חטאת , אשם ,מנחה ,תודה , שלמים….

ובחלומו כל כך שמח והרגיש רצון עז להודות לקדוש ברוך הוא ורצה בעצמו להקריב קורבן תודה .

והוא שאל את אחד הכהנים מה עליו  לעשות כדי להקריב קורבן תודה?

ענה לו הכהן: תחילה עליך להביא את הקורבן

יענקל’ה המשיך ושאל? היכן ניתן לקנות את הקורבן?

ענה לו הכהן: וכמה כסף יש לך?

ענה לו יענקל’ה: ברשותי כ500 זוז  ואני מוכן להשקיע את הכל!!!

בוא איתי ואראה לך את הדרך אמר הכהן.

וכך יצאו לדרכם הכהן ויענקל’ה בחלום לחפש אחר קורבן התודה

ולפתע פתאום יצאה בת קול מהשמים ואמרה…

יענקל’ה, יענקל’ה,

יענקל’ה נבהל והתחבא ובא הכהן וליטפו בנחת ואמר אל תפחד יענקל’ה חמוד …

המשיכה בת הקול מהשמים ואמרה “האם אתם מחפשים להביא קורבן תודה?”

כן !  ענו הכהן ויענקל’ה בשמחה עצומה.

ואולי את יכולה לעזור לנו למצוא מהיכן ניתן להשיג דבר מה להקריב קורבן? העיז ושאל יענקל’ה את בת הקול.

המשיכה ושאלה בת הקול “ומדוע אתה מעוניין להקריב קורבן תודה ?” על מה אתה חפץ להודות לרבונו של עולם”?

ענה לה יענקל’ה,  למדנו בכיתה שאדם שקורה לו משהו טוב ומרגיש בתוך הלב שצריך ורוצה להודות לרבונו של עולם אז הוא מביא קורבן תודה

ואת יודעת מה עוד למדנו לגבי קורבן התודה ?

חשוב מאוד לבדוק שלא יהיה בכבש מום !

לאחר שמצאנו את מה שמשמח אותנו מביאים למקדש לשחוט את הכבש ולהודות לרבונו של עולם.

בבוקר כשהתעורר יענקל’ה התלבש בזריזות נטל ידיו ושטף את פניו ואמר לאבא אני ממש ממש מתפלל ומשתוקק שיבנה בית המקדש במהרה!!!!

השבת אבדה/ ניתאי כהן

אחים שלי הקטנים בני 4 רפאל ונריה לומדים בגן נועם שבקצרין.

נריה ורפאל לא ידעו מה זה ‘גזל’ והם לקחו חפצים מהגן וחפצים אישיים של ילדים שלומדים איתם בגן.

בכל פעם מחדש אמא ביקשה מהם להחזיר את החפצים וכשהם לא הסכימו אמא החזירה בעצמה, אך הם היו ולוקחים עוד פעם חפצים מהגן.

אתמול אמא הקריאה להם סיפור  על השבת אבדה, הסיפור נגע ללבם ומיד הם החליטו להחזיר את כל החפצים שלא שלהם, הם שמו הכל בשקית ולמחרת בבוקר הם החזירו אותם לגן.

בסוף היום ציפתה להם הפתעה, הסייעת מצאה סוודר יפה ושאלה למי הוא שייך רפאל שמח נורא כי זה היה הסוודר שלו שאבד לו לפני זמן מה, את הסוודר הזה הוא קיבל מתנת יום הולדת והספיק ללבוש אתו רק פעם אחת, נריה גם כן שמח כי מאז שרפאל איבד את הסודר גם הוא לא לבש את שלו מכיוון שאמא מלבישה אותם אותו הדבר, הם שמחו מאוד וספרו לאמא  שמה שקרה להם זה בדיוק מה שקרה בסיפור שהקראה  להם.

ומאז הם לא לקחו חפצים לא שלהם.

הכלב של שמואל/ יהונתן גרוס

פעם אחת היה ילד שקוראים לו שמואל והוא רצה לגדל כלב, כל החברים שלו מגדלים כלב. אבל אמא, שלו לא הסכימה כי היא, לא אוהבת כלבים. יום אחד שמואל רץ בשביל ליד ביתו והיה שם ילד ערבי, ששם לו ‘רגלית’ ושבר לו את הרגל. אמא שלו, ראתה את זה והיא קראה, לאמבולנס. כשהאמבולנס הגיע היה בתוכו גם כלב. לקחו את שמואל, לבית החולים, שמו לו גבס והוא חזר לביתו. כעבור כמה חודשים, הורידו לשמואל את הגבס. יום אחד היה לשמואל יום הולדת ואימו שאלה אותו: מה אתה רוצה מתנה ליום ההולדת ושזה יעזור לך? שמואל, אמר לאימו- כלב! ואימו שאלה אותו, במה הוא יעזור לך? שמואל אמר לאימו: את זוכרת ששברתי את הרגל בגלל הערבי? אז אם היה לי כלב, הוא היה נושך את הערבי. אימו שאלה אתו: אזה סוג כלב אתה רוצה? שמואל ענה לאימו: רועה גרמני. לבסוף אימו הסכימה וקנתה לו רועה גרמני חמוד ושמואל אמר לאימו, תודה ושיחק עם הכלב ושמח.

טיול בחרמון שלא  אשכח לעולם/ רועי נאה

שלום קוראים לי נחמיה ואני בן  21 הסיפור שלי מתחיל בגיל 10 כשהייתי  בכתה ד יום אחד נסענו כל המשפחה לחרמון בדרך שנסענו פגשנו את בן דודי ישראל הוא שאל את הורי עם הם רוצים תה או קפה ההורים שלי לא רצו הם אמרו סליחה פשוט אנחנו נוסעים לחרמון. ישראל היה עצוב ואמר “טוב לא נורא” בשביל לשמח אותנו ישראל הביא לכל ילד סוכרייה טעימה! המשכנו לחרמון ואז סוף סוף  הגענו. היה קר מאוד לא הינו רגילים לקור כל כך מקפיא שהיה בחרמון מרוב התרגשות אחי דניאל ברח. באותו רגע התחיל פחד להוריי והתחלנו לחפש את דניאל אמרנו חצי שעה כולם  נפגשים ליד תחילת מסלול הסקי. כעבור חצי שעה כולם נפגשו בתחילת המסלול הוריי שאלו: כולם פה? כולם השיבו:” כן” הבנות שאלו איפה נחמיה ? ואף אחד לא ידע. ממש באותו הרגע אבי התקשר למשטרה. עברה שעה שלמה והמשטרה לא הגיעה התחיל כבר להחשיך ואז השומר הגיע ושאל:”מה קרה” אבי אמר:”בנינו דניאל נאבד” השומר ענה:” ראיתי שתי ילדים שנאבדו כנראה למשפחה אחרת” אמי שאלה אם יודע את שמותם?:”כן” ענה השומר:” לאחד קוראים נחמיה ולשני דניאל” שרית אמרה בהתרגשות: “אלו האחים שלי!” השומר קרא לדניאל ונחמיה והם שמחו מאד לראות שוב את משפחתם עלינו כולנו לאוטו ונסענו בחזרה הביתה. בדרך פגשנו שוב את ישראל בן דודי הוא שאל:”איך היה?” הילדים ענו לו שזה סיפור ארוך והם יספרו לו אותו בפעם אחרת! ישראל ענה אולי אתם רוצים שוקו הילדים התלהבו וענו לו:”כן כן ישששששששששש!!!” הלכנו לביתו וישראל כיבד אותנו בשוקו חם וטעים האמת זהו יום הולדתי אמרתי בביישנות ולא הספקתי לסיים לומר את המשפט שלפתע כל הדודים סבא וסבתא יצאו מהחדרים   עם עוגת שוקולד  ע-נ-ק-י-ת :”מזל טוב ! מזל טוב!” ושרו לי :”היום יום הולדת…לדניאל” הם ברכו אותי בברכות ונתנו לי המון מתנות והמתנה שהכי הכי אהבתי הייתה מהוריי קבלתי מטוס על שלט!!! זה החלום שלי! וכך הסתיים לו בשמחה הטיול הבלתי נשכח לחרמון . ואז דניאל התקרב אלי בלי היסוס ופיתאום הוא נתן לי חיבוק דניאל התחיל ליקרוא אורי שאלו מה קרא דניאל ניגב את הדמעות נחמיה יציל את היי מה כולם התפעלו כן הנא דניאל כשה ברחתי ראיתי מזחלת חשבתי שאני יחול לגלוש לקחתי את המזחלת ואתחלתי לגלוש במורד הירידה פיתום שגלשתי רעתי אבן ואני לא יודה לפנות ופיתום רעתי את נחמיה צעקתי אצילו נחמיה הסתובב וראה אותי גולש חיש מהרה נחמיה רץ אל האבן ועמד לידה כשהגעתי אל האבן ניתקעתי בנחמיה, עצרתי וראיתי את נחמיה מעולף, התחלתי לצרוח. ראיתי את השומר, רצתי לכיוונו ואמרתי לו: אח שלי מעולף. למזלי השומר היה פעם רופא, השומר דפק בחזקה על נחמיה ואז סוף סוף נחמיה התעורר, נחמיה שאל איפה אני והשומר הסביר לו איפה אנחנו.  הורי שאלו אם באמת כל זה קרה. חזרנו לטבריה וספרתי הכל לשכנים, איך שכחתי אמר דוד היום נולדת הוא הלך אל חדרו הוא יצא משם הביתה מאושר וטוב לב.      

הבקתה המסתורית/ יותם, מעיין פ. מעיין א.ל

שלום קוראים לי דניאל .  והחלום  שלי  הוא לבנות  מחנה  שווה.

ניסיתי לעשות זאת הרבה  פעמים  ולא  הצלחתי  הפעם  החלטתי לא לוותר,  קבעתי עם  החברים  שלי בחורשה ב16:00 הזמנתי את אפרים ,אסף ועידו . כל אחד הביא משהו אני הבאתי קרשים עידו ספה, אפרים הביא מסמרים, ואסף הביא בזנטים. ניסינו  לתקוע אותם ולא הצלחנו  כי  היו  שם  הרבה  אבנים . למחרת התחלנו  לחפש אדמה טובה  פתאום אפרים צעק  “מצאתי בקתה בואו נכנס ונראה מה יש בפנים”?  נכנסנו פנימה והבקתה הייתה כמעט   ריקה חוץ   ממיטה ושדה עם מגירות נעולות,  יצאתי החוצה וראיתי ליד הדלת צרור מפתחות, קראתי לעבר חבריי  והראיתי להם את הצרור  “אולי הצרור פותח את המגירות”? אמר אסף, התחלתי לנסות את המפתחות, המגירה הראשונה הייתה ריקה השנייה הייתה  עם כסף וכמה דפים ובשלישית שני אקדחים וכמה תעודות זהות, ” אני חושב שיש לנו עסק עם פושעים שאפילו המשטרה לא יודעת עליהם” אמר עידו.  עידו צודק, ” חברה  אל תהיו פחדנים בואו נקים חבורה נגדם  יש למישהו רעיון איך נקרא לעצמנו”? “כוח סירות כללי” זרק אסף וכולם הסכימו איתו. למחרת התקבצנו בבקתה, הבאתי ביגלה התיישבנו והתחלנו לנשנש,  לפתע  נשמעו צעדים מבחוץ, הורתי לכולם לתפוס מחסה ורק אני נשארתי עם הביגלה רצתי כמו שלא רצתי אי פעם, שלפתי אקדח מהמגירה פתאום שמעתי צעקה מכיוון המחבוא של אסף: “מה אתה עושה פה ילד”?! נשמעו צעקות בקול גברי עמוק,  רצתי לכיוונם וצעקתי:” מה שאני אמור לעשות כאן!!!אז ידיים למעלה!!! תזוזה אחת כדור בראש! כולם לצאת מהמחבואות  נתפסו לנו פה שני פושעים הבאתי חבל” צעקתי בכל כוחי כשהאקדח שלוף אל מול פניהם,  “הבנתי את הרמז” אמר עידו וזינק מהמחבוא, לקח את החבל מידי והחל  לקשור אותם, תוך כדי הוא  שלף טלפון מהכיס של אחד הגנבים נתן אותו לאפרים ואמר לו להתקשר למשטרה ואכן תוך זמן קצר הגיעו שמונה שוטרים חמושים ארבעה תפסו את הגנבים וארבעה עשו סריקה בבקתה  כל אותו הערב הם רק חיפשו וחיפשו ובנתיים  רדפו אחרינו צלמי טלוויזיה ועיתונאים  כשהשתחררנו מהם סוף סוף  וחזרתי הביתה ראיתי על הספה עיתון ובכותרת הראשית כתוב: “ילדים תפסו גנבים” ומתחת תמונה של ארבעתנו,

הייתי גאה על החבורה שהקמנו ועל המבצע הנועז שביצענו מתוך אומץ ושיתוף פעולה.

דוד בחופש ובבית ספר/ חסדא לוי

ביום חמישי בבוקר דוד קם מהמיטה,  אמא היום חופש! “נכון” אמרה אמא, דוד שמח מאוד ואמא שאלה את אותו “למה אתה שמח?” ונדהמה לשמע תשובתו “יום בריכה היום!” ענה דוד.  “נכון!ענתה אמא והוסיפה: חשבתי שאתה לא אוהבמ בריכה” “מה?! בגלל שאני לא יודע לשחות בבריכה?” השבתי בפליאה, ואמא ענתה,    בסדר אני מרשה לך ללכת לבריכה.

ביום שישי בבריכה:

אמא, אמא, תראי איך אני יודע לשחות….! אההה אההה אני טובע!

הצילו ה’ אני באה.. צעקה אמא וקפצה להציל אותי .

ב”ה לא טבעתי , בערב שבת כשאבא סיים את הקידוש אמרתי: “אבא אתה יודע איזה נס גדול היה לי?”  “כן, אמא סיפרה לי” וחייך  ואני בכיתי.. “דוד, למה אתה בוכה?” שאלה אותי אמא, אני בוכה בגלל שאבא צחק עלי! ”

במוצאי שבת קודש:

“סברי מרנן, לחיים ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא פרי הגפן, אמן” לילה טוב אמרו לחנה האחות הקטנה שלי אבא נגש למיטה שלי וסידר אותה.. שהגעתי אחרי פיפי ושניים אבא אמר לי: דודי לא צחקתי עליך! אני חייכתי כי נזכרתי במה שקרה לי בעבר, בא אני אספר לך מה קרה לי בעבר: “כשהייתי ילד קטן בן 10 הלכתי ולמדתי עם הרב  סיפרתי בדיחה כולם צחקו אבל הרב כעס מאוד! הלכתי הביתה עצוב. אבל כולם יודעים שאסור להתעסק עם אבא שלי! גם כשאבא שלי היה  שומר בית סוהר מישהו קפץ עליו עם סכין ואבא שלי התחמק, לקח לו את הסכין והכניס אותו לבית סוהר”

ביום שני בבוקר דוד קם מהמיטה אמא אמרה “מחר יש לימודים” “יש” דוד אמר ושמח מאוד אמא שאלה את דוד “למה אתה שמח?” דוד אמר “אני כבר משועמם בבית אין לי מה לעשות!” למחרת בבוקר “בוקר טוב” אמר אבא השעה ארבע לפנות בוקר אבא אני משחק במחשב שאלתי, “טוב” ענה אבא, איזה יופי אני מנצח שלוש אפס לי! “דוד אתה בא? ארגנתי לך את התיק” קראה לי אמא, אבל אבא עכשיו השעה 7:30 טוב בסדר! לאחר בי”ס היה לי משחק היום אתה יודע?! וניצחתי אחד אפס במחצית  שלוש אפס לי בסיום.

בבית ספר הלכתי לשתות ואז שמעתי צעדים וראיתי את יוסף קפטן הקבוצה שלנו והוא אמר לי ” מחר יש משחק נגד הפועל רמ”גש תבוא למגרש בשעה 16:00בצהרים .במגרש השדר מדבר יוסף עם הכדור לדוד ישי וישי נפל ברחבה ויש פנדל עם כרטיס אדום דוד עם הפנדל ווווווווו  גול 1-0לנו במחצית יש חסות מייד לשדור 1-1 איזה גול מדים 1-1גול מ22 מטר לחיבורים 1-1 אנחנו בדקה ה87 2-1ישי כובש שער הכי יפה בעולם גול מ39 מטר  5דקות הערכה 3-1ישי כובש מ2 מטר סיום המשחק.

הרפתקאה במערת חמאס/ מרדכי איתן קינן

שלום קוראים לי יהודה רציתי לספר לכם על הרפתקאה שקרה לי ולחברים שלי.

לחברים  שלי קוראים יוסף,שמואל ויהושוע טוב, לסיפור:

ביום שני בשיעור חשבון , מישהו שלח לי פתק, הסתכלתי בו וראיתי שהיה כתוב בו

את המשפט הזה:” בוא בהפסקה לשרותים, תודה”.

טוב, אז בהפסקה הלכתי לשרותים וראיתי שם את יוסף ויהושוע הגעתי אלהם ויוסף אמר לי טוב  שבאת עוד מעט גם שמאל יגיע, והנה באמת הוא הגיע, טוב, אספר לך אמר יהושוע, אתמול

יוסף הגיע אלי נסער כולו ואמר לי: מצאתי מערה קטנה עם ארגזים והרבה

נשק, אתה שומע יהודה הוא אמר לי: נראה לי שיש לנו הרפתקאה היום אז אמרתי לו

שבסוף היום נלך לחורשה איפה שמצא את המערה.

בסוף היום לאחר שסיפרו לנו אודות המערה כולם הגיעו לחורשה. יהושוע הסיט  איזה צמח ואז התגלתה לנו המערה, במערה היו שני ארגזים אל ארגז אחד היה מוצמד פתק ובו כתוב: בואו מחר למערה בשעה חמש בערב, אז ידענו שאין לנו מה לעשות היום שהיה יום רביעי.אז התפזרנו לבתים והלכנו לישון. למחרת בשיעור עברית כתבתי 3 פתקים ובהם כתוב:  “בואו בסוף היום לאותו מקום” והפצתי אותם בין חבריי.

אחרי השיעור האחרון הלכנו שלושתינו יחד לחורשה וראינו 3 אנשים עם

בגדים המזוהים עם ארגון חמאס, פתאום אחד מהם סובב את הראש ראה אותנו וצעק:

“הרימו ידים אתם בידינו”, באותו הרגע שלושתינו פתחנו בריצה מהירה, עצרנו ליד טלפון

ציבורי וחייגנו :100 המשטרה ענתה לנו במהירות ואמרנו לה נסערים כולנו

שראינו שלושה אנשי חמאס, כמובן שתארנו במפורט את מיקומנו, בהתחלה הפקידה שענתה  לא האמינה לנו  אבל כששמעה שאנחנו כל כך נסערים היא האמינה לנו.

הלכנו הביתה בדיוק כשנכנסתי הביתה היה צילצול טלפון, כשהרמתי  ושאלתי מי זה

אמרו לי שזה מהמשטרה והם רוצים לספר  לי שהם תפסו את הפושעים

ותודה על  שעזרנו להם לתפוס אותם, ועוד באותו יום הגיעו אלינו כמה שוטרים

והביאו לכל אחד מאיתנו  תעודת הוקרה על  שעזרנו להם לתפוס את הפושעים.