משמעות לחיים

זה היה  יום בהיר, השמש זרחה והציפורים צייצו.. אה, שכחתי להציג את עצמי, לי קוראים תום והסיפור שאני הולך להציג לכם ילמד אתכם לשמוח ולהאמין בעצמכם כי “אתם זה אתם והחברים שלכם לא קובעים את החיים”. וזה הסיפור שלי:

 אני הייתי ילד מקובל בכיתה, כולם אהבו אותי, עד שהגיע ילד חדש לכיתה ושמו שמואל.

בהתחלה לא כל כך התחברו אליו אבל לאט-לאט הוא התחיל לאסוף אליו את כל החברים, חוץ ממני…מסתבר ששמואל היה ילד שיודע הכל ומצליח בהכל, ממש חבר שכל אחד היה רוצה.

אני אמנם חברותי ומקובל, אבל לא אחד כמו שמואל. הרגשתי שהחברים שכחו אותי לגמרי. לא הבנתי מה קורה כאן, הרגשתי שהם רצו פשוט למחוק את החברות הארוכה בנינו, למחוק את האהבה, את הזיכרונות, הכל.

ניסיתי בדרכים שונות להתחבר איתם ולהתחבב עליהם מחדש אבל זה לא עזר. הם ממש התעלמו ממני.

באתו יום עצוב שבו השמש אמנם זרחה והציפורים צייצו, אך אני הייתי לבד, בודד ומושפל, מנסה לשחזר את העבר ואת הימים שהייתי מוקף בחברים, ששמחנו ושיחקנו ביחד.

ואז פתאום בין שבילי העפר ביצבץ לו משהו שונה, הוא היה מכוסה כמעט כולו בעפר וכשהרמתי וניקיתי אותו גיליתי כמו מחברת כסופה יפה עם עיטורי זהב ועתיקה מאוד.

עכשיו כבר סיקרן אותי ממש לדעת מה יש בתוכה. אולי זה היומן של אנה פרנק? אולי מפה לאוצר?

לא יכולתי להתאפק ופתחתי את המחברת. המסר שהיה בה היא חד וברור וכך היה רשום:

“אם מישהו יקרא את היומן שלי, יש לי רק משהו חשוב להגיד לו – גם בשביל רק עוד שניה אחת שווה לחיות את החיים האלו. החיים הם מתנה, לכל בן אדם יש מטרה בחיים ועליו להיות דבק בה, גם אם זו השנייה האחרונה בחייו”.

 התיישבתי וחשבתי לעצמי, איך אני יכול להיות עצוב כשיש לי חיים כל כך יפים – אבא ואמא שאוהבים אותי, יש לי בית ספר ללכת אליו, יש לי חושים בריאים ועם כל המתנות האלו אני יכול גם להחזיר לי את החברים. החלטתי לתת לעצמי משמעות לחיים כשאהיה קשוב לילדים שקשה להם.

מאז אני פשוט בן אדם אחר. עבדתי קשה ותיקנתי את היחסים עם החברים, עכשיו אני הרבה יותר מקובל בכיתה אפילו יותר ממה שהייתי בעבר. עכשיו אני פשוט בן אדם אחר!

ובשבילי האוצר הכי גדול היא היומן …