התחלה חדשה

שלום. שמי מיה  ואני בת 12. אני גרה בירושלים ויש לי מחלה בעור. כל מי שמסתכל עלי מיד שם לב. אי אפשר שלא להבחין בה.

המחלה הזו לא מציקה בגוף אבל סבלתי בגללה מבחינה חברתית. בבית הספר היסודי עברתי “חרם” במשך כמעט שנתיים. השנה  עברתי לחטיבה בשכונה אחרת, מקום חדש, התחלה חדשה. כך קיויתי…

המציאות היתה שונה.

אני ואחותי, (אה… שכחתי לספר… יש לי אחות תאומה. קוראים לה ליאור) אנחנו תמיד למדנו באותה כיתה. אבל תמיד היה ביננו הבדל, יותר נכון, ההבדל ביננו היה, שלה היו חברות. ולי…

ביום הראשון ללימודים, בדרך לבית הספר ליאור אמרה לי שאזכור שני דברים חשובים: “אל תדברי איתי בבית הספר, ואל תספרי שיש לי אחות עם מחלה בעור”. הקשבתי לה.

כשהגענו לשער בית הספר ליאור מיהרה קדימה.

הלכתי לאט. הרגשתי שכל התלמידים מסתכלים עלי!

ילדה שעמדה ליד ליאור, אמרה לה בשקט “תראי אותה”, וליאור צחקה… ידעתי בתוכי שליאור לא באמת צוחקת עלי. היא צחקה בשביל הילדה הזו.

היה צלצול. לא שמתי לב ומישהו שם לי רגל ונפלתי. ליאור המשיכה בדרכה לכיתה ולא עזרה לי לקום.

נפגעתי. ברור. אבל ידעתי שליאור לא רעה. אני מכירה אותה היטב.  אפילו הבנתי אותה, בית ספר חדש – הזדמנות חדשה.

קמתי. כאבה לי הרגל. צעדתי לאט. המורה שלנו, אילנית, כבר היתה בכיתה. ממש לא נעים להתחיל כך את היום הראשון של כיתה ז’…

נכנסתי לכיתה ונשמתי במהירות. המורה בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, הילדים צחקו בשקט אבל שמעתי אותם. המורה הצביעה על כסא פנוי ואמרה: “שבי ליד נטע”.  ישבתי לידה אבל נטע התרחקה ממני. הסברתי לה בשקט שזה לא מדבק אבל היא התעלמה ממני.

פתאום שמתי לב שהילדים מעבירים פתקים ביניהם. מיד חשדתי שזה עלי. הצצתי לפתק שנטע קיבלה. צדקתי.  אבל גיליתי… שגם ליאור כתבה עלי. הרגשתי אכזבה קשה.

כמה חיכית שהיום הזה ייגמר.

בסוף היום כשיצאנו מבית הספר ליאור אמרה לי בלחש: “אני הולכת לתמר. סעי באוטובוס”. שוב הבנתי כמה חשוב לה להתרחק ממני.

ליאור הלכה עם תמר, החברה החדשה שלה. פחדתי לגשת אליהן אבל אחרי דקות ספורות החלטתי להקשיב ללב שלי. עקבתי אחריהן.

הגעתי לבית של תמר. דפקתי. תמר פתחה את הדלת, והשתוממה.

גמגמתי… “אמממ… ליאור פה?…”  תמר שאלה: “את המורה הפרטית שלה?” וצחקה בקול. “אני… אחותה”, אמרתי. תמר היתה בהלם.

היא קראה מיד: “ליאור! בואי רגע”.

ליאור התקרבה אלינו ותמר אמרה לה: “ליאור חמודה! נראה לי ששכחת להגיד לי משהו…”. ליאור החווירה. באותו רגע ריחמתי עליה.

ואז תמר אמרה: “ליאורי, סורי, מהרגע זה את לא בחבורה שלנו. הבנת?”. ליאור לקחה את הילקוט שלה ויצאה מהבית של תמר, אמרה לי בלגלוג “תודה מיה” ומיהרה הביתה.

הרגשתי אשמה. אבל מצד שני חשבתי, אולי זה לטובה? הרי ברור שהחברות הזו מזויפת. כל אחר הצהרים חשבתי: “אולי עשיתי לה טובה?”, “ואולי לא?”.

למחרת בבוקר ליאור חיכתה למורה אילנית ליד הדלת ואמרה לה משהו בשקט.

כשכל הילדים ישבו ליאור עמדה, הצביעה עלי ואמרה:

“מיה זאת אחותי. יש לה מחלה בעור. זה לא כל כך נעים, אבל אני אחותה ואני מתחרטת על כל שניה שהסתרתי את זה מכם.”

“מיה, אני מצטערת!”.

כל התלמידים בכיתה מחאו כפיים וליאור ואני התחבקנו.

גם נטע ותמר וכל החבורה שלהם היו חלק מההתרגשות.

“ליאור, אני שמחה שאת האחות שלי!” לחשתי לה.

מאז הכל היה אחרת.