מעבר לקיר

מיקה הייתה הדוקה לכיסא עץ גדול בתוך חדר אפור, קטן ואטום במיוחד, היא הייתה כבולה לגמרי בחבלים עבים שנכרכו סביבה, חתיכת דבק עבה ושחורה כיסתה את פיה והיא לא יכלה להוציא מילה מהפה.

היא הייתה חסרת אונים, היא ניסתה להשתחרר, אך ללא הועיל.

ופתאום… הכל כבה סביבה והיא שקעה בתרדמה עמוקה…

למחרת, מיקה התעוררה בבהלה לשמע צפצוף רם מחלון קטן שניצב בפינת החדר ואור קלוש בקע מתוכו, היא לא הבחינה בו קודם, כעת היא הייתה משוחררת לגמרי מכל החבלים והדבק שהיו עליה קודם, וגם הכיסא לא נראה, כל אלה נעלמו כלא היו.

היא התרוממה בהיסוס וניגשה אל החלון, היא ניסתה לפתוח אותו בזהירות-יתר והתאכזבה לגלות שהוא נעול. היא ישבה על הרצפה והתחילה לחשוב על דרך לצאת.

מיקה הייתה ילדה בת 13, היה לה שיער אדמוני ומתולתל ועיניה היו ירוקות וטובות, ניכר שהיא הייתה ילדה טובה מתוך עיניה הירוקות והנעימות, היא הייתה גבוהה יחסית לגילה. מיקה הייתה ילדה חכמה אבל לא היו לה חברות, היא תמיד ניסתה להתחבר לילדות אבל הן אף פעם לא רצו בכך. היא אף פעם לא הבינה מדוע קשה לה כ”כ להתחבר לבנות. המשימה הזאת נראתה לה כבלתי אפשרית.

היא דפקה על הקירות ולתדהמתה, הקירות החלו לרטוט ללא הרף, היא נבהלה כהוגן.

למרבה הפלא, הקירות חדלו מלרטוט ומיקה כל כך שמחה שהיא לא עומדת למות, אבל היא חגגה מוקדם מידי, אור חזק הבזיק מתוך הקיר שלפניה, הוא מילא את החדר, היא הייתה חייבת לכסות את עיניה בידיה כדי לא להסתנוור. כשהאור נרגע, והיא הורידה את ידיה מעיניה וצווחה קלה נפלטה מפיה למראה הנורא, אישה חיוורת ניצבה מולה במבט קודר, האישה הייתה עטופה בגלימה סגולה שהשתלשלה מאחוריה לכל מקום שאליו הלכה והסתירה מרבית מגופה הצר, שערה של האישה היה שחור כעורב ועיניה החומות והאפלות חדרו לנשמתה של מיקה, ומיקה קפאה במקומה.

“שלום” אמרה האישה במין קרירות שכזאת, “ש…ש…שלום” הצליחה מיקה לפלוט כעבור כמה שניות. “אני הדו-קרב שלך” אמרה האישה במין שמחה. מיקה הצטמררה לשמע הדברים, “דו קרב?” שאלה בתמיהה, ובקולה ניכר שהיא מפחדת מאוד.

“את לא יודעת איך זה עובד?” שאלה האישה והתפלאה לשמוע שיריבתה לא יודעת מה היא עושה כאן. “לא” אמרה ומיהרה להוסיף, “לדעתי אני כאן בטעות”

“בטעות?!” האישה נחרדה מדבריה של מיקה והשיבה, “אז ככה, אני ואת-דו קרב- מי שמנצחת זוכה במלוכה, ומי שלא, חבל עליה” למיקה לקח כמה רגעים לעכל את דבריה.

“אני לא חושבת שהתכוונו שאני אלחם מולך” אמרה מיקה ואפילו היא לא הבינה מדוע אמרה זאת.

האישה צחקקה קלות לשמע דבריה של מיקה.

“תסתובבי” דרשה, מיקה היססה לרגע אבל הסתובבה בכל זאת, כדי שהאישה לא תפגע בה, על גבה של מיקה היה פתק ועליו נכתב: “מיקה-אזוניה-דו קרב”

האישה שעכשיו התברר שקוראים אזוניה, תלשה את הפתק מחולצתה של מיקה והראתה לה אותו, מיקה לא הבינה, איך זה הגיע לשם? “אני די בטוחה שאנחנו בדו קרב אז הבה ונתחיל”, מיקה לא ידעה מה עליה לעשות אבל לפני שהספיקה לחשוב, האישה החלה להילחם בה בחרב ארוכה וחדה ששלפה מבעד לגלימתה הסגלגלה.

מיקה נחבלה קשות, ולבסוף, צנחה על הקרקע.

מיקה התעוררה לשמע ציוץ ציפורים, היא קמה במהירות וראתה שהיא בחדרה,

“אז כנראה זה היה רק חלום” חשבה לעצמה ומיהרה ללכת לבית הספר.