יומני היקר

14.12.1887

יומני היקר,

היום קניתי אותך כי הייתי צריכה שמישהו או משהו יארח לי חברה. לא מזמן עזבתי את הוריי ואת ביתי בפתח תקווה ועברתי לגור בלונדון יחד עם סבי וסבתי. לא רציתי לעזוב את הבית אך הייתי מוכרחה מכיוון שרציתי ללמוד באוניברסיטה  ולרכוש

השכלה, מה שלא יכולתי לעשות במושבה קטנה כמו פתח תקווה שלא מזמן נוסדה

ועוד אין בה שום מוסדות חינוך. בהתחלה היה לי קשה להתרגל לחיים בלונדון משום

שפתח תקווה גר מספר קטן של אנשים, רובם הם המשפחות של מייסדי העיר שגם

אבי היה אחד מהם. כל תושבי המושבה עובדים כל היום בעבודות השדה והמשק

ובלונדון הכל שונה לגמרי. פה הכבישים והרחובות סואנים כמעט כל הזמן. לא זכור לי

אם אי פעם ראיתי מספר כה רב של אנשים. בנוסף האנשים פה לא עובדים בעבודות

השדה, במקום זה הם עובדים במשרדים, במסעדות, מקומות ציבוריים וכו’. כמו כן פה

באירופה הרבה יותר קר מאשר בישראל, ולמרות שנולדתי כאן גדלתי בישראל ולכן לא

הייתי מוכנה לקור העצום בסתיו ובחורף. סבי וסבתי היו מאוד שמחים לקבל את פני,

וגם אני מאוד התרגשתי לקראת פגישתנו, כי שמעתי הרבה סיפורים אליהם מהוריי אך

אף פעם לא ראיתי אותם במציאות. ביום שהגעתי הם הראו לי את חדרי ולאחר מכן

ערכנו סעודה גדולה לכבוד פגישתנו במסעדה ליד ביתם. למחרת טיילתי עם סבתי

ברחבי לונדון בזמן שסבי היה בעבודה. היא הראתה את המקומות האהובים אליה

בעיר כמו פארקים, מסעדות ומקומות היסטוריים. מאוד נהניתי לבלות את זמני איתם.

לאחר כמה ימים נרשמתי לאוניברסיטה והתחלתי ללמוד שם סיעוד. כשהייתי בת עשר

אני ומשפחתי עזבנו זמנית את פתח תקווה בשל מגפת הקדחת שפקדה את המושבה,

רבים מהתושבים שהכרתי לקו במחלה ונפטרו בגללה, ומאז החלטתי שכשאני יהיה

גדולה אני היה אחות ואני אקדיש את חיי על מנת להציל חיים של אנשים אחרים.

הייתי צריכה לעבור הרבה מבחנים קשים על מנת להתקבל, אך הם היו שווים את

המאמצים כי בסופו של דבר קבלו אותי ואני כבר חודשיים לומדת שם סיעוד. לצערי

אני לא יכולה להמשיך לכתוב בך היום, מחר אני צריכה לקום מוקדם על מנת להספיק

להגיע לאוניברסיטה בזמן.

אני אנסה לחזור אליך בהקדם האפשרי.

שלך, חנה

5.3.1888

יומני היקר,

אני מצטערת שלא כתבתי בך זמן כה רב, הייתי עסוקה מדי בלימודיי באוניברסיטה.

בגלל לימודיי לא נשאר לי הרבה זמן פנוי, וגם אותו אני לרב מבזבזת על שיעורי הבית

שלי ועל כתיבת מכתבים להוריי. למרות שאני כה רחוקה מהם אני מנסה לכתוב להם

לעיתים קרובות, ובמכתביי אני מספרת להם על חיי היום יומיים בלונדון ועל החברים

הרבים שרכשתי מאז שהגעתי לכאן. למרות שבהתחלה היה לי קשה להתרגל לחיים

בלונדון חבריי עזרו לי בכך ועכשיו אני לא מצליחה לתאר לעצמי איך אני ארגיש כשאני

אחזור למושבה הקטנה שלי בישראל ואיך אני אצטרך לעזוב את האנשים החדשים

שהכרתי. לא סיפרתי זאת להוריי,אך התרגלתי לחיי החדשים ועכשיו אני לא רוצה

לעזוב את לונדון ולחזור לישראל. אני מפחדת מתגובתם כשבסופו של דבר הם יגלו.

בנוסף אחת הסיבות שבגללה אני לא רוצה לעזוב היא כי פגשתי משהו בשם ישראל

גוטמן. נפגשנו עוד בימי הראשונים בלונדון כשרק התחלתי ללמוד סיעוד. עוד בהתחלה

הוא הווה עליי רושם של אדם מאוד חכם ונחמד, וכשהכרתי אותו לעומק הבנתי

שהרושם הראשוני הזה היה נכון. מאוד אהבתי להעביר איתו את זמני ונראה לי

שגם הוא נהנה מפגישותנו. לא סיפרתי להוריי עליו כי פחדתי שהם יאסרו לי להיפגש

איתו כי אז אני ארצה להישאר בבריטניה ולא אחזור לישראל. בהתחלה אני גם לא

רציתי שום קשר רומנטי איתו כי הייתי בטוחה שאחרי לימודיי אחזור לישראל, אך מהר

מאוד הבנתי שאני אוהבת אותו ואז לא יכולתי לעצור את עצמי. לא מזמן הוא אף הציעלי להינשא לו. כששמעתי אותו אומר זאת, הייתי ברקיע השביעי מרוב אושר, אך עד

מהרה הבנתי את חומרת המצב. אני לא מבינה מה עליי לעשות ברגע זה, כי מצד אחד

אחד הבטחתי להוריי לחזור לישראל, אך מצד שני אלו הם חיי ואם אני החלטתי שאני

רוצה להישאר בלונדון הם צריכים לכבד את בחירתי ואני צריכה לעשות את מה שאני

רוצה ולא מה שאנשים אחרים קבעו לי.

אנסה לכתוב בהקדם האפשרי.

שלך,חנה.

5.5.1888

יומני היקר,

לאחרונה עונת המבחנים באוניברסיטה שלי נגמרה והתווסף לי עוד זמן פנוי, ולכן

החלטתי לכתוב בך. בסופו של דבר החלטתי להישאר בלונדון, לא רק בגלל ישראל

וחבריי, אלא בגלל שלפחות לבינתיים יש לי יותר הזדמנויות בלונדון מאשר בישראל.

אני זוכרת שבישראל אני אני ושאר התושבים יכולנו רק לעבוד בשדה ובעבודות

המשק, ופה בבריטניה יש לי את ההזדמנות לעסוק ברפואה, כמו שחלמתי מילדותי.

כבר שלחתי מכתב להוריי בו אני מסבירה להם את כל מה שכתבתי לך לפני זה

ומספרת להם על ישראל והצעת הנישואין שלו. בהתחלה הם כעסו עליי כי הסתרתי

פרטים מחיי מפניהם, אך לאחר מכן הם נרגעו ואמרו לי שהם מכבדים את בחירתי

וביקשו שאני אספר להם יותר על ישראל וכל מה שהסתרתי מהם במשך כל הזמןהזה. לפי מכתביהם יש לי הרגשה שהם מחבבים את ישראל ושמחים שמצאתי לעצמי

חתן. כמו שהבנת מהמשפט הקודמת הסכמתי להינשא לישראל ובעוד מספר שבועות

אנחנו נתחתן. אני שמחה שהכל הסתדר.

אנסה לא להתעכב יותר בכתיבה.

שלך, חנה.

20.4.1890

יומני היקר,

כמה שהזמן עובר מהר כהרף עין. עברו שנתיים מאז אני וישראל בעלי התחתנו ואוי כמה שהחתונה הייתה מפוארת מרגשת ומדהימה כל חבריי הקרובים, מהבית ספר לסיעוד ואפילו הורי וכמה קרובים מישראל הגיעו. בזמנו פחדתי מהתגובה של הורי למראה של ישראל, להתנהגותו סביב הורי ואנשיי אבל זה היה נראה כאילו היה חיבור מידי בין הורי לישראל והם אפילו רקדנו, צהלו ושרו יחדיו בחתונתנו לכן כל החששות שהיו לי התפוגגו במהרה. לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה. שנה לאחר החתונה נולדה לנו בת ושמה הוא שרה. כמה חיכיתי להגיע אל הרגע הזה. סיפרתי להורי במכתבים על החדשות והם כל כך שמחו שאפילו הגיעו לבקרה פעם אחת. כל כך שמחתי לראות את משפחתי יחדיו סביב שולחן מלא אוכל.  אבי סיפר לי על כמה החיים בישראל משתנים ואיך ישאל מנסה להתפתח ולצמוח. אני לא יודעת אם הבחירה שעשיתי להישאר בלונדון הייתה נכונה אבל לפחות דבר אחד אני יודעת והוא שאכן יצאו דברים טובים מכך. אין לי הרבה זמן פנוי עכשיו במיוחד עם שרה אבל כשיש לי אני תמיד עוסקת בדבר שעושה לי הכי טוב וזה כתיבה. תמיד אהבתי לכתוב כי כתיבה תמיד נתנה לי את האפשרות לבטא דברים שלא הייתי אומרת ביומיום או אפילו רגשות שאני לא מצליחה לבטא בחיים האמיתיים. לאחר שסיימתי ללמוד באוניברסיטה לסיעוד התחלתי לעבוד בבית חולים מקומי בתור אחות ואני מאוד נהנית ממה שאני עושה. העבודה מאוד מרגשת אותי והעובדה שהיא כולה מתרכזת בלעזור לאנשים ליצור חיים מרגשת אותי אפילו יותר. עכשיו שיש לי ילדה אני עוד יותר מבינה את המשמעות של עבודתי וכמה היא נחוצה לעולם.

אני מקווה שאצליח להמשיך לכתוב לך כשהתאפשר הזמן.

שלך,חנה.

25.12.1911

יומני היקר,

אני בטוחה ששמת לב שלא כתבתי בך כבר הרבה שנים, לצערי איבדתי אותך זמן קצר

אחרי שכתבתי בך בפעם האחרונה ורק עכשיו מצאתי אותך בין הרמת חפציי הישנים.

למרות שבשנים שחיפשתי אותך רציתי שהדבר הראשון שאכתוב בך אחרי כל השנים

אללו יהיה דבר משמח,לצערי הרב מצבי השתנה. כעשור אחרי שאני וישראל התחתנו

הוא נפטר. ישראל היה איש עסקים ובשנים האחרונות לחייו הוא ירד מנכסיו, כתוצאה

מכך מצבו הבריאותי הדרדר והוא פגש את סופו המר. ניסיתי לעזור לו בכל מה

שיכולתי, אך כוחי לא הספיק. 7 שנים לפני מותו לי ולישראל נולדה בת שנייה,

קראנו לה רוז. היא הייתה ילדה מאוד חכמה וחרוצה ואנחנו תמיד ידענו שהיא תצליח

בחייה, אך טעינו. רוז נפטרה השנה מדלקת ריאות. יומני היקר, בהתחלה לא רציתי

לכתוב בך כי לא רציתי שתדע על הדברים הנוראים שקורים בחיי אך החלטתי שאני

חייבת לשתף את זה עם משהו, גם אם המשהו הזה הוא חפץ דומם כי לא יכולתי

להכיל את כל העצב בתוכי. אני לא רוצה לדבר על זה עם שרה מכיוון שאני יודעת שגם

לה קשה לשתף את רגשותיה על הנושא. היא עוד לא התגברה על מות אביה ולא

מזמן נודע לה שגם אחותה מתה.כששניהם מתו בהתחלה הרגשתי שזוהי אשמתי

במיוחד במותה של רוז, כי למרות שאני עובדת כאחות ויש לי תואר בסיעוד לא יכולתי

לעזור לבתי, היקרה לי מכל. בהתחלה לא רציתי לכתוב לך על כך, אבל החלטתי

שאתה צריך לדעת. כעבור כמה שנים אחרי שבעלי, ישראל, נפטר נישאתי בפעםהשנייה לכימאי בשם יוסף טרגר. הוא איש מאוד נדיב, נחמד וחכם. בצורה כלשהי הוא

מזכיר לי את ישראל למרות שיש להם הרבה תכונות שונות, ולמרות שאני יודעת שאני

לא אשכח את ישראל, הצלחתי להתאהב מחדש באיש זה. הוא גם מצא חן בעיניי

משפחתי ובנותיי… במיוחד רוז, הוא היה כמעט כמו אבא בשבילה. לצערי גם הפעם

הגורל לא היה בצד שלי. לפני כמה שנים יוסף חלה בשחפת העובדה המשמחת היא

שבסופו של דבר הצלחנו להציל את חייו, אך מחלתו גרמה לו לנכות ומעכשיו הוא זקוק

לטיפול מתמיד. כששמעתי על זה הרגשתי שאכזבתי את יקיריי בפעם השנייה. למרות

לימודי הרבים ולמרות שמאז ילדותי רציתי לעזור לאנשים הסובבים אותי, בזמן האחרון

ליקיריי נגרם סבל רב ואיני יכולה לעזור להם.

יומני היקר, אני לא יודעת מה לעשות!

שלך, חנה

7.6.1917

יומני היקר,

מאז הפעם האחרונה בה כתבתי בך המצב הביטחוני בעולם כולו הדרדר ופרצה

מלחמה ברוב אזורי העולם. למלחמה הזאת קראו “המלחמה הגדולה” מפני שהרבה

מדינות משתתפות בה. מלחמה זו לא דומה למלחמות שקדמו לה. הודות למהפכה

התעשייתית הרבה אימפריות החלו לשפר את הנשקים שלהם והפכו אותם ליותר

קטלניים. מספר ההרוגים והפצועים כבר עלה על מספר ההרוגים והפצועים במלחמות

קודמות והכללה של הרבה ארצות ירודות. המלחמה החלה בשנת 1914 וכבר

בתחילתה התחלתי לסייע באשפוז פליטים יהודים הלוקים במחלות קשות. אני שמחה

שאת רובם הצלחתי להציל כי זה מראה לי כי לא חייתי את חיי לשווא. בנוסף לא מזמן

בזכות כספי הרב הצלחתי להקים ספרייה בשם “חדר קריאה פתוח” לחברה היהודית

בלונדון ואף עבדתי שם כספרנית. המטרה שלמענה הקמתי חדר זה הייתה למען

להפיץ ספרות יהודית ובשביל לעזור לחברה היהודית לעבור את המצב הקשה הזה.

כשעבדתי במקום זה ראיתי כי הרבה חיילים יהודים מבקרים במקום זה אחרי קרביהם

הקשים. חלקם אף כתבו לי מכתבי תודה מהחזית. מאוד התרגשתי כשקיבלתי

מכתבים אלו כי הרגשתי לאני עושה משהו טוב נוסף ועובדה זו מאוד חיממה את ליבי.

כמו כן בספרייה זו קיימתי הרצאות על נושאים שמאוד קרובים לליבי שהם ספרות

והיסטוריה, כדי להעשיר את ידע האנשים הבאים לספרייה ולשכנע אותם לעסוק

בנושאים אלו. בהרצאותיי נכח מספר רב של ילדים ומבוגרים, והרבה מהם נראו מולהבים מהם, אז אני מקווה שבעתיד הקרוב לאוסף הספרים בספרייתי יוספו ספרים

חדשים. אני שמחה לראות שהדברים שאני עושה עוזרים לאנשים בימים הקשים האלו,

ושלא אכזבתי עוד אנשים.

שלך, חנה

7.3.1919

יומני היקר,
סיימתי לעבוד על הספר הראשון שלי ואני כל כך מתרגשת. מחר הוא עומד להיות בחזיתה של שתי חנויות ספרים מקומיות אשר דיברתי עם בעליהם והם נתנו לי לשים באופן זמני את ספריי. הספר הראשון שלי נקרא “סיפורים מפי אחת המתיישבות הראשונות בפתח תקווה”.
ואני כל כך מתרגשת שהוא יוצא לאור. לא האמנתי שאצליח לכתוב ספר ועוד ספר שכזה אז בכלל. הספר עוסק במחשבות שלי, על הנקודת מבט שלי בתור ילדה מתבגרת, נערה בוגרת שנכנסת אל עולם המבוגרים ורואה כל מה שהם עושים רק מהצד ורק לומדת יושבת ולומדת ימים על גבי ימים שעות על גבי שעות יושבת בציפייה. אוספת זיכרונות, רגעים, חוויות, הרפתקאות ועוד. כל הילדות שלי עברה שם, החברים שלי, כל מי שגדלתי איתו נמצא שם. בגלל זה הרגשתי את המורך לכתוב על כך ספר כי לא הרבה אנשים מכירים את התחושה של להקים משהו מההתחלה מנקודת אפס כשעוד אין כלום. ניסיתי להדגיש כמה שיותר במה עסקנו, איך עבר אורך חיינו שם, איך בכלל המתיישבים הראשונים חווים פה את הקבלה שלהם לארץ. אני מקווה שהספר הזה יגרום לשינוי ואפילו הבנה של מה עובר כל יהודי יום יום כאשר הוא מגיע לארץ הקודש. אני מאוד מתרגשת אין לי מילים אפילו לתאר כמה אני רוצה כבר להוציא אותו לעולם ולתת טיפה מהידע ומהניסיון שלי אל העולם. בדיוק בגלל זה כתבתי אותו באנגלית כדי להדגיש את העובדה כמה אני רוצה שהעולם יכיר ויבין מה הולך עכשיו בישראל כמה היא מנסה להתקדם ולהפוך למדינה שלמה שכולה מיושבת יהודים מכל העולם שיוצרים מדינה אחת קטנה אך מרוכזת ביהודים שמקבלים אחד את השני ללא הבדלים. בסופו של דבר אני מנסה להעביר את המסר שהמדינה מתפתחת גם אם זה בצעדים קטנים זה עדיין קורה, המדינה תישאר ותמשיך להראות נוכחות ככל שניתן. אז אני מאוד נלהבת ושמחה ומאושרת ועוד כל כך הרבה רגשות מעורבים שמראים על שמחה, גיל ואושר כי אני לא האמנתי שאגיע למעמד שכזה.
שלך, חנה.

4.11.1924

יומני היקר,

הרבה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שכתבתי בך, קודם כל אני רוצה להודיע לך כי

ספריי זכו לאהדה רבה בקרב הקהילה היהודית בלונדון. הם זכו למספר רב של

ביקורות חיוביות הרבה הראשי של בריטניה, ג’וזף הרמן הרץ אמר כי ספריי עזרו

ליהודים רבים ללמוד דברים חדשים על החיים בישראל ואף על המנהגים ביהדות. אך

לצערי התחלתי לכתוב בך היום על מנת לנחם את עצמי. רציתי שתדע כי למרות

שהמלחמה הנוראית שפקדה את העולם ה1914 נגמרה לא כל שורדיה לא נותרו

נפגעים. לא מזמן הופיעה תופעה הנקראת “פוסט טראומה”. בעצם תופעה זו גורמת

לכך שמי שחווה אירוע קשה עשוי לחזור אליו בזיכרונות לאחר ההתרחשות. אני,

תודה לאל, לא נפגעתי במלחמה זו ואיני חווה פוסט טראומה, בשונה מבתי

שרה. המלחמה הגדולה צלקה אותה פיזית ונפשית, וגרמה לה לסבל רב. לרב

בתי ניסתה לה ליחס לצלקותיה חשיבות, או לפחות לא לידי, אך למרות שהיא

לא ידעה זאת, הייתי עדה לסבלה וראיתי את מצבה הנפשי והבריאותי מדרדרים.

ניסיתי לעזור לה ולדבר איתה, אך היא לא שיתפה איתי פעולה. פחדתי שמשהו

יקרה לה, ובנוסף פחדתי שאני אאבד עוד אדם חשוב לי וקרוב אלי, כמו שאבדתי

את רוז וישראל. הידרדרות מצבה של בתי גרם גם להדרדרות מצבי עקב הדאגה

לה. ולפני מספר שבועות שרה הגיעה לביתי. היא נראתה לי שבורה, אז שאלתי

אותהמה קרה. בהתחלה היא הייתה לחוצה מדי בשביל לענות, אך לאחר כמה רגעים

היא הודיעה לי כי היא מתכוונת להתאבד. בהתחלה לא האמנתי כי שמעתי אותה

נכון, אז ביקשתי ממנה לחזור על דבריה. היא חזרה… שמעתי אותה נכון. ניסיתי

להגיד משהו, אך מילים לא יצאו מפי. רציתי לשכנע אותה לא לעשות זאת, אך

היא החלה לדבר לפניי. היא אמרה לי שהיא בטוחה בבחירתה ושגם אם אני

אגיד משהו זה לא ישכנע אותה. הייתי משותקת, לא יכולתי לזוז. לאחר מספר

שניות שנראו לי כשעות רבות היא הוציאה מתיקה שני בקבוקונים מלאים ברעל

והושיטה לי בקבוקון אחד. היא אמרה לי כי היא מודעת לסבל הרבה שאני חווה

במשך העשור האחרון מאז מותם של ישראל ורוז, והוסיפה כי בזכות בקבוקון זה

לא אצטרך לסבול יותר. בהתחלה רציתי לסרב, אך לאחר מכן הבנתי כי אם שרה

תיקח את חייה בכפה אאבד עוד אדם יקר לליבי. הבנתי כי לא אצליח לשכנע

אותה לא לעשות זאת, ואחרי זה אשאר כמעט לגמרי לבד. אני לא יודעת כמה

זמן לקח לי לחשוב, אך בסופו של דבר הסכמתי. היא העבירה לי את הבקבוקון,

ספרנו עד שלוש, ולאחר מכן ראיתי מטושטש. הזיכרון האחרון שלי מאותו רגע

הוא שראיתי את שרה נופלת על הרצפה, ולאחר כמה שניות הרגשתי כי אני

מתמוטטת, וראשי נחבט ברצפה. כפי שבוודאי ניחשת נשארתי בחיים. כנראה

הרעל אותו שרה העבירה לי היה פג תוקף. כשהתעוררתי ראיתי את שרהשוכבת על הרצפה לידי. קיוויתי שגם היא שרדה בדרך נס, אך לצערי טעיתי.

שרה הייתה מתה. הרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי וכבר לא הצלחתי לעצור

את עצמי. והתחלתי לצעוק מרוב ייאוש ויגון. איבדתי גם את שרה. לאחר מספר

דקות שמעתי את דלת ביתי נפתחת. הסתובבתי וראיתי כי שכנתי עומדת בפתח

הבית. כנראה היא שמעה את זעקותיי ובאה לבדוק אם הכל בסדר, וכשהיא

נכנסה היא ראתה אותי רוכנת מעל גופת בתי. ניסיתי להסביר לה את

המצב, אך

לפני שהספקתי היא טרקה את הדלת בחיפזון והחלה לרוץ לאנשהו. חשבתי

לרוץ אחריה, אבל לא רציתי לעזוב את שרה, אז נשארתי. כעבור שעה שמעתי

דפיקה בדלת. פתחתי אותה, ובפתח ראיתי כמה שוטרים. הם נכנסו לביתי

וכשראו את גופת בתי מספר שוטרים אחזו בי ואמרו לי ללכת בעקבותם. לא

הייתה לי אפשרות אחרת, אז צייתתי להם. הם הובילו אותי לתחנת המשטרה

והודיעו לי כי אני חשודה ברצח שרה. יומני היקר, נכון לעכשיו אני נמצאת

בתהליך משפטי ומנסה להוכיח כי אני חפה מפשע. אני לא דואגת שאכנס לכלא,

בזכות כספי הרב הצלחתי לשכור עורך דין טוב ואני יודעת כי הוא יוכיח שזו

לא אשמתי. הסיבה שאני דואגת היא כי אני מבינה ששוטרים אלו צודקים. אולי

לא הרגתי את ביתי במובן שהם מתכוונים אליו, אולם לא מנעתי ממנה לעשות

מעשה זה. אפשרתי לה להתאבד ולא עצרתי אותה. למרות שעורך הדין שלי

אומר כי אני לא אשמה, אני לא מאמינה לו. אני יודעת שזאת אשמתי ושאניצריכה לחיות עם הידיעה שבתי מתה בגללי. יומני היקר, הרביתי לקרוא בך

בשבועות האחרונים, והקריאה בך מעוררת בי מחשבות מעורבות. מצד אחד,

כשאני קוראת בך גורמת לי לאושר כי אני נזכרת בימים המאושרים שהיו לי לפני

שאיבדתי את אהובי ליבי, אבל מאותה סיבה בדיוק הקריאה בך מקשה עליי. איני

יודעת איך להסביר זאת במילים. יומני היקר, אני רוצה שתדע שלמרות שלא

כתבתי בך הרבה, כתיבה זו נעמה לי ועזרה לי בזמניי הקשים. אולי למישהו

קשר כזה לחפץ דומם יראה מוזר, אך אני רוצה שתדע שהיית בשבילי יותר

מחפץ דומם, בשבילי היית חבר! רק לך סיפרתי את מה שחבוי בליבי, ואני רוצה

שתדע שהיית מקשיב לי מאוד טוב. אני בספק שאי פעם אחזור לכתוב, בך מכיוון

שהכתיבה בך מזכירה לי זכרונות כואבים, אבל על תדאג, אזכור אותך לעד

חברי.

להתראות לתמיד.

שלך, חנה