הלן אדמס קלר

כשהייתה בת 19 חודשים נדבקה במחלה שאותה הרופאים הגדירו כ”גודש חמור בקיבה  ובמוח”, שהייתה כנראה מחלת שנית או דלקת קרום המוח. קלר הבריאה, אך המחלה הותירה אותה חירשת ועיוורת. התנהגותה נעשתה לבלתי נסבלת. כשהסובבים אותה נכשלו בהבנת רצונה, הייתה נכנסת להתקפי זעם: היא הייתה משתרעת על הרצפה, בועטת, מכה וצורחת. הלן נעשתה גם מאוד מפונקת, מכיוון שהוריה שריחמו עליה נתנו לה לעשות כאוות נפשה תמיד.

בשנת 1887  יצרו הוריה קשר עם אלכסנדר גרהם בל, שעבד עם ילדים חירשים. הוא יעץ להם לפנות למכון פרקינס  לעיוורים בבוסטון, מסצוסטס. מכון פרקינס שלח אל קלר את אן סאליבן כמורה כדי שזו תנסה למצוא דרך לנפשה של קלר, זו הייתה תחילתן של 49 שנות עבודה משותפת. סאליבן הייתה בת 21 ראייה וחסרת ניסיון לקויית  הוראה. הלן מתארת יום זה כיום המשמעותי בחייה “הגדול בימי חיי, הוא היום בו הגיעה אלי מורתי, אן מנספילד סאליבן, אני מלאה השתוממות בזכרי את

              הניגוד העצום שבין שתי הנפשות אשר נקשרו זו בזו ביום ההוא”

הלן קלר בשדה התעופה לוד בשנת1952 . מימין מזכירתה, פולי תומסון, ומשמאל חיים אפטר, יו”ר אגודת החירשים בישראל , ווישראל סביר, אוחז

במצלמה

תודה על הקריאה ויום נעים