הלן קלר

אלן קלר

היא נולדה ב-1880

ונפתרה ב-1968

הלן קלר נולדה בטוסקומביה שבאלבמה לקפטן ארתור ה. קלר ולקת’רין  אדמס קלר. היו לה שני אחים צעירים, מילדרד קמפבל ופיליפ ברוקס

 קלר, ושני אחים-למחצה מנישואיו הקודמים של אביה, ג’יימס ויליאם

 סימפסון קלר.

כשהייתה בת 19 חודשים נדבקה במחלה שאותה הרופאים הגדירו כ”גודש

חמור בקיבה ובמוח”, שהייתה כנראה מחלת שנית או דלקת קרום המוח.

קלר הבריאה, אך המחלה הותירה אותה חירשת ועיוורת. התנהגותה

נעשתה לבלתי נסבלת. כשהסובבים אותה נכשלו בהבנת רצונה, הייתה

 נכנסת להתקפי זעם: היא הייתה משתרעת על הרצפה, בועטת, מכה

וצורחת. הלן נעשתה גם מאוד מפונקת, מכיוון שהוריה שריחמו עליה נתנו

 לה לעשות כאוות נפשה תמיד.

בשנת 1887 יצרו הוריה קשר עם אלכסנדר גרהם בל, שעבד עם ילדים

 חירשים. הוא יעץ להם לפנות למכון פרקינס לעיוורים בבוסטון, מסצ’וסטס.

מכון פרקינס שלח אל קלר את אן סאליבן כמורה כדי שזו תנסה למצוא דרך

לנפשה של קלר, זו הייתה תחילתן של 49 שנות עבודה משותפת. סאליבן

הייתה בת 21, לקויית ראייה וחסרת ניסיון הוראה. הלן מתארת יום זה כיום

 המשמעותי בחייה “הגדול בימי חיי, הוא היום בו הגיעה אלי מורתי, אן

מנספילד סאליבן, אני מלאה השתוממות בזכרי את הניגוד העצום שבין שתי

הנפשות אשר נקשרו זו בזו ביום ההוא”.

בעזרת כוח הרצון העצום שלה הפכה הלן לנואמת בעלת שם עולמי ולסופרת.

בשנת  1903 הלן פרסמה אוטוביוגרפיה, הספר הפך לרב מכר

ותורגם לשפות רבות. יתר ספרייה שפורסמו לא זכו לאותה ההצלחה

ונמכרו במספר עותקים מצומצם. קלר הרגישה שהתעניינות בה הייתה בעיקר

סביב מחלתה והתמודדותה, בעוד שהיא עברה הלאה ורצתה לקדם

נושאים אחרים שעניינו אותה. קלר הפכה את המאבק למען המוגבלים

באברי החישה למשימת חייה.