הפונקציות החברתיות של ההומור בחיי

די צפוי, אבל אני במודע לוקח את ההומור למקום של התמודדות, תמיד זה היה שם, אבל כמובן בכל השנה האחרונה אני מכוון לשם את הכל

:סיטואציה אמיתית מהשבוע האחרון

השבוע הייתי עם ביתי אצל רופא השיניים, לכל ילד זו סיטואציה מלחיצה,  אצלה לצערי קצת מעבר ואיני יכול לפרט, רק אציין שבעבר כבר היו פעמים שחזרנו הביתה ללא טיפול מרוב שהיה לה קשה להתמודד עם הסיטואציה

שנינו היינו מתוחים ולחוצים, מחכים בתור לרופא , מדי פעם הוא והשיננית יצאו החוצה, סגרו אחריהם את הדלת וצילמו בעזרת הכפתור שסמוך לדלת בצילום רנטגן את המטופלים שלפנינו.

מה שהוליד אצלה את הבדיחה הבאה:

היא כל כך צחקה מהרעיון של : מה יקרה אם נלחץ על הכפתור הזה

וכולם מסביב הביטו בנו מתפקעים מצחוק, אבל לנו זה לא היה אכפת.

היא נכנסה לרופא לטיפול כואב לכל הדעות ועמדה בו  בגבורה.

אין לי כל צל של ספק שללא הצחוק הפרוע והמשחרר הזה, הטיפול היה נראה אחרת לגמרי.

ובלי להיות גזען… המבטא הצרפתי הכבד מאד של הרופא גם גרם לעליזות בזמן הטיפול,

כי גם הרופא שיניים שנראה הכי מפחיד בעולם מאבד כל 

יכולת להפחיד ברגע שהוא מבקש  במבטא צרפתי :

“לפתוח בבקשה פה גדו”

מה היתה תגובת הסביבה לתגובתכם ההומוריסטית?
כיצד הרגשתם במהלך ואחרי הסיטואציה?
עד כמה היה לכם קשה לשנות את הדפוס שלכם ואת תגובתכם האוטומטית?
האם לדעתכם תרגול נוסף יכול לאורך זמן לשפר את היכולת שלכם להגיב באנרגיה חיובית והומוריסטית לשינוי בלתי צפוי?

אני מרגיש שכל היומן הזה ממוקד למשימה הזאת, על הסעיפים הראשונים עניתי קודם ולכן בחרתי לכתוב הפעם על התגובה של הסביבה.
כמובן שקשה לי לראות את עצמי במראה וזה מובן מאליו אבל יש עוד דבר שפחות נותנים לו ביטוי- הקושי של הסביבה לראות אדם שנראה חולה או סובל.
לכן דווקא כשאנשים רואים שאני צוחק זה מאוד מקל עליהם את השיחה של ” מה קרה לך” ”אוי אתה נראה שונה” .
האם היה קשה לעשות את המעבר הזה ? המעבר מלהסתכל במראה ולבכות ללהסתכל במראה ולחשוב רגע איזה רעיון שנון אפשר לפרסם הפעם ?

התשובה היא מורכבת, כי מצד אחד זה לא טבעי. המצב הטבעי הוא שכשאדם עובר טראומה ושינוי לא רצוי וכפוי בחייו, ברירת המחדל האוטומטית שלנו היא להיכנס לדיכאון ולהיות מאוד עצוב מזה.
אבל מצד שני, אני הרגשתי שאני לא מסוגל אני לא מסוגל להישאר במקום הזה של רחמים עצמיים ורחמים של הסביבה ולכן באיזשהו מובן הייתי חייב, הייתי חייב לצחוק על זה כי מה האופציה השניה?
אם נשאל אדם: האם אתה מעדיף להיות עכשיו עצוב או שמח? כמובן הוא יגיד שמח.
אוקיי נקלעתי לסיטואציה שבה כל הזקן וכל השיער נשר לי האם אתה רוצה עכשיו להיות קירח שמח או קירח עצוב?
‏

‏האם אני רוצה לצחוק מזה או להשפיל את המבט שלי ולהשלים עם השפלת המבט של הסביבה כל פעם שמישהו רואה אותי?

אז ברור שלצחוק מזה זה הפתרון.
‏ האם זה פשוט ?

לא אבל זה הולך ונהיה יותר ויותר קל מפעם לפעם.

ולסיכום אני מרגיש שגם בדברים אחרים בחיים שלי זה פשוט הפך אותי להיות אדם הרבה יותר משוחרר ושמח

אם כבר יומן, אז אשתתף גם גם בסוד הכי גדול שמאוד מאוד מעסיק אותי בכל התקופה האחרונה.
השינוי שקרה לי בעקבות המצב הוא כל כך מבורך שפתאום התחלתי לשאול את עצמי האם המחיר היה שווה ?

אם היו אומרים לי בשנה שעברה שיש לי שתי אפשרויות להיות מצחיק ומשוחרר בלי שיער וזקן או אדם עם שיער וזקן אבל קצת עצוב ועצור שמאד מצחיק את הכיתה אבל מאד פוחד שידעו שהוא מצחיק ועסוק הרבה מדי בשאלה מה הסביבה חושבת עליו?

התשובה פתאום לא כל כך חד משמעית, וזה די מפחיד לגלות שאולי מבחינה רגשית הייתי במקום מאוד קשה יותר ממה שחשבתי, אם אני מוכן לוותר על כל השיער והזקן שלי בשביל לא להיות שם

משימה 10.2 הומורפוביה

כבר במפגש הפתיחה של ההשתלמות כשאמרת את המילים הומורפוביה בשניה אחת הבנתי על מה את מדברת ואבחנתי את עצמי.

זה פשוט מדויק- מחשבה שמורה במקרה שלי רב בית ספר צריך להיות אדם מיושב יותר רגוע יותר רציני יותר
אני לא אכחיש יש בזה משהו יש משהו בדמות סמכותית שלא כל הזמן צוחקת גם מורים שמצחיקים אז 10% של השיעור מקסימום 15-20 אחוז הומוריסטיים והשאר רציניים .

הבעיה שזה לא אני. אצלי זה באחוזים הרבה יותר גבוהים וזה קצת מרים גבות במיוחד מדמות של רב.

‏למדתי הרבה שנים בישיבות יש לי תואר שני בהוראת תורה שבעל פה ותנ”ך אבל אפילו על עצמי לא הצלחתי לעבוד ולימדתי מצחיק כמעט כל השיעור וכולם צחקו כל הזמן אבל פחדתי לא מהתלמידים הם אהבו את זה פחדתי מההורים פחדתי מהמנהלת פחדתי משאר המורים מה יגידו ומה יחשבו ברגע שהם יגלו שברגע שהדלת של הכיתה נסגרת מתחילים פשוט לצחוק בשיעור וזה חלק גדול מהסטרס שנכנסתי אליו ופגע בי. ברוך ה’ כשאבחנתי בעצמי לעצמי את הבעיה אז הבנתי שהפתרון הוא בדיוק לצאת החוצה לספר לכל העולם את הפחד הזה ולהקים את‏ ‏הדף שלי בפייסבוק ”צוחק למגירה ” שם שמשקף את המקום הזה

בנפש

‏https://www.facebook.com/צוחק-למגירה-104914251488800/
‏

משימה 11.3 הומור בטוח
רציתי לשתף במשהו אישי שמאוד מאוד מתחבר לזה

לפני 10 שנים כשעוד צחקתי למגירה ולא הסכמתי להודות בפומבי שאני אוהב להצחיק הייתה לי מעידה אחת …
פרסמתי בקבוצה של הקהילה שלנו סיפור מצחיק בטירוף בגוף ראשון. לא אמיתי אבל כל חלק מחלקי הסיפור אפשרי מבחינה טכנית השילוב של כל הדברים הופך אותו מטורף לגמרי. מהסיפורים שכל אחד כשהוא שומע זה נשמע בהתחלה סיפור אמיתי ואז מתעורר בו ספק ובאיזשהו שלב של הסיפור הוא אומר : לא זה כבר לא יכול להיות זה לא אמיתי אבל אנשים הכירו אותי בתור אדם רציני לא אדם שפתאום היא יפרסם סתם כך סיפור על עצמו בגוף ראשון שקרה לו -אם הוא לא קרה לו ולא ידעו לאכול את זה.
היו כאלה שהיו משוכנעים לחלוטין שהסיפור קרה באמת היו כאלה שאמרו וואלה ממש לא מתאים לך אבל נורא הצחקת אותנו והיו מחריבי הומור שאמרו- תשמע פעם הבאה אל תעשה את זה זה הורדת לנו את הלב .

‏הסיטואציה הזאת לא הייתה חיובית בעיניי היא גרמה לי עוד יותר להתחפר בפנים ולהבין שלא מצפים ממני להצחיק אני לא יכול להוציא החוצה את מה שמצחיק אותי מבפנים.

חוויה מתקנת שאני מתכנן כבר חודשים זה יום ההיערכות של בית הספר שלנו לקראת שנה הבאה שבה אני חוזר מהשבתון .
ביקשתי כבר לפני כמה שבועות מהמנהלת שלנו שעה – 60 דקות שבהן אני פותח הכל! ומספר הכל על כל מה שאני עובר עם השיער וגם על כל מה שאני עובר עם ההומור אני חושב שאין דבר יותר חזק מלבוא למקום שכל כך מפחיד אותי ופשוט להתמודד איתו ולהציג מול כולם את מה שכל השנים נמנעתי ממנו. חלק מהמורים כבר נחשפו בפייסבוק לכל החומרים שלי אבל חלק מהם פשוט יהיו בהלם

לא הפתיעו אותי התוצאות, אני כבר הרבה זמן בתהליכי חשיבה על מה מצחיק אותי ומה מצחיק בי ומנסה לפצח את הנוסחה איך להצחיק החוצה ופנימה בצורה יותר משוחררת ומדוייקת, שמחתי לקבל ציון על ההומור שלי

מעניין אותי מאד מה היה הציון שלי בתקופות אחרות בחיי

סיכום

 השבוע בלי להתבייש שלחתי בשם מלא סיפור מצחיק שכתבתי על פיות שיניים למשרד פרסום שמחפש פרילנסרים בתחום הכתיבה

(מצרף את השער שלו כאן)

והייתי בביקורת בתל השומר-אפשר להגיד מאד בזהירות שנראה שהשיער מתחיל לצמוח מחדש

!!!ניצחתי