בובי

מוקדש באהבה

לאורי

אוגוסט 2021

הכלב בובי לא גר בבית של שוני וגם לא בבית של סבא וסבתא, אבל כל פעם שעמדו לחצות כביש, הוא היה מופיע ועומד על המדרכה הנגדית, מעבר לכביש.

– בובי בוא! – אבא אומר.

– בובי בוא! – אבא אומר שוב.

– בובי! אתה בא?

– בובי! אתה בא או לא בא?

ובובי תמיד בא או לא בא.

כששוני יוצאת לשדירה עם אמא, או הולכת איתה לסיפריה, בובי אף פעם לא מופיע. אבל כשהיא הולכת עם אבא, בובי תמיד שם, ממתין על המדרכה בחיוך ממזרי.

– בובי בוא! – אומר אבא.

– בובי בוא! – אומר אבא שוב.

– בובי אתה בא או אתה לא בא? – אבא חוזר.

הם חוצים את הכביש.

– איפה בובי? – שוני שואלת.

– הוא בא או שלא בא – אבא אומר.

– למה הוא בא או לא בא?

– הוא מן כלב מתלבט כזה – אומר אבא – עוד לא החליט.

– אבל איפה הוא גר?

– הוא גר בראש שלי – אומר אבא

– בראש שלך! – צוחקת שוני – איך הוא יכול לגור לך בתוך הראש! אין שם מקום!

– אני מפנה לו מקום – אומר אבא, ולפי החיוך ששוני מכירה היטב, מן חיוך שמופיע כשאבא מתבדח או מקניט אותה, היא מבינה שאין טעם להמשיך לשאול.

אבא מרים אותה גבוה על הכתפיים, ושוני מתופפת לו על הראש.

– עוד מעט תהיי בת ארבע, גדולה מדי בשביל הכתפיים שלי – הוא צוחק .

– אני רק בת שלוש – שוני אומרת.

– עוד חודש יגמר שלוש ויתחיל ארבע – אומר אבא – את יודעת מה עושים לילדה בת ארבע?

– עוגה עם נרות!

– ומה עוד?

– זר על הראש!

– ומה עוד?

– לא יודעת.

– בונים לה שולחן! שולחן מיוחד מנגר מיוחד!

– באמת? – מתרגשת שוני – סבא יבנה לי שולחן משלי?

– רק שלך! – אומר אבא – וגם כיסא קטן. ואת תשבי עליו וכולנו נרים אותך חמש פעמים!

– אבל אני רק בת ארבע!

– אחד לשנה הבאה – אבא צוחק.

– מי יבוא?

– כולם! סבא וסבתא וכל הדודים! וחברים!

– גם בובי יבוא?

– בובי יבוא או לא יבוא – אומר אבא, ושוני צוחקת.

כששוני חוזרת מהגן אבא יושב על המיטה ונועל נעליים שחורות גבוהות. הוא לבוש חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים.

– מה, פורים היום? – שואלת שוני – למה התחפשת?

– אלה מדים – מסביר אבא – אני הולך לצבא היום.

– למה אתה לוקח תיק כל כך גדול?

– כי אני צריך בגדים להחלפה. אני הולך לכמה שבועות.

– אז מי ישמור עלי ועל אמא? – בוכה שוני.

– אני! – אומר אבא – אני אשמור עליכן מרחוק.

– אני לא רוצה שתלך! – שוני נתלית על רגליו.

– אני חייב – אומר אבא.

– אתה לא חייב! – צועקת שוני – אתה יכול להתלבט! תחליט שאתה בא או לא בא!

– אין ברירה – אבא אומר וסוגר את התרמיל הירוק – אני אכתוב לך מכתבים! שאול הדוור יביא לך אותם.

– אז אני רוצה לבוא לשמור איתך! אני אהיה בשקט כל הזמן!

– אי אפשר. יודעת למה?

– למה?

– כי מישהו צריך לשמור על בובי – אומר אבא – אנחנו לא רוצים שמישהו אחר יקרא לו ‘בובי אתה בא’? והוא יבוא!!

– אבל אבא, איך אני אדע מתי אתה חוזר? – היא מתרפקת עליו.

– תעזרי לסבא לבנות את השולחן שלך, וכשהוא יהיה מוכן, זה סימן שאני כבר בדרך הביתה.

אבא מחבק את שוני ואת אמא ומטפס למשאית ירוקה שמחכה ברחוב, ושוני מנופפת לו עד שהוא נעלם בסיבוב הכביש.

– בואי שוני – אמא אומרת – נלך לסבא.

שוני אוהבת את הנגריה של סבא. יש שם רעש חזק של מכונות, וריח טוב של עץ וצבע. בעיקר היא אוהבת את ערימות הנסורת הגדולות שאפשר לקפוץ עליהן או לשכב ולקרוא. הפועל של סבא, צ’יקו, שומר לשוני קוביות עץ קטנות למשחק. היא בונה מגדל קוביות גבוה ומפילה אותו, ושוב בונה.

– מה השעה? – היא שואלת.

– עוד לא צהריים – אומר סבא – את רואה? השמש עוד לא באמצע השמיים.

– כמה זמן לצהריים? – שוני שואלת שוב.

– יש זמן – סבא אומר. הוא מלטש את לוח העץ ומחליק אותו – זה השולחן שלך – הוא מראה לשוני – עוד מעט נחבר לו רגליים.

– מה השעה? – שוני שואלת כעבור דקה.

– עוד לא – סבא אומר. הוא לוקח את העיפרון שתקוע לו קבוע מאחורי האוזן ומסמן על הלוח החלק קוים קטנים – תסתכלי על החלון, כשתראי בו את השמש, סימן שצהריים.

הזמן עובר לאט. שוני מסיעה רכבת קוביות לעבר ערימת הנסורת. אחר כך היא ממלאה את הקרונות בנסורת חמימה. כשהיא מביטה שוב לחלון השמש מחייכת אליה בדיוק באמצע!

שוני מביטה החוצה. היא רואה את שאול הדוור עובר ברחוב בצעדים איטיים. 

– שאול! שאול! – מנופפת לו שוני בקוצר נשימה – יש מכתב מאבא?

שאול מחטט בתיק הכחול שלו. “הממ…לא, שוני, מצטער, אין מכתב היום”

שוני משפילה עיניים. “אתמול קבלת”, אומר הדוור, “אולי מחר יגיע עוד אחד. להתראות שוני!”

שוני מתישבת על ערימת הנסורת ומורידה ראש לברכיים.

צ’יקו מושיט לה לחמניה ריחנית.

– לא רוצה! – אומרת שוני.

– כדאי לך – משדל אותה צ’יקו – יש בפנים קסיסה טעימה. אין כמו הקסיסות של סבתא שלך!

הוא אומר קסיסות במקום קציצות. בדרך כלל זה מאוד מצחיק את שוני אבל היום היא לא צוחקת.

– שוני! בואי לעזור! – קורא סבא. הפה שלו מלא ברגים. רק נגרים יודעים להחזיק ברגים בפה בלי לבלוע. לשוני אסור.

סבא מצמיד רגל אחת לשולחן ולוקח את המברגה החשמלית. “תחזיקי חזק” הוא אומר, ומבריג רגל אחר רגל לשולחן. במרכז השולחן מגולף עיגול של עלים.

– את רואה כאן – מצביע סבא על העיגול – איזו אות יש באמצע העיגול?

– שין! – קוראת שוני – כמו השם שלי!

– רק לך יש שולחן כזה בכל העולם – אומר סבא.

– זה כל כך יפה! – שוני מתפעלת – מאיפה באים לך הרעיונות האלה!

סבא מצטחק במבוכה – זה בראש שלי – הוא אומר .

– מה, יש לך נגריה בראש? – שוני צוחקת.

– כן, הראש שלי מלא נסורת – צוחק גם סבא. הוא מכניס שתי אצבעות לאוזנים, מסובב אותן, ואומר “אני מנסר עכשיו רעיון חדש בראש. תיזהרי שלא תעוף עליך נסורת!”

עכשיו שניהם צוחקים ביחד.

– לאבא שלי גר בובי בראש – אומרת שוני – עכשיו אני שומרת עליו עד שאבא יחזור.

– מה שלום בובי באמת, עדיין בא או לא בא? – שואל סבא.

– כן – אומרת שוני – אבל כשאבא לא כאן, גם בובי לא מופיע בשום מדרכה. אולי מישהו אחר קרא לו והוא בא?

– לא יתכן – אומר סבא ובוחש במקל פחית צבע נוצץ – בובי רק שלכם. את תראי שהוא יחזור עם אבא.

– אבל מתי אבא כבר יחזור – אומרת שוני בשקט.

– מחר נצבע את השולחן, ואחרי שהצבע יתיבש גם אבא יחזור – אומר סבא – ועכשיו בואי נלך הביתה, סבתא כבר מחכה לנו.

למחרת בבוקר הנגריה שקטה. רק צ’יקו הפועל עובד בחצר. “סבא הלך להביא עצים”, הוא אומר לשוני “הוא יחזור בצהריים”.

שוני משוטטת בנגריה הריקה. שקט מוזר שם, בלי הרעש של המכונות.  היא ניגשת לשולחן החדש שלה ומלטפת אותו. ‘שולחן שולחן, מתי תהיה מוכן’ היא חושבת.

פחית עגולה מונחת ליד השולחן. שוני מרימה את המכסה. צבע לבן מבריק אליה. המון צבע.

‘אולי אני אתחיל לצבוע את השולחן, סבא ישמח שאני עוזרת לו’, חושבת שוני.

היא לוקחת מקל ומערבבת טוב טוב כמו שסבא לימד אותה. אחר כך היא מביאה מברשת ומנסה לטבול אותה בקופסה אבל המברשת גדולה מדי. שוני דוחפת ודוחפת את המברשת לפחית עד שהיא מתהפכת. שלולית לבנה נשפכת על השולחן ומטפטפת לאיטה לרגליו.

שוני טובלת אצבע בצבע. הוא כל כך חלק ונעים. היא טובלת את כל היד בצבע ומעבירה עיגולים על השולחן, כמו שהיא עושה בגן עם צבעי ידיים. היא מורחת בשמחה את השלולית הלבנה על כל השולחן, מזמרת לעצמה ומציירת צורות ועיגולים עד שהיא מתעייפת.

 היא מתחפרת בערימת הנסורת ונרדמת.

כששוני מתעוררת המכונות שוב עובדות והיא שומעת את סבא מדבר. היא מרימה יד לשפשף עיניים אבל לא יכולה! האצבעות שלה לא זזות!

– סבא! – היא צועקת – סבא! אני לא יכולה לפתוח את הידיים! מישהו נעל אותן!

סבא ממהר אליה. -הכל בסדר – הוא אומר בעיניים מבודחות – תיכף נפתח אותן.

הוא לוקח סמרטוט טבול בחומר עם ריח חזק ומנקה אצבע אצבע, ושוני מניעה אותן בשמחה.

– עשיתי לך הפתעה – היא אומרת לסבא – צבעתי את השולחן בעצמי.

– כן – אומר סבא ומחייך – עשית עבודה טובה.

– רק לא עם הצבע הנכון – צוחק צ’יקו, ומגרד את השולחן בשפכטל.

– אבל רציתי צבע לבן – אומרת שוני.

– כן, אבל במקום צבע לבן השתמשת ב..דבק פלסטי! – צוחק סבא – לכן הידיים שלך דבוקות.

סבא מנקה לה את היד השנייה ושוני מסתכלת על השולחן שלה, שכבר לא נראה כל כך יפה כמו שחשבה קודם. העץ החלק מוכתם בכתמים דביקים, הלבן כבר לא נוצץ, הוא שקוף, ומלא גבשושיות. וטיפות של דבק קרוש מכתימות את רגליו.

– מה נעשה עכשיו?

– עכשיו נגרד את הדבק וננקה אותו, ואז נצבע. רוצה לעזור?

– לא כל כך – אומרת שוני ומשפשפת את ידיה האדומות – אני כבר רעבה.

– הנה אמא באה – אומר סבא, ושוני רצה אליה ואומרת: “אמא, אבא לא יחזור היום. השולחן עוד לא מוכן”.

אחר הצהריים שוני ואמא חוזרות מהספריה. שוני מחזיקה את ספר התמונות ומספרת לעצמה סיפור. היא כל כך שקועה בספר שהיא לא שמה לב שהרמזור מתחלף.

– “בובי!” –  היא שומעת קול – “בוא בובי”

הספר נופל לארץ. מישהו מחבק חזק אותה ואת אמא.

– אבא!! מתי חזרת!? – שוני בוכה וצוחקת ביחד.

– עכשיו! – אבא אומר, ומניף אותה על כתפיו. הוא לבוש בבגדים הירוקים עם הריח המוזר, אבל החיוך שלו מוכר.

הם חוצים את הכביש.

“את כבר בת ארבע?”

– כן! – צוחקת שוני באושר – וגם השולחן כבר מוכן!

– ובובי? מה איתו?

שוני מביטה סביב.

והנה הוא, בובי, יושב לו מעבר לכביש עם החיוך הממזרי שלו!

– בובי בוא! – היא קוראת בקול צלול.

– בובי אתה בא?

– בובי!

– אתה בא או לא בא?

ובובי בא או לא בא.