“תהרוג אותו!” קרא ג’ון, “תהרוג אותו ג’ונסון!” קרא שוב ג’ון. “כולנו נפלנו אסור לך ליפול!” אמר ריימן. ג’ונסון נפל, הם הפסידו במשימה. “טוב דיי, אני אין לי כח עוד משחק ואני צריך ללכת יאללה ביי” אמר ג’ונסון והלך. עכשיו נשארו ג’ון, ג’ונסון ובארט בשיחת הסקייפ. “אז אתם באים מחר?” שאל גל בתקווה שיענו בחיוב, “אני בכיף, אין לי בעיה” אמר ריימן. “גם אני נראה אבוא מחר לעוד משחק” ענה בארט וניתק את השיחה. “ג’ון בוא תסדר את החדר, את התיק ותתקלח!” קראה אימו של ג’ון, “רק דקה!” ענה ג’ון. “יש לכם מחר מבחן?” שאלה אימו. “לא נראה לי” ענה ג’ון.

לאחר מכן בשעה 21:00 שלח ג’ון בקבוצת הווצאפ, “אתם באים לבית הספר מחר?”, ריימן ענה בחיוב אך ג’ונסון אמר שהוא לא מרגיש טוב.

“מה קורה ג’ון?” שאל ריימן, “בסדר”, “למדת למבחן?” שאל ריימן, “איזה מבחן?” שאל ג’ון בבהלה. “המבחן בלשון” ענה ריימן, “טוב נראה לי שזה מבחן קל הפעם…” הוסיף ריימן.

המבחן הגיע, גם עשה אותו במהירות וסיים אותו תוך כ45 דקות. “המבחן היה קצת קל מדי” אמר ג’ון לריימן לאחר המבחן. “אתה בא ברגל?” שאל ג’ון, “אמממ בסדר…” ענה לו ריימן.

לאחר שסיימו את בית הספר חזרו ג’ון וריימן לבית, וכמו כל יום חזרו בדרכם הרגילה, הלכו דרך הקניון ודרך “גן העיר”. כשהגיעו לקומה הראשונה עצר אותם בן אדם קצת גבוה עם קרחת חולצה שחורה ומכנסיים שחורים, פנה אל ג’ון ושאל:” אתה זוכר אותי?”, “אההה אהה, לא” ענה לו ג’ון, לאחר מכן הסתכל על שניהם במבט חשוד והמשיך בדרכו. ” וואי איזה מלחיץ זה היה!” אמר ריימן, “כן… חשבתי הוא קשור אלינו ואנחנו מכירים ולא זוכרים, ולא רציתי לבאס אותו…” שניהם צחקו, “הוא באמת לא מוכר לי” אמר ריימן, “גם לי ענה” ענה לו ג’ון, והמשיכו בדרכם הבייתה.

כשהתחברו ג’ון וריימן לסקייפ מיד התקשר בארט בכדי לשחק עם ג’ון, ג’ונסון וריימן. הם שיחקו הפעם קצת יותר מהזמן הרגיל, ” טוב” אמר ג’ונסון והמשיך “סוף סוף הצלחנו את המשימה הזו”, ” כן אהה…” ענה לו בארט. אתם באים גם מחר, כן?”.

בארט, ריימן ג’ונסון וג’ון היו החברים הכי טובים, אפילו שבארט גר בתל אביב הם נהנו לשחק ולדבר בסקייפ ומדי פעם להיפגש.

כולם, ג’ון, ג’ונסון וריימן ענו בחיוב,” טוב יאללה אני הולך ביי” אמר בארט וניתק את השיחה.

זה היה יום לימודים רגיל, רק שג’ונסון לא בא שוב לבית הספר, איזה באסה שג’ונסון לא בא גם היום, שניהם הסכימו והרימו את הכסאות בכיתה.

כשעברו ליד ביתו של ג’ון הרגיש ריימן כאילו מישהו חוסם לו את הפה ולא נותן לו לזוז, “תסתום את הפה או שאני יורה” אמר האיש. ריימן ניסה להוציא קולות מפיו כדי להזהיר את ג’ון, אך מאמצים אילו רק הפילו אותם. ג’ון הסתכל למשמע הקולות וגם פיו נסתם, גם הוא לא יכל לזוז, הם שמו על פרצופם של ג’ון וריימן כובע שמכסה את פניהם, הם לא יכלו לראות כלל. החוטפים גררו אותם ל-ואן שלהם. “מי אתם?”  חשבו ג’ון וריימן.

החוטפים הורידו מראשם של ג’ון וריימן את הכובע, ומיד ג’ון וריימן זיהו את אחד החוטפים, “זה הוא!” סימן ג’ון בראשו לריימן, “זה אותו בן-אדם ששאל אותנו אם אנחנו מכירים אותו!” חשב ריימן.

אך את החוטף השני הם לא זיהו , הוא היה גובה עם שיער שחור קצר, ” מי אתם?” שאל ג’ון. הם שתקו, “מי אתם?!” חזר ג’ון. הואן נסע במהירות, החוטף הקירח התעצבן וצעק ” אם לא תסתמו את הפה, אתם לא תדעו למה אתם כאן!, מובן?”, “מובן” הם ענו בפחד, היו לחוטפים אקדחים. ג’ון וריימן פחדו.

בינתיים שיחקו ג’ונסון ובארט, “איפה הם?, הם היו אמורים לחזור כבר מבית הספר…” חשד ג’ונסון, “הככללל בסדר” ענה בארט. “הם יחזרו עוד מעט ונשחק, בינתיים בוא נקרא למייק שישחק איתנו”. השעה הייתה 18:00, גם הוריהם דאגו להם. “לעזאזל ,איפה הם?” חשבו האימהות של שני הילדים. הטלפונים של היו כבויים.

ה-ואן נעצר לפתע והדלתות נפתחו ושניהם נגררו לתוך דירת חדר וחצי קטנה והושבו. הם ניסו לחשוב למה חטפו אותם ודווקא אותם?.

“אתם בטח לא יודעים למה אתם פה…” אמר הקירח, הם הנהנו בראשם לשלילה, קודם כל לא הצגנו את עצמנו, אני מורגן אמר הקירח , ואני אדם אמר החוטף בעל השיער הקצר השחור.

“הסיבה שאתם כאן היא כסף” אמר מורגן, “מה?” חשבו ג’ון וריימן. המשיך מורגן:” כן כסף, אנו נבקש מהמדינה או מהמשפחות שישלמו לנו כסף בתמורה לשחרור”. ג’ון  וריימן פחדו להוציא הגה מהפה שלהם, “אתם באמת צריכים קצת כסף אם זו הדירה שלכם” צחק ג’ון, את החוטפים זה בכלל לא הצחיק.

ג’ונסון ובארט כבר דאגו והחלו לחקור את העניין,”אמרת שהם פגשו אדם מוזר ששאל אם הם מכירים אותו?” שאל בארט, “כן” ענה לו ג’ונסון בדאגה. “אז כל החיצים מראים שהאדם הזה קשור להיעלמות שלהם”  אמר בארט “מחר אני בא לישון אצלך ונבדוק ונחקור, תודיעו לאמא שלך”, “טוב” אמר ג’ונסון.