הומור עם השיער

אתה מסורק היטב ומחולק לשני חלקים, המספריים מתקרבות

קרוב יותר והנה חותכות אותך ואתה נופל. שיער היקר שלי

אני אתגעגע אלייך מאוד. אבל אני לא עצובה כל כך כי אתה

תצמח עוד ועוד.

מוצרים איומים

1.נעליים עם גלגלים לנכים.

2.משקפי ראייה לעיוורים.

3.מחק צובע.

4.מוזיקה לחרשים.

5.דלת ללא ידית.

6.מיץ פירות ללא פירות.

7.משקפיים ללא עדשות.

חלום מוזר היה לי היום. לא יודעת איך זה קרה אבל בו ראיתי נכים שלקחו נעליים עם גלגלים

והתחילו לנסוע עליהם, אנשים עיוורים מתהלכים עם משקפי ראייה ואנשים חרשים שרקדו

לפי המוזיקה שהייתה ברקע, מוזר מאוד, פתאום בזמן החלום המוזר השעון המעורר שלי

צלצל, קמתי באי רצון, לקחתי את המשקפיים שלי ללא עדשות ולבשתי אותם, הם פשוט

יפים אז אני מתהלכת איתם, ארזתי את התיק, את הקלמר, וכמובן לא שחכתי את

המחק הצובע שכבר שנתיים נמצא בקלמר שלי. בבית שלי כל הדלתות הם ללא ידית,

אין לי מושג איך אני והמשפחה שלי מצליחים לפתוח אותם. ירדתי למטבח, על השולחן עומד

מיץ פירות ללא פירות, האמת שהוא טעים מאוד, לקחתי כמה לגימות מהמיץ ויצאתי להבית הספר.

האישה הביטה על האופק כשלפתע…

אישה מהכפר יצאה מבייתה לחפש את ילדיה ששיחקו בדשא, היא הביטה על האופק

הרחב שהיה לפנייה כשלפתע הביטה על הבית שהיה רחוק מכל הבתים, הבית הזה

היה הבית המסוכן בכל הכפר, הוא היה נטוש ומלוכלך וקרו שם דברים מוזרים

ומפחידים, סיפרו שהיו מקרים שאנשים נכנסו לתוך הבית הזה ולא יצאו מעולם,

בפחד ובחרדה האישה הסתכלה על הבית הזה וראתה את ילדיה הסקרנים

שרצו להיכנס לשם, היא התחילה לצעוק להם ולרוץ לכיוונם אך היה מאוחר מידיי,

הילדים לא שמעו אותה ונכנסו לתוך הבית המפחיד, אחריהם נסגרה הדלת

הגדולה, אור חזק האיר את הבית, נשמעו צעקות של הילדים ואז…שקט,

כאילו לא קרה כלום. האישה המסכנה נפלה על הארץ, היא לא האמינה למראה

עיניה, היא התחילה לבכות ולמשוך ידיים לכיוון הבית שלפני כמה דקות לקח את

ילדיה לעולם. התמונה למטה

דמות חדשה

ערב הגיע, הממלכה העסוקה ביום פתאום כל כך שקטה בלילה, אין רעש של מרכבות,

אין אנשים שמתהלכים ומדברים, לא שומעים את הציפורים, רק שקט ודממה.

במרפסת הארמון עומדת נערה, החיוך שתמיד משתרע על פניה פתאום נעלם,

לא נותר ממנו כלום, שום דבר, העיניים הכחולות כאבן ספיר מתמלאות בדמעות,

ודמעה אחר דמעה זולגות על פניה, השיער הבהיר שלה שהיה תמיד מסודר

בתסרוקת יפה במיוחד, עכשיו פזור, ורוח הקלילה מניפה אותו מעט, היא לא מצליחה

להתאפק ופורצת בבכי, למה כל זה קורה לה? מה היא עשתה שהיא צריכה לקבל

את כל זה? אין תשובות, כל כך הרבה שאלות אבל אין תשובות כלל, היא לא מצליחה

להפסיק לבכות, הפנים שלה כבר התחילו לקבל צבע אדום מרוב כל הבכי של הנערה,

היא לא יודעת מה היא צריכה לעשות. פתאום, מעבר למרפסת, למטה בגן הארמון

נשמע רשרוש, ”מי שם?” היא שואלת, הדמות המסתורית יוצאת מהשיחים, אור

הירח מאיר את פניה של הדמות, הנערה מתבוננת היטב ועיניה נפתחות לרווחה,

היא לא מאמינה למה שהיא רואה, בראשה נשמע משפט: זה באמת הוא…

סיפור המשך

אני עם עיניים פתוחות לרווחה ובשאלה שקטה ”מי זאת?” מסתכלת על הנערה ששוכבת

לידי ויושנת כאילו לא קרה כלום. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שחזרתי מהאוניברסיטה

לדירה שאני שוכרת, שמחה כולי שהיה יום שישי כי ביום שבת וראשון אני לא לומדת,

ועכשיו נערה לא מוכרת לי יושנת במיטה שלי ואני לא יודעת מה לעשות. אני מנסה להעיר

אותה כי אין דרך אחרת לדעת מה היא עושה פה. היא פותחת את עיניה וקופצת על המקום,

”מי את?” היא צורחת על כל החדר, אני סוגרת את האוזניים שלי ”זאת אמורה להיות השאלה

שלי, את נמצאת בדירה שלי ואין לי מושג איך הגעת לפה”. היא נרגעת קצת ואומרת ” אני גם

לא יודעת איך הגעתי לפה, כל מה שאני זוכרת זה שהלכתי לישון במיטה שלי בארמון”.

”ארמון?” אני שואלת, ”כן, ארמון, את לא יודעת שאני נסיכה?”, ”נסיכה? את בטוחה שלא

קרה לך משהו? עכשיו אין נסיכות”, ”אבל אני באמת נסיכה, יש לי אפילו הוכחה”. אני לא מאמינה לה

אבל בכל זאת שואלת ”באמת? תראי לי”. היא מוציאה תליון שנראה מאוד יקר, אני מתבוננת בו

היטב, הוא נראה לי מוכר, פתאום אני נזכרת שראיתי בדיוק תליון כזה בתמונה בספר היסטוריה

שלי, אני קמה מהמיטה ומחפשת את הספר, מצאתי, אני מחפשת את העמוד, גם אותו מצאתי,

אני מתבוננת היטב על התיליון ועל התמונה, הם פוש אותו דבר. ”את בטוחה שזה שלך?” אני שואלת, ”כן” היא אומרת. אני פשוט בהלם, כנראה שעכשיו אני אצטרך ללמד נסיכה לחיות בעולם המודרני שלנו.

תרגיל כתיבה- חדר האינטימי שלי

בסלון, בדיה הישנה שלי עמד בית משחק.

אני, אחותי ואח שלי אהבנו לשחק בתוכו ולהעביר בו את הזמן שלנו.

יום אחד כאשר שיחקנו, בלגנו את הסלון עם המשחקים ששיחקנו בהם.

אמא שלנו אמרה לנו לסדר את הסלון ואם נעשה זאת היא תביא לנו גלידה.

באותו זמן אני באמת רציתי את הגלידה הזאת וממש לא רציתי לסדר את המשחקים,

אז קראתי לאחות ואח שלי והצעתי להם להכניס את כל הבלגן שעשינו לתוך הבית הקטן,

כמובן שהם הסכימו כי הם גם לא רצו לסדר את המשחקים.

ביחד אנחנו במהירות סידרנו את כל הדברים שהיו על הרצפה אל תוך הבית והסלון היה נראה נקי.

קראנו לאמא ואמרנו לה שסידרנו את הכל, היא התפלאה מזה שסידרנו כל כל מהר ונתנה

לכל אחד מאיתנו גלידה אחת. אני ממש קיוותי שהיא לא תמצא את כל הבלגן ש ”סידרנו” בתוך

הבית הקטן, אבל כמובן שכשהיא בדקה את הסלון היא שמה לב לזה. מזל לפחות שהיא

לא כעסה ורק אמרה לנו לסדר את המשחקים באמת הפעם, אחרי שנסיים את הגלידה.