קוטל היערות

בימים כהים וקרים בעיירה בודדת באנגליה, אשה הולידה תינוק. היתה זו עונת     החורף. אש בערה מהתנור, ונולדה פעוט בשעות המאוחרות של הלילה

האימא בכתה והחליטה לקרוא לפעוט על שם האב שנפצע קשות בקרב ולא נמצא   בין  החיים, מתוך אות של כבוד קראה לפעוט: הנרי

כול קרובי משפחתה של האימא מן העיירה הגיעו בריצה לראות את הפעוט, התינוק הראשון שנולד בעיירה הזו כבר זמן רב מאד, העיירה היתה מרוקנת מן ילדים מאז

הרעב הקשה שפגע בעיירה מן המלחמות הרבות.

לאט לאט החל הנרי לגדול. האימא התקשה לשמור עליו לבדה, הרעב הכבד גרם   לבעיות רבות, התנאים החורפיים שנותרו במהלך רוב עונות השנה, האש מן התנורים לא הספיקה. הכסף הקטן שהשיגה האם מן השוק לא הספיק. התנאים היו בלתי נסבלים, ואם אמרה נואש. היא החליטה להתחתן עם האיש בעל פרנסה הראשון שהצליחה למצוא בשוק. לא היה משנה מאיפה הגיעה הפרנסה, או אפילו אם הוא ישמש כאב טוב, העיקר שיוכל להביא אוכל הביתה.

וכך עשתה, התחתנה עם איש המוכר פרות בשוק, ושמו פרנק.

פרנק עבר לגור בביתם. וכך חיו.

הנרי היה בן שש עשרה כשביקר בכנסייה של העיירה. פרנק ואמו הכריחו בו להתפלל בכנסייה בכול שבוע. הם היו מגיעים לבושים בלבן ואומרים תודה על הלחם והאש והפרנסה של פרנק שהצילה את חייהם. 

הנרי חשב שבכך שאימא מכריחה בו להתפלל ולהודות התפילה הופכת לא כנה. ולכן

לא הבין למה כול אנשי העיירה מעמידים פניהם כצדיקים במקום להגיד תודה בבית.

הנרי עמד מול זכוכיות החלון עם תמונות הראווה הצבעוניות. כשהשמש זורחת הכול נדמה קסום יותר, חשב הנרי, הוא שונא את הגשמים והסערות, והוא שונא את פרנק, הנרי דמיין בראשו את פניו של אביו כשהשתקפות בזכוכיות,

אם רק הוא היה עוד חי השמש היתה זורחת יותר, הוא בטוח!

בעוד הוא מסתכל על חלונות הזכוכית, החלו לעוף סביבו פרפרים, אחד אחר השני בעיגולים חסר סוף. בחיים לא ראה הנרי יצור שכזה, נדמה כמו חרק, עם כנפיים צבעוניות. הפרפרים נראו קסומים, כאילו אחזו באנרגיה מסוימת בחיים לא חש קודם.

הנרי הרים את ידיו, ואחד אחר השני החלו הפרפרים להתיישב על ידיו.

ואו!

כשעצם את עיניו הנרי,

ראה הוא עולם חדש.

כמו מן השמיים היה יכול הוא לראות חיים שמעולם לא ראה לפני כן,

הוא ראה מדרגות עץ. נערה שעולה עליהן במגפיים ובכול צעד שעשתה שמע הוא את המדרגות חורקות בחוזקה, הנערה נבהלת בכול צעד, כמו בורחת ממשהו או מישהו.

ליבה פעם חזק והיה אפשר לראות זאת על הבעות פניה. היא מפחדת, אבל ממה? ומי זו? בחייו לא ראה הנרי נער או נערה בגילו. הוא היה הילד היחיד בכול העיירה

הזו.

על ראשה היה כתר זהוב, ואו חשב לעצמו הנרי, עבור הכתר הזה אפשר להשיג מספיק אוכל לחודש ימים! 

בידה היה יצור מת, יצור שהיה נראה כמו צפרדע אגמים.

מה קורה פה?

הנערה רצה לחדר השינה בקומה העליונה, ודמותו המרחפת של הנרי מאחוריה.

פתאום שם לב לאיש מבוגר בבגדים מרופטים רץ מאחורי הנערה, ממנו היא בורחת!

האיש צועק כלפיה: “אליס, אליס, בואי לכאן! אל תעזי להתקרב לאגם שלי שוב, זו הפרנסה שלי נערה!”

כשהגענו לחדר נעלה את הדלת מאחוריה.

אולי אנסה לדבר אליה, 

“מי את?”

פיה נפתח בבהלה, כמו לא הבינה מאיפה הגיע הקול,

חזר הנרי על שאלתו שוב,

“מה עשית עם הצפרדע?”
“מה? לא עשיתי כלום! זו הצפרדע שלי, עכשו היא שלי. היא הייתה בודדה באגם המסריח ההוא! עם קוטל היערות ההוא! היא פחדה ממנו פחד מוות!”

קוטל היערות? זה האיש ההוא שרץ אחריה? איפה הוא עכשו? הרי צעקותיו לא נשמעות יותר.

“קוטל היערות, הוא האיש המוזר הזה שעובד באגם, אך כול יצורי האגם שונאים בו! אני יודעת! הוא לא מאכיל אותם כלל בעונות החורף, הוא רק מסתובב ביערות ומפחיד ילדים!”

אליס אומרת זאת בעוד עיניה לרצפה,

היא יודעת בכלל עם מי היא מדברת? 

“יש פה עוד ילדים?”
“בטח! כולנו לומדים יחד, משחקים יחד, אוכלים יחד.

עם מי אני מדברת?”

“קוראים לי הנרי. אני לא יודע איך הגעתי לכאן.”

הנרי הביט אל הקיר, שם הופיעה תמונה, נדמה לו שזו הנערה, שכובה כמו מישהו יצר פוטרט שלה במיוחד. היא בטח עשירה.

הוא הביט בתמונה זמן רב ולא הבין למה, ולאט לאט החלו להופיע פרפרים.

אוי לא! לא שוב!

הדבר האחרון שהוא זוכר זה הציור הזה.

האם היה כול זה חלום?