בספר הראשון ספרתי על חלקו הראשון של טיול השורשים שעשינו אבנר, עידו, רותם ואני בהודו. הספר התחיל במומביי ובפונה, והסתיים במייסור.

את הספר הראשון אפשר למצוא בלינק הבא:

https://www.ourboox.com/books/טיול-שורשים-להודו-חלק-ראשון-מומביי-עד/

בספר זה אספר על חלקו השני של הטיול שהיה כולו בדרום הודו.

רובו של הטיול היה במדינת קרלה (Kerala), עם קפיצה לקוצ’י. בקרנו בשמורות טבע, ראינו איך מטפלים בפילים ואת ריקוד הקאטאקאלי, שטנו בתעלות ובקרנו בחוות תבלינים ותה. טפסנו על הרים ונסענו כמעט בכל כלי תחבורה שיש להודו להציע.

הטיול היה בסגנון תרמילאי, כל אחד ואחת מאיתנו עם תיק גב, מחליטים מה לעשות בהתאם למצב הרוח והמלצות הלונלי פלאנט שליווה אותנו בנאמנות כל הטיול.

ממייסור שבמדינת קרנטקה (Karnataka) נסענו לכפר קטן בקרלה (Kerala) שנקרא קלפטה (Calpetta) או על פי משפחת אייזיק קל-פתע, כך זכרנו את השם.

הדרך היחידה להגיע לשם היא באוטובוס, הפעם אוטובוס של מקומיים אז אין מה לדבר על מיזוג אוויר. בכלל הנסיעה בהודו היא חלק חשוב וגדול מהחוויה שהודו מעניקה למבקר בה. כבר ניסינו רכבות מכל מיני סוגים, טיסה, אוטובוס נוח וממוזג ועכשיו אוטובוס מקומי.

הדרכים איומות, 140 ק”מ לוקחים מעל 3 שעות, כן 3 שעות, נניח כמו מראש העין לעכו, זה אומר פחות מ-50 ק”מ בשעה.

הגענו לתחנת האוטובוס וגילינו שהאוטובוס מלא, רק מקומות בעמידה והבא ייצא בעוד שעה, בעידודו של אבנר החלטנו לעלות.

איכשהו הילדים נדחפו ברווח שיש מאחורי הספסל האחרון עם התיקים, עליהם שכבו, אבנר ואני מצאנו מקום לעמוד וחיכינו שהאוטובוס יצא. סימנתי לעצמי מקום טוב על המדרגות, אבל בדקה שהנהג התניע הגיעו 2 חבר’ה מבחוץ ובזריזות הודית התיישבו שם. התפעלתי מהתרגיל שעשו לי.

האוטובוס התחיל לנוע, קופץ ומקרטע, צופר בקולי קולות ועוקף כל מה שבא בדרכו. הטלטלנו מצד לצד, נפלנו והחזקנו בכל הכח אחד את השני כדי לא להתרסק על האנשים סביבנו.

איתנו עלה גם שיכור אחד שהחליט שתפקידו בחיים זה למצוא לי מקום לשבת. כל כמה דקות הוא הצביע לאבנר על מקומות שלדעתו היו פנויים, אפילו שכולנו ראינו שהם שלא. אבנר בסבלנות אין קץ הנהן וחייך ובין לבין התפוצצנו מצחוק.

בטיפשותי הסתכלתי על הכביש קדימה וגיליתי לזוועתי את האוטובוס שלנו עוקף משאית, כשמולו מגיעה משאית אחרת במסלול התנגשות איתנו. כל הנהגים צופרים בשמחה, בשנייה האחרונה ירד כל אחד מהם לשוליים בצד שלו וחיינו ניצלו.

מתברר שזה אירוע שחוזר על עצמו כל כמה דקות, החלטתי להסתכל אחורה במקום קדימה.

הנה תמונה שמראה שלא כולם ניצלים, ושיש סיבה לדאגה…

הדרך מדהימה ביופיה, ככל שהדרמנו היא הפכה ירוקה יותר ויותר.

התחלנו לטפס בהרים גבוהים, מתברר שהחלק הזה של מדינת קרנטקה מאד הררי, לא ידעתי.

אחרי שעתיים של נסיעה בדרכים הודיות צרות, בין כפרים ומטעי קוקוס, קפה ואורז עברנו לקרלה דרך שמורת הטבע.

זוהי שמורה שחלקה בקרנטקה, חלקה בטמיל נאדו (Tamil Nadu) וחלקה בקרלה, הכביש עובר בתוכה ויש בה מלא שבילים לג’יפים ולהליכה ברגל.

מחר נטייל בה.

אחרי מעל ל-3 שעות הגענו סופסוף לכפר, מצאנו מלון ואירגנו ג’יפ פרטי למחר.

הנה כמה תמונות מקלפטה.

תחנת האוטובוס בה עשינו עצירת ביניים, מוכרי דגים, אבנר מדבר עם רועי.

אפרופו מדבר עם רועי – אין עלינו טלפונים ניידים, הדרך היחידה לדבר עם הבית ועם רועי זה להתקשר מדוכנים שנקראים STD שמחזיקים מספר קוי טלפון, ומשלמים על השיחה לפי דקות.

בתמונות אבנר מאמץ את הודו עד הסוף ומסתפר במספרה ברחוב.

אחר כך טבח מכין פראטה (לחם של דרום הודו דומה למלווח).

כולנו התאהבנו בפראטה וכמעט שלא היה יום שלא אכלנו. התענגנו על הפראטות הממולאות – Aloo paratha שממולאת בתפוחי אדמה או Pudina paratha שממולאת בעשבי תיבול, או כפי שהיא נקראת בדרום Kulcha. הם ממלאים אותה בים של כוסברה טריה ואי אפשר להפסיק לאכול אותה.

ההודים לא מתקמצנים על החמאה המומסת (Ghee) בפראטות שלהם. הפראטה אמנם נעשית על פלנצ’ה, אבל הבצק מלא בגהיי, ואני יכולה לאכול כאלה בלי סוף.

טיול בשמורת טבע ובמקדש עתיק

בשש בבוקר קמנו בקושי רב, כבר התרגלנו לישון עד 9:00 ולצאת בנחת אחרי ארוחת בוקר יפה.

מתוכנן לנו יום ארוך ובדיעבד טוב שלקחנו ג’יפ פרטי.

התחלנו עם ביקור בשמורה שהיה מאכזב למדי. הבטיחו שנראה כל מיני חיות בעיקר פילים, ברי המזל רואים גם נמרים, אנחנו זכינו לראות רק צבאים וצבאים ועוד קצת צבאים, לא פילים ולא נעליים.

הנהג שלנו, שהיה לו חשוב שנקבל תמורה בעד האגרה, לקח אותנו לחלק אחר של השמורה ושם, על הכביש הראשי – עדר של פילי בר ולידו פילה עם גור.

בסופו של דבר השאיר לנו טעם טוב בפה.

מהשמורה המשכנו למקדש ג’ייני (Jain) עתיק באחת העיירות. בדרך לשם הנהג שלנו הראה לנו מה זו נהיגה הודית. האזור כולו הררי מאד, הדרכים צרות עם שוליים של עפר, מתפתלות עם סיבובים חדים וכמובן עמוסות בשיירות של משאיות, אוטובוסים, אופנועים, ריקשות ופרות. למרות כל זאת ולמרות ערפילי הבוקר הוא נסע רוב הזמן בהילוך חמישי, מדי פעם הואיל לרדת לרביעי ודהר, צפצף ועקף.

אני שישבתי במושב לידו בקושי נשמתי, ניסיתי להגיד לעצמי שגם מזה נצא בחיים. לילדים זה לא הפריע, הם ישנו מאחור, קשה להם השעה המוקדמת.

הגענו למקדש, שוב הפתעה בסגנון הודו. המקדש עתיק מאד ורוב הזמן לא פעיל, רשות העתיקות ההודית שמתחזקת אותו מאפשרת לקיים בו טקס פעם בשנה בשעה 10:30 ואנחנו הגענו ביום ובשעה הנכונה.

ממקדש ג’ייני אחר הגיעו נזירים עם כל הכלים והפסלים והמצרכים שנדרשים להם, אורז, שמן, פירות, פרחים ומה לא. הלכו בשיירה ונכנסנו לתוך חדר קטן מואר בנרות בלבד כשאנחנו אחריהם. הניחו את מנורות השמן, פיזרו אורז, הניחו את הפירות בסידור מיוחד וגם את הפרחים. הטקס יפה ולווה בשירה, התרגשנו למרות שלא הבנו את המשמעות של כל הנעשה.

מערת אדם קדמון

מהמקדש המשכנו למערת אדם קדמון עם ציורי אבן מיוחדים.

הגענו עם הג’יפ למרגלות ההר ומשם צריך היה לטפס למערות. היו לנו שתי אפשרויות – לעלות ברגל כק”מ וחצי או לקחת ג’יפ ממשלתי, החלטנו לעלות ברגל והתחלנו לטפס.

שכחנו שאנחנו כבר לא בכושר הטיפוס מהונג קונג. הדרך הזכירה את ההרים משם, תלולה מאד, חם ולח והזענו בלי הכרה. המדרונות התלולים מסביב מכוסים במטעי קפה ופלפל שחור, מה שאומר שאת העליות והירידות האלה המקומיים עושים כדבר שבשגרה.

איכשהו הגענו לעמדת התשלום וכבר חשבנו שהנה אנחנו שם, אבל לא, עכשיו הגיע קטע עם מדרגות. כבר אמרתי הונג קונג?

המדרגות צמודות לצלע ההר, צרות מאד חצובות בסלע. המבקרים באתר גם עולים וגם יורדים באותו גרם מדרגות ואיכשהו מצליחים לא ליפול.

הנוף עוצר נשימה – עמק מדהים וסביבו הרים גבוהים מכוסים חלקית במטעים וחלקית ביער טבעי.

עצרנו כל כמה זמן להסדיר את הנשימה ולתת קצת מנוחה לשרירי הרגלים העייפים. עידו היחיד שטפס בקלילות, ההשקעה במכון כושר השתלמה.

כשהגענו למערה, בעצם מין מחסה בין 2 סלעי ענק גילינו ציורי אבן יפיפיים חרוטים בסלעים, אנשים, פיל, צבי ועוד.

מדריכים נחמדים הסבירו בשקט על המקום ובאופן מפתיע לא בקשו תמורה. בהחלט היה שווה את המאמץ.

חבורה של הודים מצחיקים עם כובעי קש הצטלמה ועשתה צחוקים.

אחרי שנחנו קצת התחלנו להתגלגל למטה. הירידה מהירה מאד אבל אימצה את השרירים לא פחות.

עייפים ורטובים מזיעה הגענו למטה. לפני שהמשכנו בדרך עמדנו והסתכלנו על אמן מקומי שהכין כל מיני פסלים מעץ, אחר כך עלינו לג’יפ ויצאנו ליעד הבא.

הכרות עם החלקאות בקרלה

אחרי הביקור במערת האדם הקדמון החלטנו לנסוע למפל המים הגבוה ביותר באזור.

הדרך שוב התפתלה בין מטעים, הנהג שלנו עצר כל כמה זמן והראה לנו גידולים מגידולים שונים. התפעלנו מעץ הקשיו, ממטעים של עצי אגוז בטל (Betel) עליהם מטפסים צמחי פלפל שחור, ממטעי הקפה, משדות ההל וג’ינג’ר, שיחי וניל ומטעי גומי. הכל כאן צומח ונושם, ממש הרגשנו את כוח החיות המדהים שיש לקרלה.

כל פיסת אדמה מעובדת ובדרך כלל מנוצלת לכמה גידולים בו זמנית, עצי קוקוס מגינים על שיחי קפה, אגוזי בטל עליהם מטפס הפלפל השחור, מטעי טבק ועוד. קלטתי שבעצם כל הירוק הזה הוא אזור ענק שכולו גידולים חקלאיים, כמעט שלא נשאר יער טבעי או מקום לכל מה שהוא לא אנושי או שמשמש אותנו בני האדם, והלב נצבט.

התנחמתי בידיעה שכרבע מקרלה הוא שמורות טבע, אמנם הן לא קשורות ברצף אקולוגי אחת לשנייה אך הן מאפשרות איזשהו מקום לבעלי החיים להתקיים.

הנהג עצר והראה לנו עץ קשיו גדול. פעם ראשונה בשביל כולנו.

למדנו שהקשיו שאנחנו אוכלים הוא מין אגוז שיוצא מפרי שדומה מאד בצורה שלו לגויאבה. כל פרי מוציא אגוז קשיו אחד. האגוז עטוף בקליפה שחורה שקשה מאד לפתוח אותה.

הבנו למה הקשיו כל כך יקר, אם מכל פרי מקבלים אגוז אחד אפשר לדמיין כמה עבודה נדרשת ליצר קילו אחד של קשיו.

בתמונות בהמשך – עץ ג’קפרוט (Jackfruit), אישה מקלפת אגוזי בטל וייבוש פלפל שחור.

הליכה למפל

כאילו שלא הספיקה עליה אחת ביום אתגרנו את עצמנו בסיבוב שני, הפעם למפל המים הגבוה ביותר באזור.

הכביש הפך לדרך עפר שהסתיימה בתוך מטע תה. משם צריך להמשיך ברגל. במטעים קוטפות וקוטפי תה הלכו בין השורות עם השקים על הראש, וקטפו את העלים הצעירים מראשי הענפים.

עבודה קשה, המטעים נטועים על צלעות ההר התלולות, כל היום הן עולות ויורדות.

הנהג הוביל את הדרך שעברה בתוך המטעים, שביל לאדם אחד בערך שירד לעמק בתלילות בלתי אפשרית.

אחרי כמה זמן נגמרו המטעים ונכנסנו לשמורת טבע.

השרירים שכאבו עוד מקודם מחו על ההתעללות, ואני חשבתי לעצמי שמה שירדנו צריך גם לעלות, ולא בטוחה בכלל שאהיה מסוגלת לזה.

המשכנו לרדת עוד ועוד, הדרך לא נגמרה. מדי פעם נפתחו נקודות תצפית מהיער לנוף שיופיו מזרים כוח לגוף העייף.

נוף הררי, מיוער, ערפילי מים עלו מהמפל וכיסו חלק מהעצים. נשמע נדוש אבל פשוט עוצר נשימה, ולא בגלל ההליכה.

סופסוף הגענו למפל והיה שווה את המאמץ. מים זורמים בעוצמה בתוך כל הירוק המהמם הזה. רסס מהמפל צינן את האוויר ואותנו.

הנהג קפץ למים עם עוד הודים שהגיעו למקום, אנחנו פשוט ישבנו בצל ונתנו לגוף לחזור לעצמו.

באופן מפתיע הטיפוס חזרה היה מהיר ממה שחשבתי, היה קשה אבל הרגשת ההישג נפלאה.

הגענו עייפים לתחילת המסלול, ועל ספסלי העץ הקשים נחנו והתאוששנו.

חזרנו לג’יפ ונסענו לנקודת התצפית האחרונה בטיול – עמק השמש הזורחת.

כמו שהתחלנו לנסוע הילדים נרדמו תשושים ומיוזעים, אבנר ואני לא הפסקנו להתפעל מהיופי של המקום.

בנקודת התצפית השארנו את הילדים לישון באוטו. קצת חששנו, חוץ מאשר בחדר במלון כשהם נעולים לא עזבנו אותם לבד, פחדנו שיפגעו בהם, כבר היו כאן חטיפות של ילדים מערביים ושמרנו עליהם כל הזמן. אבל כאן בראש ההר כשהם כל כך עייפים, לא היה לנו לב להעיר אותם ולהצעיד אותם שוב. לכן למרות שרצינו מאד להמשיך ולהתענג על הנוף והשקט, אחרי 10 דקות של הסנפה חזרנו לרכב והתחלנו לנסוע בחזרה לכפר.

הכביש עבר בין מטעי תה, דונמים על דונמים של מטעי תה, כל ההרים מסביב עטורים בשטיחי תה. חלק מהמטעים נמצאים על גבעות עגולות ויפות, חלקם על המדרונות התלולים, מכסים את ההר עד לפסגה. בניגוד למטעים האחרים במטע תה יש רק תה, אין שילוב עם עוד צמחים. קוטפים בבגדים לבנים נקדו את ההרים, עברנו ליד תחנות לאיסוף ושקילה של הקטיף, נשים הלכו בצידי הכביש עם שקים ריקים על הראש. חשבתי שכנראה זו עבודה בשכר נמוך מאד, אחרת אפשר היה לראות יותר גברים.

היום היה היום הכי פחות מוצלח עד כה.

מכיוון שמקלפטה לקוצ’י (ידועה גם בשם קוצ’ין) (Kochi), היעד הבא שלנו, לוקח בין 6 ל-8 שעות החלטנו לעשות עצירה בטריסור (Thrissur).

מהלונלי פלאנט ניתן היה להבין שיש מה לעשות שם וכך חשבנו להרוג 2 ציפורים במכה, גם לקצר את הנסיעה וגם להיות בעוד מקום.

שוב נסענו באוטובוס, הפעם למודי ניסיון הגענו מוקדם ואכן היה מקום ישיבה. אבל הדרך היתה קשה, חלקים גדולים ממנה בשיפוצים, בשאר הזמן היא עברה בין כפרים, עמוסה מאד, עליות, ירידות. החלק היפה היה הירידה מההרים הגבוהים של מזרח קרלה לאזור החוף, אבל חוץ מזה היה מאד מעייף.

כשירדנו מהאוטובוס בטריסור החלטנו שזו הנסיעה האחרונה שלנו באוטובוס, מעכשיו רכבת או טיסה, מיצינו את הקטע של האוטובוס. לצערנו מהר מאד גילינו שאין מה לעשות בטריסור והחלטנו שמחר נמשיך לקוצ’י.

בתמונות – הילדים מחכים לאוטובוס, כרטיסן, מקדש בטריסור ומנוחה והרפיה אחרי היום הארוך והמעייף אתמול.

נוסעים מטריסור לקוצ’י

לקחנו רכבת מטריסור לקוצ’י, וכמו הרבה פעמים ששדדו אותנו במחיר של הכרטיסים.

על רותם שלמנו מחיר מלא במקום חצי מחיר, גם כשאבנר התלונן לאף אחד לא היה איכפת. כשעלינו על הרכבת הכרטיסן לקח עוד כסף, למה? אף אחד לא יודע, מההודים הוא לא לקח. מזל שלמדנו לקחת בקלות את התרגילים שעושים לנו בגלל שאנחנו תיירים. זה אמנם הרגיז את אבנר אבל בלענו את הצפרדע והנסיעה הייתה מאד נעימה וחלקה.

היה לנו קרון עם דרגשים והנסיעה עברה תוך כדי קריאה וכתיבה ביומן.

השטח של קוצ’י כולל חלק ביבשת וכמה איים סביבה, מזכיר את הונג קונג. האיזור נכבש על ידי כובשים שונים ביניהם פורטוגזים, הולנדים, בריטים וערבים. את ההשפעות ניתן לראות בכל מקום.

מצאנו מלון נחמד בבית קולוניאלי משופץ ומקסים, המקום מאד שקט, מעט מאד אנשים ברחוב (יחסית להודו), חדרים נעימים ונקיים מאד. המלון ממוקם על האי שעליו נמצאים רוב אתרי התיירות, באזור שנקרא Fort Cochin. כמו רוב המלונות כאן גם המלון הזה הוא מה שמכונה Home Stay או בלשוננו צימרים. בניגוד לצימרים בארץ כאן המשפחות באמת מקדישות חלק מהבית שלהם לחדרי אירוח.

בדרך למלון עברנו ליד מגרש קריקט, אחד מיני אלפים, המגרש עמוס שחקנים בגילאים שונים ובדרגות מיומנות שונות.

מאד שעשעו אותנו נהגי הריקשות שהצהירו שהריקשות שלהם הן מסוג פרארי, מדובר על ריקשות מעט יותר גדולות מהריקשות הרגילות (שלושה אנשים יכולים לשבת בנוחות יחסית במקום שנים בצפיפות), עם מושב מעט יותר מפנק (פרארי זה לא…) וגגון שנראה חדש ונקי באופן יחסי.

ביום הראשון שלנו בעיר הסתובבנו קצת באיזור הנמל ונסענו לעשות סידורים לקראת הנסיעה חזרה.

כזכור את החלק הזה של הטיול תכננו מיום ליום. היינו צריכים לבדוק מה עוד אפשר להספיק בזמן שנותר לנו ואיך נחזור למומביי.

בערב הלכנו לראות מופע קאטאקאלי, על כך בהמשך.

בתמונות חוף הים עם סירות ורשתות הדייג, מוכר חומוס קלוי.

קאטאקאלי (Katakali)

במקור רצינו לראות מופע קאטאקאלי (Katakali) בטריסור, שם יש בית ספר ללימודי התיאטרון המיוחד הזה, אבל כפי שכבר הבנתם לא התחברנו לעיר ובחרנו לראות מופע לתיירים בקוצ’י. מזל שזה מה שעשינו כי מדובר על מופע די ארוך, ואם לא מבינים את השפה ולא מכירים את הסיפורים או את הניואנסים בתנועות לא מבינים כלום.

הקאטאקאלי הוא תיאטרון מחול שאופייני לדרום הודו ובו מעלים בריקוד ובשירה סיפורי מיתולוגיה הודים. המשתתפים כולם גברים, כל אחד מהם משחק דמות מסויימת, לכל דמות תלבושת יחודית שכוללת מסכה אותה מציירים על פני הרקדן כל ערב לפני המופע, ומדביקים תוספות מתוספות שונות.

החלק הכי מעניין במופע הוא שלב ההכנה שעבור התיירים נעשה על הבמה.

הגענו והצטרפנו לעוד כמה תיירים אמריקאים, הסתכלנו בהשתאות על ההכנות למופע.

בהתחלה הם ערבבו את הצבעים בכלי חרס, מרחוק נראה שמדובר בחומרים טבעיים ומקומיים אבל מי יכול להגיד.

אחר כך כל אחד ניקה בצורה יסודית את הפנים ורכך את העור במים חמים.

אחר כך צבעו את הפנים, בסוף אחד מהם הדביק תוספות והשלמות וייצר מבנים מנייר מותאמים לכל אחד.

את השלב האחרון של לבישת התחפושת המלאה כבר לא הראו לנו.

אחרי שהרקדנים סיימו להתלבש יצא אחד מהם, מלווה בשני נגנים ובזמר, והדגים לנו את התנועות השונות ומשמעותן. בנוסף קבלנו דף הסבר על התהליך וגם על הסיפור שיועלה.

דף ההסבר וגם ההדגמה עזרו לנו לעקוב אחרי מה שקורה.

אחרי ההסברים וההדגמות הגיע הרגע הגדול והתחיל המופע עצמו.

בהתחלה עוד קצת הצלחנו להבין, אבל בהמשך קצת הלכנו לאיבוד. ישבנו וניסינו לנחש מה כל תנועה ותנוחה אומרת כי לכל תנועת עיניים יש משמעות, והרבה מהסיפור מועבר בתנועות הידים ובהבעות הפנים.

האמת שזה מופע מאד מעניין וצבעוני, אבל גם די ארוך, ולא קורה בו הרבה.

למרות זאת בסופו של דבר נהנינו מעצם החוויה, בהחלט מופע שלא רואים במקום אחר.

יום שני בקוצ’י

גם היום לא עשינו יותר מדי דברים.

הלכנו לראות את בית הכנסת אבל הוא היה סגור בגלל פסח. הסתובבנו קצת ב-Jew town וראינו חלק מבתי היהודים (מסומנים במזוזה או במגן דוד). Jew town מלאה בחנויות קטנות ויקרות שפחות מעניינות אותנו, כנסיות ומקדשים לא מעניינים את הילדים, אז לא היה יותר מדי מה לעשות.

החלק המעניין ביותר בסיבוב היה איזור של חנויות תבלינים, חלקם חנויות סיטונאיות עם שקים של תבלינים.

ראינו קבוצת נשים מנקות פלפל שחור בעזרת נפות ענק שהן מנערות ביחד. האוויר בחדר בו הן עובדות מלא כולו באבקת פלפל, ואני חשבתי לעצמי איך הן שורדות את זה. חלקן לפחות עטו מטפחות על הפנים, אבל לא כולן.

אחרי הצהרים חזרנו שוב לנמל ואחרי ארוחת ערב נכנסו למיטות, מחר מתוכנן עוד יום ארוך.

קצת על ההווי בטיול

אנחנו בטיול משולב במנוחה. קמים מאוחר, אוכלים ארוחת בוקר, מקושקשות לילדים ואם יש גם קורנפלקס, מסאלה אומלט לאבנר ולי, טוסטים, חמאה וצ’אי מסאלה. אחרי ארוחת הבוקר יוצאים לפעילות כלשהי, מנשנשים משהו קטן לצהרים וחוזרים לנוח במלון.

אחרי הצהרים יוצאים שוב, כלומר אבנר ואני יוצאים שוב, את הילדים קשה יותר להוציא, בעיקר אם יש טלוויזיה.

עידו ורותם כל הזמן צמודים אחד לשנייה, רבים וצוחקים, צוחקים ורבים. לפעמים הם מספיקים כמה סבבים כאלה ב-15 דקות. אנחנו מנסים לשמור מרחק ולא להתערב, עד שגם לנו (בו נודה על האמת – בעיקר לי) נשבר ואנחנו (שוב בעיקר אני) מתפוצצים. מקבלים שעה של שביתת נשק ומיד הם חוזרים לעצמם. אי אפשר להאמין על מה הם מצליחים לריב, על מילה, על הבעת פנים, על מה לא. עידו עושה כל שביכולתו להרגיז את רותם והיא נענית בשמחה, זה כשהם לא מצחיקים את עצמם למוות.

בנסיעות הארוכות יש לנו שגרה, אבנר ואני מסתכלים על כל מה שזז, רותם מתעניינת מעט או קוראת עד שמתעייפת ונרדמת, עידו נכנס לקומה תוך 10 דקות מתחילת הנסיעה ומתעורר במקום הבא. אבנר מתעד כל הרדמות כזו וכבר יש לנו מלא תמונות של עידו ישן בתנוחות שונות בכלי רכב שונים.

חוץ מזה יש המון צחוקים, בדיחות קטנות, עקיצות ומעט ירידות, והם משתפים פעולה ומביאים גם משלהם.

למרות הריבים אנחנו נהנים מהם ללא שיעור. הם סקרנים, משתפים פעולה, מוכנים לאתגרים, לא צריך להתאמץ להוציא אותם אלא אם הם עייפים או נרגזים. אנחנו לא מספיקים כמו שהיינו מספיקים בלעדיהם, אבל בלעדיהם הטיול היה נראה אחרת לגמרי.

גם מבחינת האוכל אנחנו מסתדרים טוב, כולנו התרגלנו לטעמים, יודעים מה כל אחד אוהב ומסתדרים עם החריפות. לכל אחד פתרון משלו – רותם משלבת אוכל חריף עם אורז נקי ולחם – נאן או פראטה, עידו אוכל לאט לאט ומזמין הרבה פעמים מרק, אבנר ואני נעזרים בלחמים ההודים הנפלאים.

ככל שהדרמנו נהיה יותר חם.

מטריסור הצטרפו לחום וללחות גם יתושים, לאן שלא תלך יתושים, בחדרים, במסעדות ואפילו בכלי התחבורה, יושבים בריקשה ונעקצים. כל הזמן מבטיחים לנו שאין בעית מלריה או שפעת, אנחנו מקווים שלא נחטוף שום דבר.

בגלל החום והמעברים מחום למיזוג אבנר ורותם הצטננו. אצל רותם זה עוד איכשהו נסבל אבל אבנר חטף צינון שהפך לקשה מאד, אחרי שלילה אחד הדלקתי את המזגן והקפאתי אותו למוות.

אנחנו כל הזמן מראים אחד לשני דברים שאפשר לראות רק בהודו, וכאלה יש בשפע – קדושים (Sadu) בגלימות קרועות ופנים צבועות, אוטובוסים ורכבות עמוסי אדם, מנקי רחובות כפופים על המטאטאים המוזרים שלהם, נשים נושאות סלי אבנים על הראש באתרי בניה ועוד ועוד, צורבים במוח תמונות.

ואם כבר תמונות, אבנר הוא המתעד הראשי שלנו, כמות התמונות שצולמה עד כה היא עצומה, הוא לא יכול להתאפק.

בהתחלה עוד הצקנו לו על זה, היום אנחנו פשוט מחכים בסבלנות או ממשיכים ללכת כשהוא מתעכב, והוא מצטרף אחרי שהשביע את רעבונו לפחות באופן חלקי.

עוד דבר שמראה שהילדים גדלים הוא שהם ממש עוזרים. כשקשה לנו הם לוקחים את התיק הטיולים שלנו, זה שבלעדיו לא יוצאים מהמלון, עם המצלמה, הוידיאו והמים. במעברים ממקום למקום יש לכל אחד אחריות על אחד התיקים והם ממלאים אותה בנאמנות.

עד כאן עדכוני הווי.

רחיצת פילים

אחרי כמה ימים שלא עשינו הרבה יצאנו לראות איך רוחצים פילים במחנה שמטפל בפילים, ומאלף אותם לעבודות שונות. משם נמשיך לאלפיי (Alleppey) שממנה מתוכנן לנו שיט בתעלות של קוצ’י עד קולאם (Kollam).

קמנו ב-6:00 בבוקר שזה ממש מוקדם בשבילנו, ונסענו ברכב מסוג אמבסדור מרחק של 40 ק”מ, שעה וחצי, ככה זה בהודו.

הנהג שלנו איטי מאד וזהיר, הכביש יחסית טוב, הפעם ישבתי מאחור עם שני ילדים גדולים שנמרחו עלי וישנו. אחרי שעה וחצי כזו כל הגוף כאב.

טקס הרחצה של הפילים היה מקסים. פילה ו-3 פילונים צעירים ירדו לנהר, הסתכלנו איך שפשפו להם את העור בעזרת קליפת אגוז קוקוס, שטפו להם את האוזניים ואת השיניים וראינו אותם משתעשעים בנהר, מתיזים מים ונהנים מהחיים.

אחרי הרחיצה ראינו איך מאכילים אותם במין בצק שלא ברור לנו ממה הוא עשוי.

מחוות הפילים המשכנו לאלפיי ומצאנו עוד צימר מקסים, אבנר גמור מהצינון ואני מקווה שיתאושש עד מחר.

הצימר בנוי סביב גן פנימי, במרכזו עץ קשיו ענק עם ערסל עקום ונדנדת ישיבה לא נוחה. על המרפסת שהקיפה את הגן היו כסאות נוח ולוח של Carrom Board כמו זה ששחקנו במת’רן.

בכלל הילדים ואני חשבנו שקוראים למשחק Cannon ball בגלל הצליפות של הדיסקיות לחורים. הודי נחמד לימד אותנו עוד חוקים והוא ורותם פצחו במשחק סוער, הילדה ממש טובה.

כשהתחילה בריזה של אחרי צהרים 4 חבר’ה צעירים לקחו מחבטים וכדור נוצה ושחקו בדמינגטון, כשאנחנו שמשנו להם קהל.

אחרי שאבנר התאושש יצאנו להליכה וכרגיל יש התרחשויות.

ליד אחד הדוכנים עמדנו ואכלנו בוטנים נפלאים ממוכר בוטנים בעל טכניקת קילוף בלתי רגילה, בדוכן של מיצי פירות טריים שתינו מיץ גזר ומיץ אננס.

כמובן שגם נכנסנו למקדש אחד או שנים, למורת רוחם של הילדים.

בין לבין עצרנו לדבר עם רועי ועם אברם.

פתאום שמענו רעש של תופים וכלי נשיפה, מולנו מקדש גדול ויפה ובתוכו חגיגה. מתופפים, חצוצרן, רקדנים עם כלים גדולים על הראש, אישה רוקדת באמצע, כולה במצב של טרנס.

מיד שלפנו וידיאו ומצלמה והתחלנו לצלם בטירוף. תוך כמה דקות החבר’ה יצאו מהמקדש והתחילו להסתדר להליכה. בחוץ חכתה להם קבוצת נשים בשתי שורות עם מנורות שמן בוערות ומלא פרחים, הם התחילו את התהלוכה ואנחנו הלכנו לחפש מסעדה.

כבר הפסקנו לשאול את עצמנו מה הם חוגגים, פשוט נהנינו מהצבעוניות ומהמהומה.

שייט תעלות ב-Backwater

היום שטנו מאלפיי לקולאם (Kollam), שייט בתעלות של האזור שנקרא Backwater.

8 שעות במהירות של פחות מ-10 קמ”ש בשקט כמעט מוחלט, פרט לרעש המנוע ולקריאות של הילדים בכפרים.

הגענו לסירה ב-10:00 וחיכינו להתחלת השייט עם עוד 3 אוסטרליות נחמדות.

חכינו שהשייט יתחיל, חשבנו שיגיעו עוד אנשים אבל מתברר שלא, לכן ב-10:25 שאלנו את האחראי “נו, שנצא?” הוא הסתכל על היד עם השעון ואמר “עוד 5 דקות”. רק מה – אין לו שעון בכלל. למרות זאת יצאנו בזמן. הודו.

שייט נינוח, איטי, שקט, בין עצי קוקוס ומטעים.

שדות אורז ענקיים שרובם בשלב שאחרי הקטיף ולפני השתילה.

ישבנו על הסיפון העליון, קראנו, דברנו, צלמנו ופשוט נשמנו את השקט ואת הירוק והציפורים.

לאורך הדרך ראינו כל מיני שימושים שבני המקום מוצאים לתעלות – מעבר סחורות כמו חול וחצץ בסירות שקועות עד שכמעט טובעות, בוץ שמוציאים ממקומות מיוחדים שהשייט שלנו אומר לנו ששווה הרבה כסף, כמובן מטעים ושדות אורז, דיג ואפילו גידול ברווזים לביצים ולבשר.

מאד שעשעו אותנו סירות “שאטל” שהעבירו נוסעים מצד אחד של התעלה לצד השני.

באמצע הדרך עצרנו לארוחת צהרים של Thali נפלא שהוגש על עלה בננה. אכלנו בידים כמו מקומיים, מעדן.

למי שלא יודע טאלי היא ארוחה צמחונית לרוב, דומה בתפיסתה לטאפאס או למזטים, הרבה מנות קטנות שאוכלים עם אורז או לחם.

אחרי האוכל אספנו נוסע נוסף, בחור צעיר מאוסטרליה שחי כבר כמה שנים בלונדון. הבחור בדיוק סיים 4 ימים באשרם של הגורו אמה (Ima) שתמונות שלה תלויות בכל מקום בקרלה.

אחת הפעילויות המרכזיות באשרם היא הכנת והגשת ארוחת צהרים לכל המבקרים ולכל הנזקקים, הוא ספר לנו איזה חוויה זו הייתה.

המאמינים באים כדי לקבל חיבוק מאמה, הם יכולים לעמוד בתורים ארוכים יום שלם כדי שתחבק אותם כמה שניות ותגיד מילה טובה או שתים. אפשר להיות ציניים ואפשר להאמין בכוחה של אהבה.

באמצע הדרך אבנר שלף אננס שקנינו ערב קודם, קילף וכולנו אכלנו אננס עסיסי וטעים.

פעם דגו כאן בשיטה שנקראת Chinese fishing net. זו רשת שתלויה על צלב של ענפים ארוכים מאד שתלוי על ענף נוסף שמחובר לאדמה.

בעזרת משקולת היו מורידים את הרשת למים וכשמשחררים היא היתה עולה עם כל השלל – שרימפס, סרטנים ודגים, לפעמים גם צדפות.

השיטה כבר לא בשימוש והסירה עברה בין 2 שורות ארוכות של שאריות רשתות כאלה לאורך הרבה ק”מ, ממש בית קברות לרשתות.

המון עיטים לבני ראש חיים מעל התעלות, לא הפסקנו להתפעל מהם ולצלם אותם.

אחרי כמעט 8 שעות הגענו לקולאם ומצאנו מלון נחמד לשני הלילות האחרונים שלנו בקרלה.

יום שני בקולאם ושייט לאי מונרו (Munroe Island)

היום שטנו בין הכפרים באזור וראינו גידולים ותעשיות כפריות מקרוב. את השייט של הבוקר פספסנו כמובן, איך אפשר להגיע לשיט שמתחיל ב-9:00 בבוקר, אפילו ארוחת בוקר אנחנו עוד לא אוכלים בשעה הזו. במקום זה לקחנו שיט בשעה 14:00.

עד שיגיע מועד השייט הסתובבנו קצת בעיר, ראינו את הפסל המפורסם של אלת האור (Goddess of Light), והתארגנו על כרטיסי רכבת לנסיעה בחזרה.

הגענו לנקודת היציאה לשייט ופגשנו שם 4 איריות שמטיילות ביחד כבר חצי שנה. כדי להגיע לשייט צריך לנסוע כחצי שעה. הגיע ג’יפ אחד לקחת את כולנו, איכשהו נדחסנו עם האיריות והמדריך, אז מה אם היינו 10 אנשים? ונסענו לאי מונרו (Munroe Island).

כשהגענו לאי נכנסנו לקאנו עם שייט מקומי ועם המדריך.

ראינו איך מייצרים את הקוקוס לבישול ולשמן, ראינו איך טווים חבל מסיבי הקוקוס אחרי שהושרו במים 3 חודשים ויובשו, ראינו חוות שרימפס שמחליפות את שדות האורז, וכמובן את חיי הכפר – שאיבת מים, חוטי חשמל וכבלי טלוויזיה שמגיעים לכל בית. כבר אמרתי שהודו היא ארץ של ניגודים, מצד אחד אין מים זורמים בבתים, מצד שני יש לכולם כבלים וטלפונים ניידים.

הילדים צעקו לנו “can I have pen”, “can I have something”, שטנו בתעלות צרות, ראינו חלק מבעלי החיים שחיים בתעלות, קצת תבלינים וכמובן עיטים בכל מקום.

המקומיים מגדלים טייגר שרימפס ענקיים במיוחד, אבל יש להם בעיה עם הקורמורנים.

כדי שהקורמורנים לא יגמרו להם את השרימפס בבריכות הם מותחים חבלים עם בקבוקי פלסטיק לרוחב כל הבריכה. לכל בריכה יש שומר ששומר עליה במשך כל 3 חודשי הגידול, כל פעם שציפור מגיעה הוא מושך בחוט ומגרש אותה.

למרות כל אמצעי ההגנה “המשוכללים” האלה ראינו קורמורן באחת הבריכות, חפשנו את השומר וגילינו אותו ישן על במת העץ הקשה עליה הוא חי. צעקנו לו והערנו אותו, וזכינו לראות אותו זורק אבן למרחק של 30-40 מטר ומגרש את הציפור.

בהמשך עצרנו במקום שמייצר חבלים מסיבים של קוקוס. רותם גלגלה גלגלת והמדריך הדגים איך מכינים את החבלים. בהמשך השייט ראינו ערימות של חבלים מוכנים בצידי התעלות.

כל הדרך חזרה לקולאם קשקשנו עם 4 האיריות ולא הרגשנו איך עברה הנסיעה למרות הנהיגה הפרועה, או אולי התחלנו להתרגל.

מחר יש לנו יום ארוך, קימה מוקדמת כדי לתפוס את הרכבת המהירה לקוצ’י, משם נסיעה של קרוב לשעה לשדה התעופה ואחר כך מטוס למומביי. חוץ מזה אנחנו עוד מתכננים קניות במומביי בערב.

לרותם יש חום והיא משתעלת, נקווה שתרגיש יותר טוב מחר.

בתמונה – שפע של בננות.

חוזרים למומביי

רותם התעוררה כשהיא משתעלת ומצוננת מאד. אמנם יש לה חום לא גבוה אבל היא מרגישה רע וגם מאד עייפה. היא היתה גיבורה, חוץ משינה ברכבת הצליחה להחזיק מעמד ביום הארוך שהיה לנו.

על הדרך חזרה למומביי אין הרבה מה לספר, ריקשה, אחר כך רכבת, אחר כך מונית, אחר כך מטוס, עוד מונית למלון במומביי וזהו.

תמונות וסרטון מהנסיעה ברכבת מקולאם לקוצ’י.

יומיים אחרונים במומביי

אין לנו תמונות מהיומיים האחרונים במומביי, אבל יש שני סרטים די מדליקים, ולא מעט מלל…

הגענו למומביי אחרי הצהרים אחרי יום נסיעה די מעייף, מצאנו מלון יחסית חדש ולא מאד רחוק משדה התעופה.

בערב יצאנו עם עדנה לקניות, ועל כך בהמשך.

בסרטון אפשר ללמוד קצת על איך נראה מלון בהודו, וגם איך מרגישה הנסיעה בריקשה, בדרך לפגוש את עדנה.

עדנה לקחה אותנו לחנות בגדים לבחור לי בגד הודי. הושיבו אותנו לפני דלפק, מאחוריו מדפים על מדפים של שרוואל חמיס (מכנסי בד רחבים ומעליהם טוניקה ארוכה עד הברכיים), בכל צבע אפשרי.

3 מוכרים התחילו להוציא בגד אחרי בגד ופרשו לפני על שולחן גדול. תפקידי היה למיין מה אני בטוח לא רוצה ומה אני רוצה למדוד.

מהר מאד נכנסתי לעניינים והתחלתי לאשר ולפסול בלי להרגיש אי נוחות. סביבי עדנה, אבנר והילדים עוזרים בבחירה. הערימה למדידה הלכה וגדלה, מדי פעם אחד מאיתנו שאל אם לא כדאי שאתחיל למדוד, אבל המוכרים מתעקשים שקודם אבחר ורק אחר כך אמדוד. שתפנו איתם פעולה.

אחרי שבערימה היו 6-7 חליפות הם הסכימו סופסוף שאתחיל למדוד. מהר מאד גיליתי מהי הגזרה והמידה שנוחה לי והתחלתי לצמצם אופציות. למרות שאני אוהבת לקנות לבד, הפעם נהניתי לצאת מחדר המדידה ולהראות לכל החבר’ה ולקבל מהם חוות דעת. בסוף בחרנו ביחד חליפה מדהימה באדום, כתום ומלא זהב. נשמע לא משהו אבל במציאות יפיפיה.

דצמבר 2021 – החליפה הזו עדיין משמשת אותי באירועים של הקהילה.

כשאבנר הלך לשלם הצלחתי לשכנע את רותם, בעזרת עידו, לנסות גם כן.

היא יותר התביישה ממני, אבל אחרי חליפה אחת נכנסה לקצב המיון וקבלה גם היא ערימה של בגדים למדידה.

בהתחלה רצהת למדוד ולבחור לבד, לא התאים לה לדגמן לפני כולם, אבל לאט לאט השתחררה. אחרי שעזרתי לה לצמצם את הבחירה ל-3 אפשרויות, קראנו לקהל השופטים ובעזרתם נבחרה החליפה היפה ביותר.

בילינו שם שעה וחצי, לא הרגשתי איך הזמן טס.

דצמבר 2021 – גם החליפה הזו עדיין משמשמת רותם. אין ספק, בגדים באיכות גבוהה מאד.

השארנו את שתי החליפות לתיקונים אחרונים והלכנו לקנות לרותם צמידים מתאימים. עדנה למודת הניסיון לקחה איתה את הצעיף של החליפה החדשה.

הלכנו בשוק צפוף, הומה אדם ומכוניות, ערבוב של דוכני ירקות ופירות, בגדים, תיקים, תכשיטים, חנויות יקרות וזולות – הודו במיטבה. עדנה לקחה אותנו לאיזה סמטה ושם נכנסה לחנות צמידים. זה כל מה שהחנות מוכרת, צמידים, אבל איזה יופי, החל מפלסטיק צבוע ועד צמידיםיפייפים עם אבני חן.

עדנה שלפה את הצעיף והמוכר התחיל להוציא צמידים בצבעים של הצעיף, כחול, זהב, כסף. צמידים חלקים וכאלה עם אבני חן קטנות בצבעים מתאימים. אבל זה לא הספיק, הוא התחיל לסדר אותם בכל מיני שילובים עד שאחרי 20 דקות הגיע לשילוב שמוצא חן בעיני רותם וגם בעיני עדנה, שמתווכחת איתו על המחיר לאורך כל הדרך. כדי שנוכל להחליט הוא תלה את הצמידים על מוט, ממש מקצוע בפני עצמו – התאמת ומכירת צמידים. לידינו אישה בחרה שילוב שיתאים לשמלה אדומה עם זהב ופרחים, התפעלנו מהשילובים השונים שהיא בדקה.

יום אחרון

משכנו במלון עד שהיינו חייבים לפנות, מצאנו לנו מסעדה נחמדה שאפשר לשבת בה בלי הגבלה והעברנו את הזמן עד הנסיעה לשדה.

עוד הספקתי לאכול מאכל אופייני למומביי – בהג’ה פורי (Bhaji Puri), מין לחם אוורירי שמטגנים אותו מעט ושמוגש עם מחית ירקות חריפה ונפלאה (אפשר לראות בסוף הסרטון האחרון). כשהגיע הזמן עלינו על מונית ונסענו לשדה התעופה.

היה לנו טיול מדהים, זורם, קל, מעניין, משעשע ועם המון חוויות שאספנו מכל המקומות המיוחדים שהיינו בהם. חוויה נפלאה לנו ולילדים. אני בטוחה שעוד נחזור, אז עד לפעם הבאה – להתראות הודו.

את הספר הראשון אפשר לקרוא בלינק הבא

טיול שורשים להודו – חלק ראשון מומביי עד מייסור