שכבות של בדידות

שוב הגיע יום ראשון , מה שאומר שאני צריכה לחזור לבית הספר , לדאגות וללחץ . למחשבת על כמה אני אקבל בכל מבחן ועל כמה שיעורים יש לי כל יום . אבל מהר מאוד המחשבות האלה נעלמות שהוא עובר לידי , בשנייה שהוא עבר לידי התמלאתי בהרגשה מדהימה כזאת , כאב בטן נעים ומספק . העיינים שלנו הצטלבו שוב פעם כבר בפעם השלישית השבוע , רק שהפעם הוא ניגש אלי , הנשימה שלי הפסיקה לרגע , הלב שלי הפסיק לפעום והגוף רעד מהתרגשות , הוא התקרב אלי לאט לאט ובשנייה שהוא היה מספיק קרוב הוא לחש לי באוזן : ” היום. אחרי בית ספר . ליד המגרש . תגיעי . ” באותו דנייה הלב שלי חזר לפעום והפסיק לפעום שוב , כלכך התרגשתי שרציתי לצרוח במקום אבל אמא שלי תמיד אומרת לי לשמור על פאסון , במיוחד ליד בנים . שלוש שניות אחרי שהוא לחש לי הוא הסתובב והלך , בהיתי בו צועד למעבר המסדרון השני עם השיער בארוך היפה שלו שהיה עף בכל צעד שעשה , חשבתי לעצמי אולי אני חולמת אבל מהר מאוד התאפסתי והבנתי שזה באמת קרה . אמאלה .

באותו היום סיימתי ללמוד ב 14:30 , כלכך חיכיתי לפגוש אותו שהייתי ליד במגרש כבר ב 14:35 , הוא לא הגיע .. אמרתי לעצמי שבטח הוא שכח והכל בסדר , אבל חמש דקות אחרי אני מתחילה לשמוע צעדיםצ לכיווני מהמגרש , זה היה הוא .

הוא היה נראה אלוהי , השיער הארוך שלו זהר והיה נראה רך כמו משי , הפנים שלו הנסתכלו עלי בחיוך , אני יכולה להישבע שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך . תמיד הוא היה נראה כזה בודד , כאילו הבדידות כלכך עמוקה שאי אפשר לחשוב על השכבות של הבדידות שלו , כאילו כל החיים הוא שקוע במחשבות על החיים הפרועים עם חוקי תקוף וברח , אבל בחיים האמיתיים שלו אף  אחד לא תוקף ולא בורח . לאט לאט התחלתי להרגיש את ידו על ראשי , לא התנגדתי בכלל ואפילו זרמתי עד שבלי ששמתי לב פתאום הרגשתי את שפתיו נוגעות בשלי . הן היו רכות ונעימות וכל מה שעבר לי בראש זה שלא בא לי שזה יגמר , אבל איך אומרים? אנשים מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק להם בפנים . לא עברה דקה מאז הנשיקה והרגשתי את השפתיים שלו מתנתקות משלי .

לא עברה דקה מאז שהרגשתי את השפתיים שלנו מתנתקות והוא התחיל לצעוד אחורה , הוא לקח את התיק והלך במבוכה . למחרת הוא לא הגיע וככה במשך השוב הקרוב . עד שהודיעו לנו שהוא החליט לעבור בית ספר בפתאומיות . בהתחלה הרגשתי אשמה אבל מהר מאוד היא עברה לי .

בעיה שלו .