סיפורים בהשראת תמונות – ה/1

הורים יקרים

ספר דיגיטלי זה הוא תלקיט סיפורים דמיוניים פרי עטם של ילדיכם. במשך כשלושה שבועות עסקנו בלימוד מבנה תבנית סיפור, אפיון דמויות, בניית עלילה מתפתחת ומרתקת וכתיבת סיפורים דמיוניים בעקבות צפייה בתמונה, המהווה השראה לכתיבה.

הילדים  כתבו, הקריאו בפני חבריהם, קיבלו מהם משובים, שיכתבו, תיקנו וגם כתבו סיפור נוסף.

התהליך היה מדהים וסחף אותם לכתיבה יצירתית מקסימה.

התמונות המשובצות בספר, שימשו להם להשראה “סיפור בעקבות תמונה”.

תיהנו מהקריאה,

דפנה

הילדה והדרקון  מאת מאיה קלוט
הקדמה
היו היה פעם ילדה נחמדה מאוד בשם אגם, היא מאוד אהבה דרקונים למרות שהם שנאו את כל העם שלה, אגם אף פעם לא ידעה למה הדרקונים שונאים את כולם אבל אף אחד לא הסכים לספר לה וגם אביה תומס הסתיר ממנה את האמת ולא היה לה כל כך אכפת אז היא החליטה להתעלם מזה.
יום אחד אגם שהתה בחדרה, כמו כל יום רגיל אבל פתאום אש עלתה בחדר! נהיה חור ברצפה ודרקון ירוק ענק יצא מהחור. אביה של אגם תומס התפרץ במהרה אל החדר במהירות ואמר לה “ברחי! אני אטפל בדרקון הזה!” אגם התעקשה להישאר ואמרה לאביה “לא בבקשה על תפגע בו!” וברגע שאמרה זאת האש פסקה והדרקון נעלם. תומס אמר לה “דרקונים הם מאוד מסוכנים! את צריכה להיזהר מהם!” ואגם אמרה לו “אבל הדרקון הזה שונה! אני מבטיחה! הרגשתי את זה!” “יודעת מה? בסדר” אמר תומס אך הוסיף והזהיר “הדרקונים עלולים לפגוע בלי כוונה”. “אני יודעת” היא ענתה והוסיפה “זה לא אשמתו שהוא קיבל את כוחות האש!”. אך שום דבר לא הכין אותם אל היום שלמחרת… הייתה מתקפה על האי שבו אגם ותומס גרו ולא סתם מתקפה זאת הייתה מתקפת דרקונים! ואגם זיהתה אחד מהדרקונים זה היה הדרקון שפגשה אתמול! הדרקון הסתכל על אגם ועל תומס והם הסתכלו עליו ואז תומס נזכר בהכל! אבל הוא לא יכול היה לספר לאגם בגלל מתקפת הדרקונים מה באמת קרה. אחרי זמן מה המתקפה נהייתה רצינית יותר ויותר והופיעו יותר ויותר דרקונים. אגם פחדה לא רק לה ולאביה תומס אלא גם לדרקון שלא ימות או יפצע קשה. פתאום תומס הסתכל על איזה שהוא דרקון ואמר “אנחנו טסים מפה! לפני שניפגע!” ובדיוק כשאמר זאת כדור אש התקרב במהירות אל אגם, אבל הדרקון הספיק להציל אותה. אגם חיפשה את תומס אבל היא לא מצאה אותו והיא ממש דאגה! הדרקון שאגם קראה לו אודי, עפו יחדיו וכשיצאו מאזור הסכנה הם עברו ביער השמחה וזה היה קיצור דרך גדול מאוד ואז הם עברו את ארץ החלומות המתוקים היה ממש כיף שם. היו מלא “שערות סבתא”, עוגות, עוגיות וסוכריות, ואז הם הגיעו ליבשה הגדולה והם ראו מן הר מוזר מאוד עם חור ענק. הם נכנסו לשם וראו מלא אבל מלא דרקונים, אגם פחדה מאוד כשאודי נכנס. אודי נכנס בניגוד לרצונו הוא פשוט היה מהופנט. ההר היה מבפנים בצורה של כוורת בערך, והכוורת הייתה ענקית היו שם מיליון דרקונים בערך. אודי יצא במהרה מהכוורת והתפתל מכאבים על הרצפה. אגם דאגה לו בטירוף והתחילה לבכות! ואז היא שמעה קול מחמם ומרגיע שאמר “הוא יהיה בסדר, זה רק היפנוטוס מלכטינוס” אגם הסתובבה וראתה את תומס, היא חיבקה אותו חזק חזק ושאלה אותו “בטוח?” והוא ענה לה כן ואחרי זמן מה אודי נרגע ואז תומס אמר לה “זוכרת שאמרתי לך שאין לי זמן לספר את הסיפור?” “כן” ענתה לו והוא המשיך “אז עכשיו יש לי זמן לספר לך….. אז הכול התחיל לפני שנים רבות כשסבא שלי מצא דרקון פצוע, החיצים שפגעו בו היה מהנשקייה שלו והוא ישר הבין שזה מישהו מהאי שלנו, אבל סבא שלי הבין שזה לא סתם דרקון אלא דרקון האלפא של הקור אז בגלל שדרקוני האלפא שמרו על האיזון בעולם היה אסור להרוג אותם. אם הורגים אחד מהם חובה להרוג גם את השני אז האדם שהרג את האלפא יצא למסע להריגת האלפא של החום אחרי חודש הוא כבר חזר, אחרי שכבר הרג את האלפים הוא ציפה שהאיזון יחזור אך הוא לא חזר ובחורף היה קר ביותר ובקיץ חם ביותר אבל היו כאלה שהאמינו שיהיה אלפא דרקון ואלפא בן אדם והם יהיו האלפים האולטימטיביים הם גם לא יצטרכו להתאמן כי הם נולדו כשליטים.” “וואו” אמרה אגם והוסיפה “זה סיפור כל כך יפה אבל אתה יודע מי האלפים?” “כן”, הוא ענה לה “מי? מי?” היא שאלה ואז הוא ענה לה “את ואודי” אתה בטוח שאלה והוא ענה לה “כן ראית איך אודי הגיע דווקא אליך משהו קשר אותו אלייך” “וואו ואנחנו אמורים לספר למשהו?” שאלה והוא ענה “לא חובה” ואגם שהייתה ביישנית לא רצתה לספר למישהו אבל הרגישה שהיא חייבת להביא את הדרקונים והאנשים שיהיו בשלום. [כעבור חודש] אגם כינסה את כל האי וכל הדרקונים שיכלה להביא ופצחה בדבריה “היום הגיע הזמן לשלום! הגיע הזמן שנוכל להיות אחד עם השני! אני מציעה שהדרקונים לא יהרגו אותנו ואנחנו לא אותם!” כולם הסכימו לכך והדרקונים והאנשים חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.

אור ודרי חברים הכי טובים  מאת: מאיה שטרן פרי

אור ודרי הם חברים טובים. איך הם הכירו אתם שואלים?

אור היא ילדה בת 8.אור גרה עם הוריה בכפר “ג’ונו” מאחורי הג’ונגל “טומבו”.

בוקר קייצי אחד הלכה אור עם הוריה לטייל בג’ונגל. זאת הייתה הפעם הראשונה שאור פגשה את דרי. כשהגיעו לשפת האגם יצא לקראתם דרקון ירקרק וחמוד בעל רגליים כתומות.

אור אמרה להוריה: “הדרקון מחייך אלי! הוא בוודאי בודד פה…”

אבא אמר: “הוא נראה לי ידידותי מאוד!”

אור והדרקון התחילו לשחק במחבואים.

אור שמחה מאוד ושאלה את הדרקון: “מה שמך?”

הדרקון ענה שאין לו שם עדיין, “תוכלי בבקשה להמציא לי שם?” אמר הדרקון.

אור החלה לחשוב על שם מתאים וכעבור זמן הציעה “דרי”.

הדרקון הסכים בשמחה.

לאחר משחקי המחבואים, דרי הזמין את אור לבוא איתו לצמרת של עץ ולהתבונן בשקיעה היפה.

אור ניסתה לטפס על העץ ולא הצליחה.

הוריה של אור טיילו בינתיים בצידו השני של האגם.

מי יעזור לאור לטפס?

דרי מייד הציע את עזרתו.

אור החלה לטפס על גבו של דרי.

גבו של דרי היה כל כך חלקלק ואור בקושי הצליחה להיאחז בו.

דרי שם לב שאור מחליקה ומתח את זנבו כמאחז לאור.

כשהגיעו לצמרת העץ, אור כבר הצליחה לשבת על כתפיו ולחבק את צווארו.

זה היה מראה נהדר!

בשמיים היו עננים בצבע לבן, השמיים היו ורודים, מרחוק נראו גבעות והרים, ובאגם ראו גלים בצבעים שונים.

כשהוריה של אור חזרו מהטיול ליד האגם, לא ראו את אור והחלו לקרוא בשמה.

היא ענתה להם מצמרת העץ: “אני פה! מחבקת את דרי! אל תדאגו, הוא שומר עלי.”

אור החליקה בזהירות מגבו של דרי כשתמך בה עם זנבו.

כשירדה, דרי נופף לה בכפות רגליו הכתומות, ושאל: “תבואי גם מחר?”

אור פנתה בחיוך להוריה ואימה אמרה: “בטח! דרי הוא חבר נהדר, תוכלי להיפגש איתו אחרי שתסיימי את שיעורי הבית”.

לפתע, אור שמעה את קולה של אימה: “בוקר טוב אור, הגיע הזמן להתעורר וללכת לבית הספר!”

אור רחצה את פניה ואז הבינה… “הכל היה רק חלום!” אמרה בעצב.

אור הלכה לבית הספר כשחשבה כל הזמן רק על דרי הדרקון.

כשהגיעה לכיתה, התיישבה במקומה.

היא עדיין לא הייתה מרוכזת, גם כשהמורה למדעים הסביר ושרטט על הלוח.

כשהמורה שם לב שאור עדיין לא מרוכזת, שאל אותה: “אולי תספרי לכולנו על מה את חושבת?”

אור חייכה והחלה לספר הכל.

כשיצאו להפסקה החברים של אור ביקשו “להצטרף” אליה בפעם הבאה שתצא לפגוש את דרי.

מלך הדרקונים  מאת יזהר שלו

שלום קוראים לי רובי, אני דרקון והסיפור שלי מתחיל לפני המון המון זמן בשנת 1100

הייתי נסיך הדרקונים היורש החוקי של הכתר, בטקס ההכתרה קראו עלי תיגר. נלחמנו והפסדתי, גורשתי מממלכת הדרקונים בתור לוזר.

כעסתי והלכתי להוציא את הכעס הזה על בני האדם. שרפתי עד אפר כפרים וערים, נלחמתי בהרבה צבאות, מכיוון שהייתי באוויר הם היו יכולים לפגוע בי רק עם רובה קשת וחץ וקשת. אבל החיצים לא היו יכולים לחדור את קשקשי הדרקון.

כשעפתי לפעמים ראיתי פוסטרים שלי , הכוונה שעל , שעל ראשי הוצע פרס גבוה מאוד. בני האדם תמיד רדפו אחרי אך תמיד הייתי צעד אחד לפניהם.

ידעתי שהם יגיעו למאורה בשלב מסוים, אך המשכתי כרגיל. יום אחד כשקמתי בבוקר ראיתי צבא שלם בא למאורה שלי. הם היו רבים מדי כך שלא יכולתי להביס את כולם , למזלי הכנתי כמה מלכודות למצב זה, בובה ענקית שלי ועוד כמה מלכודות. שמתי את המלכודות ואת הבובה למזלי הם חשבו שהבובה זה אני והשתמשו בכל הנשקים שלהם כדי לדקור את הבובה. כשהם גילו שזה לא אני, צללתי עליהם מהשמיים תוך כדי שאני יורק אש אך היה להם הפעם  תותחים  שלא הבחנתי בהם כשהם ירו עלי הצלחתי לחמוק ולהתיך את התותחים וחיסלתי את הצבא.

גיליתי שזה אימון טוב אז התחלתי לתקוף שוב ובעזרת התותחים גם התחזקתי וברגע שחיסלתי מספיק ערים וכפרים הלכתי שוב לממלכת הדרקונים וקראתי על מלך הדרקונים תיגר. נלחמנו וניצחתי שלחתי אותו לגלות והפכתי למלך הדרקונים.

ארץ החלומות מאת עמית עזריאלי

היה היתה פעם משפחה חמודה שבה הורים ושני ילדים (תאומים) לאמא קראו גאיה לאבא קראו איתמר ולילדים קראו יהלי וגל. יום אחד קמו גל ויהלי בהרגשה שהם חייבים לצאת להרפתקה, כל היום חשבו לאן ילכו? ובעיה גדולה יותר איך יצאו בלי שהוריהם ידעו? חשבו כל היום בגן, בארוחת הצהריים ואפילו בגן המשחקים כשהלכו אחר הצהריים. כשהגיע הערב עלה לגל רעיון! הוא מהר קרא ליהלי לחדר ושם אמר לה:” אנחנו נצא באמצע הלילה ונלך ליער”.

כשאמא קראה להם לארוחת ערב הם רצו מהר מהחדר והתיישבו, תוך כדי הארוחה אמא שאלה מה ירצו לעשות מחר? שאלה זאת הפכה לבעיה. מה יענו להוריהם? גם לא יוכלו להתמהמה כדי שהם לא יחשדו. הם חשבו כמה שניות ואמרו ביחד שלא איכפת להם. כשסיימו לאכול הם צפו זמן קצר בטלוויזיה והלכו למיטה. הם דיברו בלחש ושניהם הסכימו שהתוכנית שלהם מרגשת.

כשהגיעה השעה 00:00 ראו שהוריהם ישנים ויצאו אל היער. כשהגיעו ליער ראו שדרת עצים חשוכה ובה משהו מוזר מאוד. הם התקרבו בצעדים קטנים ואז ראו שבסופה ישנם שני דרקונים! הם התלהבו אבל גם פחדו מעט. הם התקרבו עוד קצת ואז אמרו: “שלום, איך קוראים לכם?” כמובן שהם לא ציפו שהם יענו להם… אבל הופתעו והדרקונים אמרו להם שלבן קוראים פופ ולבת קוראים פופי. פופ פופי גל ויהלי התיישבו במעגל ולכל אחד היו מיליון שאלות…פופ ופופי שאלו מה שמם? בני כמה הם? ומה הם עושים פה? התאומים ענו שקוראים להם גל ויהלי, הם בני חמש והם רצו לצאת להרפתקה. יהלי וגל שאלו מה הם עושים פה? הם אמרו שהם מחפשים מישהו שיכול לעזור להם להציל את ארץ החלומות, ואז שאלו אותם אם הם רוצים לעזור. יהלי וגל ענו שהם ישמחו אבל היו להם המון שאלות… כמו מה זה ארץ החלומות? ומה צריך לעשות? צמד הדרקונים אמרו שהם יסבירו להם הכל בדרך.

גל עלה לפופ על הגב ויהלי על גבה של פופי והמריאו. בדרך הסבירו להם שארץ החלומות זאת ארץ שכל החלומות מתגשמים בה וכולם חיים בשלום זה עם זו חוץ מהשועלים והדרקונים, כל החיות שם חולמות שהם יגיעו להסכם. הדרקונים רוצים שהם ישלטו בארץ החלומות והשועלים לא מסכימים לזאת. משום כך מגיעים ארבעה שועלים ערמומיים מאוד בתקווה שיצליחו לעזור לשועלים לשלוט… הם חושבים שאף אחד לא יודע שהם מגיעים אבל אנחנו גלינו זאת.

בינתיים הם הגיעו, אומנם היה חשוך כי היה לילה אבל גל ויהלי ראו שזאת ארץ כל כך מיוחדת, היה שם הכל… גני משחקים, עצים, שדות, ג’ונגלים ועוד… פופ ופופי אמרו: “אין זמן להיות בשוק, ארבעת השועלים אמורים להגיע כל רגע” הם שמעו רעשים וקצת נבהלו הם הסתתרו מאחורי שיח וחיכו שהם יגיעו לנקודה שאפשר לעצור אותם ואז ילכו ויחקרו אותם למרות שהם יודעים… הם ראו שהם מתקרבים אז החלו ללכת לכיוונם. כשהגיעו אליהם השועלים ניסו להתחמק פעמיים אבל לא הצליחו. פופ שאל אותם מה הם עושים פה? הם אמרו שהם באו לטייל. פופי שאלה אותה אם בלילה הם אמרו שכן. גל אמר:” תגידו את האמת כי אנחנו יודעים”. “טוב, בסדר” אמר אחד מהם “אנחנו באנו להשתלט על ארץ החלומות”. יהלי אמרה:” אתם מבטיחים שאתם לא תנסו אפילו” הם אמרו כן ושיגידו גם ליתר השועלים.

היה כבר בוקר, יהלי וגל רצו שהדרקונים יעשו להם סיור בארץ החלומות. פופ ופופי הראו להם הכל, איפה כל דבר נמצא ואפילו עשו את המגלשה הכי גדולה שם שקוראים לה מגלשת הגלידה כי בפנים מפוזרות גלידות. יהלי וגל ראו את השעה ואמרו לפופ ופופי שהם חייבים לחזור הביתה כדי שהוריהם לא ילחצו. הם אמרו ביי אחד לשני ואמרו שמקווים להיפגש שוב. הם חזרו הביתה במגלשה שמגיעה ליער ששם פגשו את הדרקונים ואז שבו הביתה.

כשנכנסו הוריהם רצו לקראתם ואמרו שדאגו להם מאוד וכי לא הבינו איפה היו. יהלי וגל סיפרו להם את כל מה שעבר עליהם במהלך הלילה וסיכמו שבפעם הבאה כשהם יחפשו הרפתקה אז הם ייקחו את ההורים שלהם ביחד איתם אל ארץ החלומות.

המשאלה  מאת: מיקה לביא

היי אני גאיה ואני הולכת לספר לכם את הסיפור שלי.

הכל התחיל מיהורם המורה הכי מעצבן בעולם שתמיד מנסה להרוס לי. ילדה חדשה הגיעה לכיתה,יהורם הציג אותה לכיתה ואמר לעשות סבב שמות. לורן חברתי הטובה ביותר אמרה לי שהיא נראת ממש חנפנית למורים…שתקתי ולא עניתי לה.

ועכשיו כדאי שאכיר לכם את הכיתה, זה גל והוא עושה עלי חרם מאז שהגעתי לבית הספר הזה בגלל שההורים שלי גרושים, ויש גם את דולי, כן שם מצחיק…, הוא שפוט של גל. למזלי יש לי את החברה הכי טובה, לורן ,היא התלמידה הכי חכמה בכיתה והאהובה ביותר על המורים. אה, וכמובן אלה היא הכי ספורטיבית מכל הכיתה, כל השאר פשוט לא מתייחסים אלי.

באותו היום הסתכלתי במערכת וראיתי שיש שעתיים פיזיקה חשבתי שהיום לא יוכל להיות גרוע יותר עד שראיתי שיש גם שיעור מוזיקה. שמחתי וחייכתי החלום שלי הוא להיות זמרת מפורסמת.

הגעתי לכיתת הפיזיקה ולמזלי לורן התיישבה לידי, אז דיברנו בשיעור עד שיהורם צעק והשפיל אותי מול כל הכיתה שאם אני אמשיך לדבר בשיעורים שלו לא יצא ממני כלום. באותו הרגע ראיתי את גל וחבורתו צוחקים עלי, רצתי מיד לשירותים ונעלתי את התא. לורן רצה אחרי ודפקה על הדלת, פתחתי לה כי ידעתי שהיא תעודד אותי. איזה מזל שיש לי חברה כל כך טובה!

באותו הלילה התארגנתי לשינה וראיתי כוכב נופל, הבעתי משאלה וביקשתי: “הלוואי שכשאהיה גדולה אהיה מפורסמת”. נירדמתי.

התעוררתי וראיתי בחלון הגדול את השלט של הוליווד, זה היה מוזר. הסתכלתי במראה ולא האמנתי, שאלתי את עצמי למה אני גדולה? ומה אני עושה פה? פתאום הבנתי שהכל בגלל המשאלה מהלילה!

ירדתי במדרגות למטה והופתעתי לגלות המון מעריצות בחוץ, העוזרת שלי הביאה לי קפה וארוחת בוקר טעימה, שומר הראש שלי פתח לי את דלת הלימוזינה ונכנסתי פנימה.

חשבתי כמה החיים שלי נהדרים עכשיו. אני זמרת מפורסמת, יש לי הרבה מעריצות ומעריצים, ואני מופיעה בכל העולם. כל החלומות שלי התגשמו.

ולפתע השעון המעורר צלצל! אוף יש לי שעת אפס עם יהורם.

הרפתקאות מריה ואלכס הדרקון  מאת מיה נוביק

שלום אני מריה ואני רוצה לספר לכם על מה שקרה לי.

אז כל המשפחה שלי היו מיוחדים. היו להם סוג של, אני לא יודעת איך להגדיר את זה, סוג של כוחות, ורק לי לא היו. כולם היו מושלמים וכולם אהבו אותם ורק אותי לא בגלל שלא היו לי ״כוחות״ והרגשתי שאף אחד במשפחה שלי לא אוהב אותי. אז שאלתי אותם: אתם אוהבים אותי? והם הסתכלו אחד על השני ואמרו…כן ברור. ועכשיו הייתי בטוחה שהם שונאים אותי.

פרצתי בבכי ועליתי לחדרי, ארזתי תיק גדול וכשהם לא ראו ברחתי מהבית. ברחתי הכי רחוק שאני יכולה כדי שהם לא ימצאו אותי. אבל לרגע חשבתי ואמרתי לעצמי: הם שונאים אותי אז למה שהם יחפשו אותי? אבל טעיתי, הם לא רצו שיחשבו שהם לא מחפשים מישהו מהמשפחה שלהם שברח מהבית, אז הם התקשרו למשטרה, והמשטרה חיפשו וחיפשו ובסוף מצאו אותי.

אבל אמרתי לעצמי אני לא יכולה לחזור לשם, אז התחלתי לרוץ אבל השוטרים היו יותר מהירים ממני ובשנייה שהם באו לתפוס אותי, דרקון בצבע ירוק גדול בא לחלץ אותי ואמר לי תעלי עלי ואני אסביר לך שנגיע ופשוט שתקתי, ואז הוא אמר לי לרדת, והיינו בשביל עם מלא נצנוצים והגענו לסוג של כפר ושאלתי את הדרקון: איפה אנחנו? אמר לי: אנחנו בכפר הדרקונים, והיו שם מלא סוגים של דרקונים, למשל: דרקונים יורקים אש, דרקונים ״מרושעים״, דרקונים ״חמודים״, ועוד מלא מלא סוגים של דרקונים. ועכשיו שאלתי אותו: עכשיו אתה יכול להגיד לי איך קוראים לך? והוא ענה לי: כן. שמי הוא אלכס. ושאלתי אותו: אלכס? זה לא שם של בני אדם? נכון אמר אלכס, אבל זה גם יכול להיות שם של דרקון.

בכפר היו בקתות לכל הדרקונים, ושאלתי את אלכס: איפה הבקתה שלך? ענה לי: הנה, פה. נכנסנו לבקתה שלו, התיישבנו, והתחיל לשאול גם אותי שאלות כמו: למה ברחת מהבית? איך קוראים לך? ועניתי לו: אה כן, לא הצגתי את עצמי, אני מריה, וברחתי מהבית כי כולם שונאים אותי, אפילו המשפחה שלי. למה שהם ישנאו אותך? שאל אלכס. עניתי לו: כי להם יש כוחות ולי אין. באמת? שאל אלכס. עניתי לו: כן בגלל זה. והוספתי: מזל שחילצת אותי, אחרת הייתי צריכה לחזור לשם. וענה לי: אין בעד מה. ושאלתי אותו: כמה זמן אני אוכל להישאר כאן? ענה לי: כמה זמן שאת צריכה, אחרי מה שסיפרת לי, לא אתן לך לחזור לשם. ועניתי לו: תודה רבה, אתה הדרקון הכי אמפטי שפגשתי.

ירד הלילה והלכנו לישון, וכשהגיע הבוקר ראינו מלא שוטרים מקיפים את הכפר, וביניהם כל המשפחה שלי. ואיך הם ידעו להגיע אתם שואלים? אחד השוטרים שרדפו אחרי, כבר מכיר את אלכס והוא כבר היה פה אמר לי אלכס, אז הוא בטח ידע לבוא לפה. ואז אמא שלי אמרה לי: מריה, תחזרי אלינו, אנחנו מתגעגעים אליך, אנחנו אוהבים אותך. ועניתי לה: זה לא נכון, אתם שונאים אותי, אתם בכלל לא אוהבים אותי ובכלל לא מתגעגעים אלי. אני בחיים לא אחזור אתכם. אתם רק רוצים שאחזור כדי שיאהבו אתכם. לא באמת אכפת לכם ממני. אם אני אחזור, אתם תמשיכו ״להתעלל״ בי, ואני יודעת את זה, אין סיכוי שאני חוזרת אתכם.

המשפחה שלי לא אהבו מה ששמעו ואמרו לשוטרים: תיקחו אותה! עכשיו! אז השוטרים רצו לתפוס אותי ואלכס אמר לכל הדרקונים לברוח ואמר לי: תעלי עלי ואקח אותך למקום בטוח. והוא עף. והשוטרים אמרו לאלכס: תביא לנו אותה או שאנחנו פותחים באש. אז אלכס לא התייחס אליהם והם התחילו לירות. אלכס לא היה מספיק מהיר, והם הצליחו לפגוע לו ברגל.

בעקבות הפגיעה הוא התרסק באמצע יער והשוטרים לא מצאו אותנו. הרגל לא הייתה במצב טוב ודיממה ואני הלכתי לחפש ביער משהו שיכול לעצור את הדימום. אבל אז נזכרתי שבתיק הגדול לי יש לי תיק עזרה ראשונה. אז רצתי לכיוון התיק והוצאתי תחבושת וחבשתי לאלכס את הרגל. אחרי שחבשתי לו את הרגל שאלתי אותו: אתה יכול לעוף? ענה לי: אני חושב שכן. וכשניסה כמעט נפל שוב. אז אמרתי לו: אל תנסה שוב אתה עדיין פצוע. אתה לא יכול לעוף. אמר לי אוקיי אבל אנחנו צריכים ללכת למקום בטוח. אז עזרתי לו לקום וללכת והוא כיוון אותי לסוג של בקתה.

הגענו לבקתה, ובבקתה היה חשוך. ואלכס אמר לי: יש פה מתג אור תלחצי עליו. לחצתי ופתאום נדלק אור גדול. ועל צד אחד של קיר היו מלא נשקים. ולקחתי את אחד האקדחים שהיו שם ואמרתי לו: אני הולכת להרוג את השוטר שעשה לך את זה! ובאתי להתפרץ החוצה, אז אלכס תפס אותי ביד ואמר לי: אנחנו לא הורגים אנשים אפילו אם הם כמעט הרגו אותנו. ועניתי לו: אתה צודק והפסקתי לכעוס.

וכשירד הלילה הלכנו לישוןֿ וכשעלה הבוקר קמתי ולא ראיתי את אלכס בבקתה. יצאתי החוצה וראיתי את אלכס עף בשמים ונהנה. והופתעתי שהוא חזר לעוף אז הוא אמר לי: בוא תעלי עלי, ועליתי עליו ויצאנו להרפתקאות חדשות…

                       בובי וג’רמי מאת עמרי גנות

ערב אחד ביער בובי האדם וג’רמי הדרקון ישבו על עץ ובובי אמר: “איזו שקיעה יפה, נכון ג’רמי”?  אז משום מקום, טיגריס טיפס על העץ וניסה לתקוף את בובי אבל ג’רמי כבר ראה אותו וקפץ מהעץ. הוא החליט לשרוף את העץ כדי שהטיגריס יברח. זה עבד אבל, הייתה שם משפחה של אריות, ג’רמי ובובי ידעו  שהם לא יכולים להילחם והם החליטו ללכת הביתה… ביום הבא בובי וג’רמי החליטו לעוף בשמים, אבל הם ראו משהו אדום בשמים. הם עפו יותר קרוב ולפתע הם ראו דרקונית אבל היא נראתה כועסת על משהו… גרמי עף לעבר הדרקונית האדומה ו… דיבר איתה בשפה אחרת? אולי שפה של דרקונים? הדרקונית הזו הייתה לי מוכרת כמו הדרקונית שראיתי ליד הביצה של ג’רמי, אמא שלו! אבל גרמי ניראה עצוב?
אני ידעתי קצת מהשפה של דרקונים ואני חושב שהיא רוצה לקחת אותו איתה… אני התקרבתי לדרקונית והתחלתי לספר לה על כל המסעות שאני וג’רמי עשינו ואיך שאנחנו רוצים לעשות עוד מסעות ביחד, היא הבינה ונתנה לנו ללכת.

הילדה והדרקון הירוק  מאת עלמה ברוך

שלום אני אמבר וזה הסיפור שלי.

כל חיי הייתי ילדה נורמלית שרוצה להיות שונה או מיוחדת, אבל אם רק ידעתי שחלום אחד, חלום של כל בן-אדם יוכל לשנות את חיי. אז רוצים לדעת מה קרה? בואו נחזור בזמן… שישה חודשים, אז כמו שאמרתי הכל היה נורמלי עד שיום אחד החלטתי לצאת למסע, נמאס לי להיות כמו כולם החלטתי שהעיר זה לא המקום בשבילי רציתי להיות מיוחדת והמקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא היערות, אז ברחתי. הסתובבתי ביער למשך כמעט יום, רציתי לצאת מהיער ולחזור הביתה, הבנתי שלברוח ליערות לא היה רעיון כל כך חכם אז התחלתי לנסות למצוא את הדרך הביתה ופתאום נהיה חשוך “אוי לא, כבר ערב” חשבתי לעצמי “מה אם אני אאבד ביערות, מה אם אני לא אמצא את הדרך הביתה” התחלתי לחשוש, אבל לא תכננתי לוותר מהר כל כך, המשכתי לנסות לצאת מהיער עד שנעצרתי “אה… מדרגות? פשוט באמצע היער?” חשבתי, עליתי במדרגות בלי סיבה ופתאום, חושך… דממה…

“אני רואה שהתעוררת” אמר אחד הדרקונים “מה קורה פה, איפה אני?!” אמרתי קפואה מרוב פחד “לפי החוק כך יצור מעולם אחר צריך ללכת לבית הכלא, ומכיוון שאת יצור מעולם אחר את תצטרכי לבוא איתנו” אמר הדרקון “לא אם זה תלוי בי” מישהו אמר מאחורי, הסתובבתי לראות מי זה היה וראיתי עוד דרקון, אבל ירוק “מהר תעלי על גבי” אמר הדרקון הירוק, מהר עליתי והדרקון הירוק התחיל לעוף, לפני שהבנתי מה קורה הייתי במרוץ אווירי וכל הדרקונים עפו אחרינו עד שהדרקון הירוק הצליח לחמוק “מה קורה פה ומי אתה?!” שאלתי בבהלה “תהיי יותר בשקט או שהם יתפסו אותנו” אמר הדרקון הירוק “אני לא אהיה בשקט אד שתגיד לי מי אתה, מה אני עושה פה ואיך אני חוזרת הביתה” אמרתי “בסדר בסדר אני אספר לך הכל אם את מבטיחה להיות קצת יותר בשקט” אמר הדרקון הירוק וכמובן שהסכמתי, “אני קינג, אני לא יודע מה את עושה פה אבל אני כן יודע שיש דרך לחזור לעולם שלך” אמר הדרקון הירוק “אוקיי קינג, אני אמבר אתה יכול לקרוא לי אם, למה אנחנו מחכים אני צריכה לחזור הביתה!… ותודה שעזרת לי” אמרתי.

קינג לקח אותי לביתו ועל הדרך סיפר לי עוד סיפורים מגניבים “לא חשבתי שבן-אדם יכול להיות חבר של דרקון” חשבתי בראש, “אז אמרת שיש דרך לחזור לעולם שלי” “כן ואחרים כבר עשו זאת, אבל לצערי אני לא יודע איך מה שאומר שאני לא אוכל לעזור לך” אמר קינג, החיוך שלי נפל “מה זאת אומרת אתה לא יודע איך?! מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו?!” שאלתי בעצב “אין לי מה לעשות בעניין” אמר קינג “אז אנחנו נעבוד ביחד ונמצא את הדרך!” אמרתי כאילו עשיתי משהו, ואז יצאנו להרפתקה למצוא את הדרך הביתה.

צ׳אי וקישידו  מאת טל עמיר

‏בשנת 63 לספירה ‏נולד ילד ששמו צ׳אי ביפן. ‏בגיל שלוש הוריו מתו ‏והוא נאלץ ללכת לבית יתומים. ‏בבית היתומים הוא פגש את קישידו ‏שהוריו התעללו בו ולכן נאלץ לעזוב את הבית ולעבור לבית היתומים. קישידו וצ׳אי ‏נהיו חברים מאוד טובים. ‏מכיוון שהיו הרבה ילדים אלימים בבית היתומים, ‏כשהגיעו לגיל 14, ‏ החלו קישידו וצאי להתאמן עם חרב ‏על מנת שיוכלו להגן על עצמם במקרה שיותקפו. ‏בגיל 18 עזבו הילדים את בית היתומים ‏ועברו לגור בעיירה קטנה ‏בצפון יפן.

‏כעבור שנתיים, ‏נשרפה העיירה כליל. ‏לאחר שנחלצו מביתם שעלה באש חשבו השניים כי ‏הם השורדים היחידים בעיירה. ‏הם התרחקו מעט מביתם ולפתע ניגלה לעינייהם דרקון. ‏על גבו של הדרקון ישבה ילדה קטנה ובכתה. ‏השנים הבינו כי ‏נחטפה. ‏ ‏מבלי לחשוב פעמיים, קישידו רץ לעבר הדרקון ‏ובהינף חרב חתך את רגלו.

‏הדרקון שאג ונאנק מכאב לפתע החל לירוק אש לכל עבר בזעם. קישידו וצ׳אי נאלצו להסתתר ‏מאחורי בית. ‏ברגע של הפוגה, במפגן יוצא דופן של ‏אומץ, צ׳אי ‏יצא ממחבואו ורץ ‏לעבר הדרקון. הוא קפץ באוויר וניסה להוריד את ראשו של הדרקון בהינף חרב אך הדרקון היה זריז ממנו ותפס אותו בפיו בעודו באוויר. ‏רגע לפני שהצליח הדרקון לסגור את לסתותיו הצליח צ׳אי בכוחותיו האחרונים לקבע את חרבו בתוך פיו של הדרקון כך שלא יכול לסגור את פיו. ‏בשעה שהשניים נלחמים, התגנב קישידו ‏לעבר הדרקון וחתך את זנבו הקוצני. ‏הדרקון הופתע לגמרי ופתח את פיו בצעקת כאב נוראית, צ׳אי ניצל את ההזדמנות והצליח לקפוץ מתוך פיו, אך ‏את חרבו נאלץ להשאיר מאחור בתוך פיו של הדרקון ‏שבינתיים בלע ‏את החרב.

‏הקרב היה עדיין בשיאו, קישידו ניסה שוב לתקוף את הדרקון, ‏אך הדרקון נשא ‏כנפיים ועף לשמיים עם הילדה על גבו כשמבט איימה על פנייה. ‏ בזמן שעף, ירק הדרקון אש לכל עבר בזעם וצבע את פני השמים באש כחולה. הדרקון ‏ המשיך במעופו אך פציעתו הקשתה עליו והוא נאלץ לנחות בקרבת המקום ‏כשהילדה ההמומה עדיין על גבו.

קישידו וצ׳אי ‏התקדמו מהר לעבר מיקומו המשוער של הדרקון לאחר נחיתתו, ובקלות הצליחו לאתר אותו.  קישידו נתן את חרבו לצ׳אי אשר מיד התקדם ‏לעבר הדרקון בריצה מהירה. ‏כאשר היה צ׳אי במרחק נגיעה מהדרקון הניף את חרבו ותקע אותה בכל כוחו היישר בעינו של הדרקון ולתוך גולגלתו. הדרקון נפל על האדמה חסר תנועה והילדה התגלגלה ממנו ונשכבה על גבה ללא תנועה. צ׳אי ניגש לעבר הילדה בחרדה, פנייה היו חיוורות ויפות ועיניה עצומות. צ׳אי קירב את אוזנו לליבה של הילדה ולשמחתנו שמע אותו דופק חלש. לפתע פקחה הילדה את עינייה, הביטה בצ׳אי במבט מבולבל ושאלה ״האם אני בחיים או בגן עדן״?

צ׳אי ‏שאל לשלומה של הילדה ‏והיא ענתה לו שכל גופה כואב. קישידו חבר על השניים ושאל לשלומה של הילדה גם כן. הילדה שבינתיים התאוששה מעט הודתה לשנים והציגה את עצמה ״נעים מאד – קוראים לי  אריקה״ (שושנת מים ביפנית). את באמת יפה כמו שושנת מים אמרו לה השנים.

קישידו וצ׳אי שאלו את הילדה היכן היא גרה, ‏הילדה סיפרה שהיא יתומה וגרה ברחוב. קישידו וצ׳אי רחמו על הילדה ודאגו לה ולכן הציעו לה להצטרף לחבורתם. ‏הילדים החליטו לבקר בעיירה סמוכה על מנת למצוא מזון ומחסה. הם מצאו עבודה ושכרו בית קטן. צ’אי וקישידו לימדו את אריקה איך להשתמש בחרב.

ילדה ודרקון מאת אורי סילברה

פרק 1

שלום קוראים יקרים אני אורו וזה הסיפור שלי ושל אוליביה. הסיפור הזה מתחיל בבית של אוליביה שנמצא בכפר קטן אבל לפני זה חשוב לי להכיר לכם את המשפחה של אוליביה: אימא של אוליביה רייצ’ל היא כמעט כל הזמן בעלית הגג  מציירת  שם, אבא של אוליביה הרולד שעובד במכרות פחם כדי לפרנס את המשפחה, יש גם את מייקל אחיה של אוליביה שהוא חכם וגם הוא מבשל טוב מידי ולבסוף יש את איזבלה שהיא לא כל כך חכמה והיא די הרבה מתנשאת.

וחזרנו לסיפור. זה היה  יום יפה אוליביה ומייקל  יצאו לקניות והם התחילו בחוות גרנד. חוות גרנד זה המקום שמייקל הכי אוהב כי יש שם את המוצרים הכי איכותיים  טעימים וטריים. יש להם גם כלי בישול. אוקי אז מייקל רצה להכין ארוחת ערב גדולה, לכן הם פשטו על החווה והתחילו לזרוק דברים לעגלה ומייקל מצא איזה מכשיר לבישול במחנה אז הוא לקח אותו וגם הוא מצא מכנה מתקפל  (שזה מין חבילה שיש בה: אוהלים שקי שינה גפרורים וקרשים ) אז הוא לקח גם אותה. לפני שהם הגיעו לשלם הם שמעו צליל של שופר ואז הם ראו צבאות של מפלצות מוזרות נכנסות לכפר .  מייקל אמר לאוליביה שהם צריכים נשק אז אוליביה לקחה סכיני שף ומייקל לקח מחבת. אוליביה הבינה שהם לא צריכים להילחם, אלא הם יכולים לתת למשמר האבירים של הכפר לטפל בזה.

אבל לפני זה מייקל היה צריך להכניס את הציוד לתיק שלו. הם רצו לעבר בסיס המשמר.

אבל אז את דרכם חסמו שלישית מפלצות, אחת מהם היה שלד אדום עם קוצים של מתכת אדומה והעניים שלו היו מאבן אודם, עוד אחת מהם נראתה כמו אדם רגיל אבל עם צבע עור לבן לא היה לו ראש ובטן  שלו הייתה פתחה ויצאו ממנה מין עצמות שחורות ובתוך הבטן שלו היה כדור ירוק זוהר, והאחרונה ישבה על כס מלכות שחור מרחף היא הייתה מומיה עם ראש של צפרדע. מייקל חבט עם המחבת בראש של הצפרדע מומיה ואז ה צפרדע מומיה התפוררה ומייקל אמר את הדבר שאסור לומר או לחשוב “זה היה קל יותר מי שציפיתי ” ובין רגע כל האבק של המומיה התגבש מאחורי מייקל ואז הוא נתן למייקל אגרוף שהפיל אותו על הריצפה, לפני שאוליביה הבינה מה קורה, היא הרגישה יד שחונקת אותה וראתה את הבחור בלי הראש חונק אותה. היא מיד שלפה את הסכין שלה ותקעה ברגל של הבחור בלי הראש הוא נפל על הרצפה. השלד האדום רץ אל מייקל תפס אותו מהרגלים והשליך אותו אל בקתה.  הקיר של הבקתה נשבר ומייקל נראה כמת . השלד האדום התקרב עלי והתכוון   לסיים את זה עם אגרוף אבל לפני זה ראיתי את מייקל קם, והוא רץ ישר אל השלד ומילולית פוצץ לו את הגולגולת. מיד אחרי זה הוא התעלף על הרצפה. הצפרדע מומיה לקח את הבחור בלי הראש ואת העיניים של השלד והסתלק. אוליביה סחבה את מייקל שק קמח עד לבסיס. הבסיס היה ריק בגלל שכל המשמר  יצא לקרב,  אוליביה מצאה פריצה בגדר. היא הצליחה להיכנס לבסיס והניחה את מייקל על מיטה. אוליביה הלך לחפש ציוד לעזרה ראשונה ואז חייכה  ברגע שראתה …

צעצועים חדשים פרק 2

אוליביה ראתה חדר ציוד שמלא ב: נשקים, ציוד, תרופות ושרינות . הדבר הראשון שאוליביה לקחה זה תרופות ותחבושות והיא הלך לטפל במייקל אחריי שהיא הצליחה לגרום לו ללכת, היא שאלה את מייקל מה הוא קודם רוצה לקחת והוא ענה “קודם כל עדיף לנוח ואז נתחיל להשתדרג” . ברור שהיא לא הקשיבה לו ורצה לחקור את המקום. היא ראתה גרזן ענק וניסתה להרים אותו ולא הצליחה, ואז היא ראתה שתי דלתות אחת אדומה ואחת כחולה היא פתחה את הדלת האדומה והיא ראתה כל מיני דברים מיוחדים וקסומים כמו חרב בוערת וקשת שנראתה כמו ברק ושריון מעור של מפלצת . הדברים שמשכו לה את העיניים הם: קשת ירוקה עם עלים, שריון מי קריסטל ,אדרת בצבע אדום ושני פגיונות ממתכת שחורה. היא לקחה את כל הדברים בידיים  שלה וחזרה להראות אותם למייקל אבל היא ראתה שהדלת הכחולה פתוחה היא נכנסה לחדר העתידני שם ראתה כל מיני דברים מהעתיד ואת מייקל אומר “שמעתי שמועות על זה שיש חדר במשמר עם דברים מהעתיד אבל לא האמנתי” הוא היה לבוש במגפיים מי ברזל מעיל עם כנפיים כחולות ומשקפת ירוקה והוא היה חמוש בשני אקדחים מגניבים וקת חרב. אוליביה שאלה את מייקל מה לעזאזל  את לובש!? והוא ענה “מגפיי ריחוף מעיל כנפיים כדי לנווט עם המגפיים משקפים שיכולים: לאתר מטרות לראות מבעד קירות ולירות לייזר ” אוליביה ענתה “אוקי? “

מתוך מחשבה  אם זה הגיוני מה שקורה כאן אבל את המחשבות שלה קטע מייקל שאמר “ומה את מחזיקה?” היא ענתה שהיא לא בטוחה מה אלה היא פשוט לקחה אותם. מייקל שאל למה היא לא הסתכלה על השלטים ,והיא שאלה איזה שלטים ?

מייקל ענה השלטים מעל הנשקים ואוליביה ענתה שלא היו שם שלטים.

אוליביה אמרה שזה לא חשוב ושהיא צריכה חצים ומייקל הצביעה על אשפת חצים המלאה בחצים רובוטים  היא רצה אליה, ולקחה אותם היא לבשה את כל הציוד שלה, ואמרה שהם צריכים ללכת ליער בגלל ששם הם היו בטוחים יותר . מייקל אמר שהוא לא בטוח בנוגע לזה אבל שיהיה, אבל קודם כל הם לקחו תרופות לדרך הם התחילו לרוץ לעבר היער וברגע שהגיעו ראו השניים משהוא ירוק נופל מהשמיים מייקל אמר למשקפיים לעשות זום והוא ראה שזה היצור האגדי דרקון סוף כל סוף אני  ניכנס לסיפור אבל אם אתם רוצים לדעת איך הגעתי למצב שאני הולך להתרסק ביער צריך לחזור קצת אחורה

בובי והדרקון ג’רמי – מאת אביב בלומברג

יום אחד ב- 1942 בובי התעוררה והסתכלה בחלון וראתה אור כתום. היא רצתה לראות מה זה אבל היא הצטרכה ללכת לבית הספר. היא התלבשה ואכלה ארוחת בוקר.

בובי “דילגה” לבית הספר ולא הגיעה לשם באותו יום.

היא התחילה לרוץ למקום בו היא ראתה את האור הכתום. היא מצאה שם ביצה, היא השאירה אותה במקום והלכה לבית הספר בסופו של דבר.

כשסיימה ללמוד בבית הספר היא חזרה למקום ולקחה את הביצה. אמא של בובי דאגה מאוד לבובי מפני שהיא איחרה ולא הגיעה הביתה אחרי שבית הספר הסתיים.

אמא של בובי ביקשה מחברים ומכרים לעזור לה לחפש את בובי. כולם חיפשו את הילדה.

לאחר שנתיים בהן לא מצאו את בובי.  היא חזרה הביתה עם הביצה ביד.  אמא שלה  שאלה אותה:” איפה היית כל כך הרבה זמן?”, “מה את מחזיקה ביד?”.

בובי לא ידעה מה להגיד, היא רצה לחדר שלה והניחה את הביצה על המיטה שלה.

היא כל הזמן  חשבה על מה יש בתוך הביצה, הייתה זו ביצה ענקית. היא חשבה, חשבה וחשבה ובום!

היא מצאה בבית ספר על דרקונים שחיו לפני 4 מיליוני שנים, וחשבה האם זה יתכן שזה דרקון? איך זה יכול להיות?

היא מאוד רצתה להגיד לאמא שלה, על מה שהיא קראה, אבל אמא לא פה!

היא חיפשה וחיפשה אבל היא לא מצאה אותה. לשנייה היא רצתה להתאבד.

לאחר 4 שנים הביצה נפתחה, בובי  ישבה וחיכתה והיא ראתה שיש דרקון בתוך הביצה, “אוי, זה דרקון, והוא פיצקי”.

 ההורים שהלכו לאיבוד מאת יובל ראובני

היה היה פעם שני ילדים ושני דרקונים אמיצים. ההורים של הילדים אבדו ביער, והמטרה של הילדים הייתה למצוא את ההורים. הילדים התחילו לחפש את ההורים אבל לא הייתה להם דרך להגיע ליער. הם חיפשו בכל העיר מונית, אך לא מצאו. פתאום, הם הגיעו לרחוב חשוך וראו שני דרקונים: דרקון ודרקונית. הם היו מהממים והילדים לא האמינו למראה עיניהם. הדרקונים שאלו אותם אם הם צריכים ללכת ליער, כי כבר מתחיל להחשיך. הילדים לא ידעו מה לומר. לא יצאה להם מילה מהפה מרוב הלם. הם בלעו רוק ואמרו: “כן”. הילדים עלו על הדרקונים ויצאו לדרך.

לאחר הרבה שעות הם הגיעו ליער וחיפשו מזון. כשמצאו את המזון הם התיישבו ליד העץ ואכלו. בינתיים הילדה שאלה את הדרקונים: “איך קוראים לכם?” הדרקונית ענתה: “לי קוראים ראדון, ולאחי קוראים גורדן.” “איך קוראים לכם?” שאלה ראדון. ענתה הילדה: “לי קוראים דניאל, ולאחי קוראים רון. נעים מאוד.” “רוצים להתחיל במסע?” שאל גורדן. דניאל הסכימה והם החלו במסע.

החבורה העליזה לא מצאה את ההורים ורון התחיל להתייאש, אבל ראדון אמרה לו:”אל תוותר! אנחנו רק בתחילת הדרך! יהיו עוד קשיים.” באופק, גורדן ראה מערה ואמר:” בואו נלך לשם!” דניאל פחדה, אבל גורדן אמר לה שאין לה מה לדאוג והוא שומר עליה. היא סמכה עליו והם עפו למערה.

הם לא ראו כלום, הכל היה חשוך. לפתע ראו אור. הם הלכו לכיוון האור, ושם ראו נמר. רון ודניאל התחילו לפחד אבל גורדן וראדון אמרו להם: “אל תדאגו, תסמכו עלינו, אנחנו כבר נטפל בנמר הזה.” הנמר התקרב אליהם בצעדים איטיים מאוד וניסה לתפוס את ארוחת הבוקר שלו. ראדון וגורדן תקפו את הנמר והוא ברח. הם המשיכו במסע, אך עדיין לא מצאו את ההורים.

רון ודניאל היו מאוכזבים. הם המשיכו עוד קצת, ועוד קצת ולא ראו כלום. פתאום, ראדון ראתה בור, ובבור יש מפה מכוסה בחול. ראדון לקחה את המפה והתחילה לחפש בכל הכוונים: הם הלכו צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה והם כבר התחילו להתבלבל. הגיעה שעת צהריים והם התחילו להיות רעבים. הם מצאו אוכל ליד האגם שביער והתחילו לאכול. אחרי ששבעו, המשיכו לחפש לפי המפה, ובמפה הם ראו שהם צריכים לחצות את האגם.

לאחר שחצו את האגם, הם ראו הר ענק, שגם אותו הם היו צריכים לעבור. הם עפו על גבם של הדרקונים ולדרקונים כבר אזל הכוח. כאשר הגיעו לפסגה וראו את כל היער. זה היה מחזה מרהיב. לפתע, רון ראה כפתור מכוסה בחול. הוא לחץ על הכפתור, וההר נפתח.

בתוך ההר היו המון מדרגות, הם ירדו במדרגות וראו את ההורים שלהם קשורים לכיסא ופיותיהם מכוסים. הילדים רצו לכיוונם, ושחררו את ההורים במהרה. לאחר ששחררו אותם, דניאל ורון נתנו להם חיבוק ענק! ההורים היו גאים בהם. הם סיפרו להורים את כל מה שעברו. בשביל למצוא אותם, וגם שאלו אם אפשר לשמור את הדרקונים. ההורים חשבו קצת ואמרו: “אוקיי, אנחנו מסכימים.” כולם חזרו הביתה שמחים ובריאים.

הילדה והדרקון – רונה יתיר

פעם הייתה משפחה עם אבא, אמא ושלושה ילדים. לילד אחד קראו אבי, לילד השני קראו תום, ולילדה קראו ילדה. יום אחד הילדה והמשפחה נסעו לים בדרך עברו תאונה. הילדה מתה והמשפחה לא. הילדה הלכה לגן עדן ביער לבד.  היא לא ידעה איפה היא, והיא הייתה רעבה. הילדה הייתה בת 8 , והיא לא ידעה לצוד אוכל, לפתע עף לעברה דרקון חמוד ירוק, הוא מצא אותה  ולקח אותה לבית שלו בבית של הדרקון היה השמיים של גן עדן. הילדה עלתה על הדרקון והדרקון עף, הוא הסביר לה שהיא מתה,  ושהיא עכשיו בגן עדן, הוא צד לה אוכל ודאג לה, ומאז הם חיו באושר ועושר בגן עדן.

הנחש שנכנס  מאת נועה וילנאי

בבוקר בהיר יום שבת אפריקה ביערות הגשם הילדה מאי ומשפחתה יוצאים לטיול שני לילות ביערות’ ולמחרת בבוקר מאי יצאה מהאוהל ואמרה להוריה שהיא יוצאת לטיול. היא הולכת לאט ולאחר שעה מאי רואה יצור גדול ירוק עם עיניים צהובות וגדולות, שיניים מפחידות, כנפיים גדולות וקצת נוצות חומות שיושב בפסגת ההר על ענף דק וקטן. מאי התקרבה באיטיות רבה וגילתה שלידה יושב דרקון. מאי הסתכלה עליו בצורה מוזרה כדי לוודא שלא יעשה לה כלום או יפחד ממנה, אבל בכל זאת הדרקון נבהל ועשה כאילו הוא נכנס לכנפיים שלו. מאי אמרה לו “דרקון אני לא עושה כלום. בוא התקרב! אני ילדה חמודה בוא ספר לי מה קרה”. הדרקון עצוב ונובל ומספר לילדה שאיבד את אחיו הקטן באמצע היער. מאי סיפרה לו שיש לה גם אח קטן תאום שהיא גדולה ממנו סך הכול ב-3 דקות השניים דיברו והדרקון פרק את כל העצב שלו יחד עם מאי, מאי הביאה להם טוסט וסלט שהכינה. הטוסט והסלט היה להם מאוד טעים והם נרגעו קצת. לאחר זמן רב שדיברו מאי נרדמה על הדרקון, וישר אחריה נרדם הדרקון על מאי. הם ישנו במשך שעתיים שלמות וכשקמו השמש החלה לרדת והשניים צפו יחד בשקיעה המון זמן. לאחר שהחשיך בשעה שמונה, מאי צעדה במשך שעה אל האוהל, אכלה ארוחת ערב, נכנסה למיטה ונרדמה כמו ילדה קטנה. בבוקר  למחרת מאי התעוררה מאוחר מאוד בשעה תשע, הסתכלה על השעון שנמצא על ידה והייתה מופתעת “בטח גומא הדרקון מחכה לי” אמרה. מאי הגיעה לפסגת ההר וראתה את גומא בוכה. היא שאלה אותו “למה אתה בוכה?”, הוא חשב שמשהו קרה לה כי הגיעה מאוד מאוחר. היא רצה אליו מהר ונתנה לו חיבוק, היא הבינה שהוא נבהל ושחשב שקרה לה מה שקרה לאח שלו. השניים התחבקו עד שגומא הפסיק לבכות התיישבה לידו, דיברו ללא הפסקה עד שמאי שמעה צעקות שנשמעו בקול חזק שהתקרב אל הפסגה. מאי מסתובבת ורואה שאלו ההורים שלה, היא נזכרה ששכחה להגיד להם שהיא יוצאת לטיול. מאי לא רצתה שהוריה ידעו שהיא מבלה כל היום עם דרקון. מאי רצה אליהם, ואמרה שהיא מצטערת שהיא שכחה להודיע להם שהיא יוצאת טיול. הוריה אמרו “אולי נצטרף אלייך?” היא אמרה “לא זה בסדר” והוריה חזרו לכיוון האוהל. מאי חזרה לדרקון ואמרה לו “אל תדאג, הם חזרו לאוהל”. מאי וגומא שיחקו יחד ארץ עיר כשלפתע הסתכלה מאחוריה וראתה… נחש ארסי. הנחש ניסה לחתוך את הענף עליו הם ישבו, ופתאום הענף התחיל להתנדנד וליפול מפסגת ההר. אח של מאי רום ראה יצורים חיים נופלים מפסגת ההר הוא מהר שם חול ושמיכה איפה שהם נפלו ,ואחרי 15 שניות הם נפלו רום ראה שזאת אחותה ועוד איזה יצור הוא רץ לקראתו לאבא שלו שהוא רופא הוא טיפל במאי וגומא ולאחר כמה דקות רום ודוד אבא של רום ומאי סחבו אותם לאוהל כדי לטפל בהם היטב ושינחו אבל בדרך גומא רואה דרקון קטן מעבר לנער וגם הדרקון הקטן רואה את גומא הדרקון רץ לגומא והדרקון הקטן רואה שגומא פצעו ובדרך גומא ראה שזה אחיו הקטן מור לאחר שמאי נפצעה ושברה את הרגליים הידיים והראש וגומא שבר את כנפו בצד ימין גומא ומור חזרו לביתהם וגם מאי ומשפחתה ומאי אמרה לגומא שעד סוף הקיץ ,אתה תברי ובסוף הקיץ מאי באה לראות מה שלום גומא והיא ראתה שהוא נהנה יחד עם אחיו הקטן עף לו ולא פצוע גם מאי לא הייתה כבר פצוע מאי נפנפה לשלום לגומא ולאחר מכן הלכה וחזרה לבית ספרה אחרי חופשת הקיץ.

שולה והדרקון מאת  אלון מנדלסון

היה  היה פעם  ילדה שקראו לה שולה. לשולה היה דרקון שחי בביתה בסתר בלי שהוריה ידעו על כך.

 שולה עלתה על הדרקון והם עפו הרחק הרחק. הם מצאו שיח עם אוכמניות. הם לקחו את האוכמניות והאוכמניות היו מורעלות, ולדרקון יצא סנפיר והם עלו למעל השיח והסתכלו על הנוף. אחרי זה הם טילו קצת ופתאום. הם ראו ב20:00 בלילה אנשים שמנסים לצוד חיות.

פתאום האנשים ראו את הדרקון, וניסו לצוד אותו. הם זרקו חבל כדי לתפוס את הדרקון אבל הם לא הצליחו. הם ניסו לירות עליו חצים ולא הצליחו. הדרקון התעצבן וירק עליהם אש.

שולה אמרה לדרקון לברוח. הם מצאו את המקום שבו יש את הציידים אחרי שעות שניסו למצאו את המקום. אבל הציידים ידעו שהם שם ולקחו את שולה ושמו אותה רחוק מהדרקון.

הם לקחו את הדרקון לכלוב וקשרו לו את הפה שלא ירק אש. שולה קמה ונסעה במונית כדי לחפש את הדרקון. היא מצאה את המקום של הציידים ונתנה לנהג המונית כסף. היא מצאה חרב והכתה את השומר כדי שתוכל להיכנס מבלי שיראו אותה.

 היא לקחה את המדים של השומר והתחזתה לאחד מהם ונשארה שם בלילה כדי להציל את הדרקון. היא מצאה  את הכלוב שלו ושחררה אותו. השומרים באו, והדרקון היה משוחרר. שולה עלתה עליו. וכשהשומרים הגיעו הדרקון ירק עליהם אש והם ברחו מעל העננים.

 הציידים רדפו אחריהם עם מסוקים ומטוסים, ולבסוף תפסו וחטפו את שולה. הם איימו על הדרקון שאם הוא לא בא אז הם יהרגו את שולה. הדרקון ברח מהר למקום שיש בו מלא דרקונים. הוא הביא שני דרקונים מיוחדים אחד עם כוח חשמל, והשני אם כוח מהירות. הם עפו ומצאו את הציידים.

הדרקונים ירו אש וחשמל, והדרקון עם המהירות הפיל מלא ציידים. הדרקון שיחרר את שולה והציידים הגיעו עם 80 מטוסים , 70 מסוקים ו1,000 ציידים עם רובים.

דרקון החשמל שאב כוח מהברקים שבשמים והדרקון האש ירה אש על הציידים. בטעות דרקון החשמל פגע בשולה והיא התעלפה. הדרקון שם אותה עליו. לדרקון החשמל היה יותר אנרגיה וירה על הציידים. אבל הגיעו מספר רב של ציידים והדרקונים נפגעו.

שולה קמה ורצה כדי לפגועה בציידים. הציידים הפילו את שולה והרביצו לה. הציידים הלכו לפגוע בדרקונים, אבל שולה קמה כועסת, והתחילו לצאת ממנה ברקים. העניים שלה זהרו, והיא רצה מהר יותר מהדרקון והפילה את חצי מהציידים. לדרקונים היה כוח להילחם בציידים והפילו את ה80 מטוסים ו70 מסוקים ואת ה500 הציידים האחרונים. הם עפו לבית של הדרקונים.

הילדה והדרקון מאת דן ברנד

פרק 1  –  ההתחלה

שלום קוראים לי אור, ואני זאת שכתבתי את הסיפור הזה.

כתבתי את הסיפור הזה כי עברתי הרפתקה מטורפת ואני רוצה לספר לכם עליה. אז קדימה בואו נתחיל.

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה כפר בשם כפר הדרקון. שם אני גרתי. הייתי בת 7. הייתי אז מאוד קטנה, אבל מה שכל כך אהבתי בכפר הזה, זה שהאמינו שם בדרקונים. אני למדתי הרבה על דרקונים ורציתי למצוא דרקון. טוב לא רק אני רציתי למצוא דרקונים, כל אנשי הכפר רצו למצוא, ובאמת אנשי הכפר התחילו לחפש דרקונים. ימים אחרי ימים, חודשים אחרי חודשים, שנים אחרי שנים והם לא מצאו. לאחר מכן אנשי הכפר הבינו שאין כזה דבר דרקונים, למרות שאני עדיין מאמינה בדרקונים.

עבר הזמן ואני כבר בת 11. היום זה היה יום מאוד מרגש. זה היה יום שתכננתי אותו שנים. זה היה היום שבו אני רציתי לצאת למסע לחיפוש דרקונים. ממש התרגשתי והלכתי לאמא שלי כדי לשאול אם אני יכולה לצאת למסע.

ועכשיו זה זמן טוב להסביר על המשפחה שלי. יש לי שני אחים: לראשון קוראים רוי – הוא האח הגדול ,הוא מאוד אוהב קרטה, כדורסל וכדורגל. ויש לי עוד אח, בשם תום – הוא האח הקטן, אבל עם המוח הכי גדול. תום אוהב מאוד מדע ומיתולוגיות, והוא גם טוב בשניהם. בנוסף יש לי אמא בשם הילה ואבא בשם יוסי. בואו נחזור למה שקרה. אני שאלתי את אמא שלי אם אני יכולה לצאת למסע, אבל במילה אחת היא אמרה “לא!”. עליתי על הגג של הבניין. הייתי עצובה. הייתי בטוחה שיש כזה דבר דרקונים ובאותו הרגע שחשבתי את זה – ראיתי משהו ששינה את חיי. זה היה…

פרק 2 – הדרקון

כשראיתי את הדבר הזה הייתי מופתעת. מעולם לא ראיתי דרקון. זה היה מלחיץ, אבל חשבתי לעצמי שידעתי! ידעתי שיש כזה דבר דרקונים! אבל אם ראיתי דרקון, זה לא בהכרח דבר טוב.. זה היה אחד הדרקונים הכי מסוכנים. זה היה דרקון אש.

ירדתי במהירות מהגג של הבניין ואמרתי לכל המשפחה שיש דרקון אש בשמיים. יוסי אמר “על מה את מדברת?” אמרתי אתם יכולים לראות בעצמכם והובלתי את כל המשפחה אל הגג – ובאמת כולנו ראינו את דרקון האש. אבל דרקון האש התקרב אלינו, וזה כבר היה מלחיץ. אמא אמרה שזה מאוד מסוכן ולמרות שרוי רצה להישאר החלטנו להיכנס לבית וירדנו מהגג בחזרה הביתה. היינו בתוך הבית. ועכשיו יש חלק שאני לא אוהבת לספר.

דרקון האש נשף אש על הבית שלנו ולאחר מספר שניות הבית התחיל לעלות באש כולם היו בפניקה. אבא אמר “תנסו לצאת מהבית כמה שיותר מהר” ואמא אמרה “אל תישכחו להיות זהירים”. זה היה ממש מלחיץ אבל בסוף הצלחנו לברוח. טוב – לא כולנו. לצערי הרב אמא ואבא לא הצליחו לברוח. אני תום ורוי כבר הבנו מה קרה. היינו מאוד עצובים. ברגע אחד כל האהבה שלי לדרקונים הלכה לפח וכבר לא רציתי לצאת לשום מסע. מכוניות משטרה התחילו להגיע ואחד מהשוטרים לקח אותנו לבית יתומים. ואפילו לא שמו אותי ואת האחים שלי באותו בית יתומים. איך יכול להיות יותר גרוע חשבתי לעצמי וכשהגעתי לבית היתומים זה היה ניראה יותר כמו בית סוהר. אפילו מיטות לא היו שם. בגלל שכבר היה מאוחר – נשכבתי על הרצפה בניסיון להירדם אך ללא הצלחה. כבר היה חצות אבל לפתע שני אנשים עם חליפה שחורה התגנבו מהחלון ואחד מהם אמר…

ממלכת הדרקונים מאת ינאי רובינשטיין

היה היה פעם ילדה בשם יולי. אמה של יולי נפטרה כשיולי הייתה בגיל 7 מתאונת דרכים. אביה היה אסטרונאוט. בזמן שאביה טס לירח יולי נשארה עם סבא וסבתא שלה וכעבור שנה יולי קבלה הודעה שאביה בסכנה באזור חור שחור ושכנראה הוא לא ישרוד. למזלה של יולי גם דודה היה אסטרונאוט אז הם הלכו וחפשו אותו ואז לפתע כבר שהתייאשו וחזרו לכיוון כדור הארץ הם ראו מקום מאוד מוזר וחשוד, הם הלכו לכיוונו וכשהגיעו ראו המון דרקונים, כל האזור היה צבעוני. עוד לפני שהגיעו יולי קבלה הודעה שאביה חזר. היא לקחה דרקון אחד וחזרה איתו. היא הראתה אותו לחבריה וכך והם מאוד התלהבו.

הילד הירוק מאת אלון שני

פעם היה ילד מיוחד שאהב יותר מהכול מעבדות ומדע, קראו לו אבנר. אבא של אותו הילד היה מדען מפורסם.

יום אחד בחופש, אבא של אבנר לקח אותו למעבדה שבה הוא עבד. אבנר שמח לטייל במעבדה ופתאום ראה ג’לי ירוק על הרצפה. אבנר הסקרן התקרב לג’לי

הירוק ונגע בו, לפתע הג’לי נעלם.

יום למחרת, אבנר הרגיש חולה, כאבה לו הבטן נורא. אבנר הוריד את החולצה וגילה שהבטן שלו נראית שונה, יש לו שרירים חזקים, שש קוביות ומבנה של מרים משקולות. אבנר לא הבין, מה קרה? איך זה שהוא נראה שונה?

אבנר הבין שלג’לי הירוק היו תכונות שהשפיעו על גופו.

הוא ניסה לבדוק אם יש לו כוחות על. בפעם הראשונה ניסה לעוף – אבל התרסק. בפעם השנייה ניסה לראות אם הוא יכול להרים מכונית – אבל נכשל. באופן מוזר, כשעשה מתיחות לפני השינה גילה שהוא גמיש באופן קיצוני, הוא הצליח לעשות שפגט, להגיע עם הרגלים לראש ועם הידיים לרצפה עד המרפקים.

אבנר גילה שיש לו כוח על! גמישות!

בזכות כוח העל הוא הצליח לתפוס גנבים עם הידיים הארוכות שלו, אפילו מרחוק, לעצור שודדי רכבות ולהוריד חתולים מעצים.

יום אחד הלך אבנר לטייל ביער וראה דבר משונה. הוא ראה הר ג’לי ירוק זז ממקום למקום. הוא התקרב לג’לי כי חשב שכך יוכל לקבל עוד כוחות, כמו שהיה במעבדה, אבל כשהיה קרוב ממש, גילה שזה לא הר אלא דמות ענקית, כמו מפלצת ג’לי ירוקה שניסתה להרוג אותו.

אבנר נלחם במפלצת הג’לי אך המפלצת נתנה לו מכות חזקות בכל הגוף, בוקסים מהירים וחזקים ואבנר לא ידע מה לעשות. אבנר נזכר שבבית הספר לימדו אותו לבנות רוגטקה. הוא בנה בזריזות רוגטקה ענקית ובשנייה אחת פגע במפלצת באמצעות הרוגטקה והידיים הגמישות שמשכו את הסלע שהניח על הרוגטקה למרחק רב, ישר במצח של המפלצת. המפלצת נפלה על הרצפה, הרעידה את כל היער, הפילה עצים ולא זזה יותר.

אבנר העייף חזר הביתה, שתה כוס מים וניסה להניח את הכוס בכיור בלי לקום מהשולחן, אך גילה שאיבד את גמישותו.

שמונה שנים מאוחר יותר חלם בלילה על כוחות העל שהיו לו פעם. הוא ניסה למצוא את הג’לי הירוק שוב, אבל לא הצליח.

אבנר הבין שלעולם לא ימצא את הג’לי שוב אבל רצה להיות גמיש כמו בעבר, התאמן כל ערב וכל יום ובסוף הצליח להחזיר לעצמו את כוחותיו, גם אם לא כמו שהיה בעבר.

אבנר הבין שכוחות על אפשר לפתח בעצמו, לבד, בלי לחפש קיצורי דרך.

חיים מרחפים מאת קארין  יוגב

יומני היקר,

אז הכל התחיל בבוקר בהיר אחד בערך כמו כל יום רגיל כשקמתי מהמיטה והתארגנתי לבית הספר. אה, ולפני זה שכחתי להציג את עצמי אני אוליביה ברנדון ואפשר להגיד שיש לי משפחה קצת מוזרה – אבא שלי מורה לחשבון בבית ספר לקוסמים ואמא שלי מורה לשפה בבית ספר למכשפות. ואני תלמידה בבית ספר רגיל לבני אדם. אוי שכחתי להציג את הכלב שלי, טופי. הוא אוכל הרבה סוכר רק שזה יכול לגרום לו לסכרת.

אז בואו נמשיך בסיפור, אני הולכת לספר לכם על משהו שקרה לפני יומיים בערך. הגעתי לבית הספר ופתאום באמצע יום הלימודים בזמן שיעור גיאוגרפיה נכנס דרקון אל הכיתה! אולי ראיתי כמה דברים קסומים בגלל ההורים שלי אבל לא ראיתי דבר כזה מעולם. כל הכיתה התחילה לצרוח, בייחוד המורה. ואני פחדתי, מאוד פחדתי. בטח אתם חושבים, מאיפה הגיע הדרקון הזה. אז אף אחד לא יודע עד עכשיו ובשנה הקרובה אני רוצה לחקור את זה ולפתור את התעלומה. ואני אנסה לשכנע את אמי שתסכים שאחקור את התעלומה. נתראה בפרק הבא.

פרק 2

יומני היקר,

אתם לא מאמינים. אמא שלי לא הסכימה ואני ממש כועסת עליה כי מאוד רציתי לצאת לחקור ולפתור את התעלומה. אז חשבתי על רעיון בריחה כדי להבין מאיפה הדרקון בא. הרעיון הוא ללכת לבית הספר למכשפות שזה בעיר הרחוקה ולוקח חמש שעות נסיעה להגיע לשם. הבעיה היא שאמא שלי עובדת שם אז אצטרך להגיע לשם איתה באוטו. כשאגיע לשם לבית הספר למכשפות אבקש מילדה כלשהי שתשכפל אותי ואז הכפילה שלי תישאר בבית ואני אוכל ללכת ולחקור מאיפה הגיע הדרקון בלי שישימו לב שהלכתי. שכחתי להוסיף משהו חשוב – לפי דעתי, הדרקון היה דרקון דרלומוני והדרקון האחרון שראו מסוג זה נראה בשנת 1857, לפני כ-165 שנה. אני ממש מקווה למצוא אותו כי הוא השאיר רמזים בכיתה שיכולים לעזור למצוא אותו. נתראה בפרק הבא.

פרק 3

יומני היקר,

היום בעוד שעה בדיוק מתחילה תוכנית הבריחה ואני מקווה שהיא תצליח. אני ממש לחוצה כי אם אמא שלי תגלה זאת, אקבל עונש חמור ואז יכול להיות שלא אמצא את הדרקון הדרלומוני ואהיה ממש עצובה.

גיליתי שהדרקון הזה יכול לחיות מעל למאה שנים, אז יש לי הרבה זמן, זזנו לגלות איפה הדרקון נמצא ומנין הוא בא. אוי, שכחתי לספר משהו חשוב – הדרקון השאיר בכיתה מין צעצוע מוזר בצורת יהלום ואחרי זה עשה שביל נצנצים זעירים. כך אמצא אותו.

השעה עכשיו 5:00 לפנות בוקר ואני עם אמא שלי באוטו מתחבאת מאחור והיא לא יודעת שאני כאן. עוד 45 דקות אגיע לבית הספר למכשפות.

הגעתי לבית הספר. איזה מזל, כמעט הקאתי באוטו, ואז אמי הייתה שומעת ומגלה שאני מתגנבת. עכשיו אני מתחבאת בתוך ארון צפוף בתוך בית הספר עד שיגיעו התלמידים שיוכלו לסייע לי בשיכפול.

פרק 4

יומני היקר,

השעה 8:00 הגיע ותלמידים התחילו לזרום במסדרונות בית הספר. תפסתי את איניד נייטשייד והיא עשתה קסם ששכפל אותי והטיס אותי ואת הכפילה שלי הביתה. בהתחלה החבאתי את הכפילה בארון ועשיתי שיעורים עם אבא שלי כרגיל כדי שלא יהיה שום דבר מוזר. הוצאתי את הכפילה מהארון כדי שיחשבו שאני בבית ויצאתי אל בית הספר שלי ברגל כדי להמשיך בחקירה. הגעתי אל בית הספר בהתגנבות כדי שהאזעקות לא יופעלו, יצאתי מבית הספר ולקחתי את הצעצוע המוזר ואני עוקבת אחרי שביל הנצנצים הזעירים. אוי ואבוי אני עכשיו ביער ושביל הנצנצים נגמר, אחרי שביל הנצנצים השביל מתפצל לשלוש אז חשבתי לעצמי אולי כדי לעבור בשלושת השבילים התחלתי את הראשון ופתאום משהו קפץ עלי!

נתראה בספר השני

הגחליליות של איתן מאת: היא לי שמואלי
יומני היקר שלום,
אני איתן ואני ילד יתום, כי כשנולדתי הורי מתו לפני שנה וחצי בערך… ולכן אני בבית יתומים. המנהלת של הבית יתומים היא אישה מרושעת קוראים לה אדל. אגב הדבר היחיד שלקחתי איתי מבית היתומים היו אוזניות, אבל לא סתם אוזניות, הן היו האוזניות של אבי. בעצם אני הייתי בבית היתומים עד אתמול בלילה כשברחתי!! בלילה אני ראיתי אור קטן ,וממה שהבנתי הוא סימן לי ללכת אחריו, אחרי כמה זמן של הליכה הלכתי לישון ובבוקר המשכתי ללכת ולמרות שהיה אור ראיתי אותן אז הלכתי והלכתי אחריהן עד שראיתי ביתן קטן אז הסתכלתי בחלונו וראיתי דמות ששמה פאה מוזרה וגדולה הפאה נראתה לי מוכרת אבל לא ידעתי מאיפה אז התקרבתי קצת ועוד קצת ולפתע פתאום הדמות הסתכלה עלי וצעקה “איתן זה אתה?!” ואז הבנתי הדמות הזאת הייתה אדל! מנהלת בית היתומים. רציתי לשאול הרבה שאלות כמו מה היא עושה שם או למה יש למה פאה, הגחליליות כאילו אמרו לי לרוץ אחריהן ומהצד השני ראיתי את אדל רצה אחרי אבל במקום לעמוד רצתי כמו שלא רצתי מימי, ומאחורי גם היא רצה אני חושב שכדי להחזיר אותי לבית היתומים. אבל אני לא נתתי לזה לקרות אז ניסיתי לרוץ הכי מהר שיכולתי!. לאחר כמה דקות הסתכלה מאחורי לראות אם אדל שם ומרחוק מרחוק הדבר היחידי שראיתי היה את פניה הזועפות, שנראו כאילו אמרו לי: אני עוד אמצא אותך! פחדתי והמשכתי לרוץ עד שלא ראיתי אותה. עצרתי והודיתי לגחליליות שעזרו לי ופתאום עצמתי עיניים וממש ראיתי את עולמם מאיפו באו ולמה עזרו דווקא לי. שאלתי את הגחליליות עם הן תעזורנה לי למצוא את הבית של סבתא שלי, סיפרתי להן שלפני שברחתי אחת מהעוזרות של אדל אמרה לי ששמעה שיש לי סבתא. באותו רגע שמחתי אבל הגחליליות היו נראות עצובות עד מאוד. הן אמרו לי שהן לא יודעות ושאני אצטרך לבדוק לבד אבל הן תעזורנה לי… הלכנו לישון , ובבוקר יצאנו למסע למצוא את סבתי. באותו רגע ממש קיוויתי שהיא תדע שאני הנכד שלה ואני אפילו לא יודע איך קוראים לה!. בקיצור יצאנו לבית היתומים לברר אם למישהו יש עליה עוד מידע… פחדתי ממש שיתפסו אותי אז צעדתי בשקט, עד שראיתי את בית היתומים ונגעלתי, שמחתי שאני לא שם. נכנסתי וקראתי קריאה שקטה לאחת מהעוזרות שעזרה לי בפעם שעברה. קראו לה ליאן היא שמחה ואמרה אותי “איתן! כיף שחזרת!. ובאותה שניה קטעתי אותה כששאלתי עם יש לה עוד פרטים על סבתא שלי והיא ענתה שהבית שלה גבוה ורחב שיש לה שיער קצר עיניים ירוקות כלב בשם טופי ושהיא גרה בעיר שלנו 6 רחובות ליד בית היתומים. שמחתי נפרדנו לשלום ויצאתי למסע כובש עיר, אני והגחליליות צחקנו דיברנו שיחקנו עד שהגענו לאותו רחוב אני פחדתי ושמחתי התקדמתי ודפקתי על כל הדלתות ברחוב שאלתי את האנשים עם הם מכירים מישהי עם שעיר קצר עיניים ירוקות כלב בשם טופי ובית גבוה ורחב, כולם ענו אותה תשובה “כן קוראים לה אלה ” והצביעו על בית בקצה הרחוב. התקרבתי לבית דפקתי על הדלת ופתחה לי אישה אם עיניים ירוקות ושיער קצר והתקרב אליה כלב קטן ושאלתי איך קוראים לכלב והיא ענתה טופי! והיא שאלה איך קוראים לי ועניתי לה בנחמדות” “איתן” והיא חיבקה אותי ואמרה: “אני סבתא שלך, אמא שלך מריה היא בתי!!” היא דיברה איתי על הכל, שמחתי והכרתי לה את הגחליליות סיפרתי לה גם על אדל. ולאחר יומיים סבתא שלי אמרה לי להסתכל בחלון וראיתי את אדל בתוך נידת משטרה וסבתא אלה אמרה: “אחרי כל מה שסיפרת לי על האישה הזאת, התלוננתי עליה למשטרה”. צהלתי משמחה, התחבקנו ומאז אני עברתי לגור עם סבתא אלה וכל חיי היו כיף אחד גדול.

משימה ביער מאת: אוריאל ברנע

היי קוראים לי ג’ק  אני בן 13 ואני מתאמן ביער למשימה.  אתם בטח שואלים למה בדיוק ילד בן 13 מתאמן ביער… בשביל זה בואו נחזור כמה שבועות אחורה.

 זה היה ערב היינו בבית, אני שיחקתי במחשב ,מייק (אח שלי) שיחק עם חברים כדורגל במגרש ליד הבית, אמא שלי שקוראים לה מרי הכינה אוכל ואבא שלי בדיוק חזר מהעבודה.

 לקראת ארוחת הערב שמעתי פתאום פיצוץ חזק, הפיצוץ הגיע מדלת  הכניסה של הבית. כעבור כמה שניות שמעתי ירייה ואת אמא שלי צורחת… אחרי כמה רגעים מלחיצים מאוד שמעתי קול מוזר אומר:” איפה הם? ואיפה הם שמו את הדיסק ?”

 עדיין לא סיפרתי לכם שאבא שלי למרות שהוא מספר שהוא עורך דין אני גיליתי שהוא סוכן של הCIA ושמדי פעם “הנסיעות העסקיות שלו לחול” הן בעצם משימות סודיות בחול.

אבל בואו נחזור למה שקרה אחרי הירייה. בשנייה ששמעתי את הירייה חשבתי שאלו שודדים אבל מיד אחר כך קלטתי שאלו סוכנים רוסיים שבאו לגנוב מידע סודי מאבא שלי. כשעתיים הסתתרתי מתחת למיטה שכל הזמן הזה הכתבתי עם אח שלי והזהרתי אותו שלא יבוא הביתה.

 אחרי שעתיים שהשתרר שקט מוחלט החלטתי לצאת מהמחבוא ולהפתעתי לא ראיתי אף אחד בבית והבנתי שאמא שלי ואבא שלי נעלמו.

בדיוק שבאתי להתקשר למייק לספר לו מה קרה הרגשתי יד גדולה על הכתף וכשהסתובבתי בבהלה שמעתי קול שאומר לי: “אנחנו צריכים את העזרה שלך”…

טדי גקסון – מאת נועם אריאל

היי, קוראים לי טדי גקסון ואני חיי לבד בבקתה ביער וגם מפרנס את עצמי והולך לעשות קניות לבד. אתם בטח שואלים למה אז בשביל זה צריך לחזור 10 שנים אחורה. לפני 10 שנים אני נולדתי הייתה מלחמה בין העיירה שהייתי גר בה לבין העיירה השכנה היו אקדחים, יריות, שוטרים והורי מתו. הייתי רק בן 5 חודשים אז לקחו אותי לבית יתומים. בגיל 6 ברחתי מהבית יתומים ושם התחילה כל ההרפתקה. כשברחתי הייתי ביערות ממש כמו הפרטיזנים. כשחייתי ביער והייתי על העץ ראיתי עסקה של סוחרי נשק ועבריינים. העבריינים אמרו שבעזרת כל הנשקים האלו הם עומדים לשדוד את כל הבנקים במדינה ואז הבנתי שאני יוצא לעצור אותם, אני מזכיר הייתי רק בן 6.  במשך חודשיים עקבתי אחריהם עד שהם תפסו אותי. הם כלאו אותי במין מוסך קטן כשהייתי שם העבריינים האלה עינו אותי, הם נתנו לי אגרופים. תחשבו איזה אנשים רעים הם, הם היו מסוגלים לתת אגרופים לילד בן 6. אחרי שנה שהייתי במוסך הצלחתי לברוח, במשך השנה חפרתי חור בקיר עם כפית מארוחת הבוקר. כשיצאתי מהמוסך התחלתי לרוץ אבל הבנתי שאני לא יכול משום שיום לפני הכו אותי ברגל. אז הלכתי ואחד העבריינים ירה לי ברגל. והיום אני קטוע רגל אבל בואו נחזור להרפתקה. אז העבריין ירה לי ברגל אבל הצלחתי לברוח בזחילה. כשחזרתי ליער העדפתי לכרות לעצמי את הרגל. בניתי לי מין בקתה קטנה ביער שהיום אני חיי בה.

40 שנה אחרי

היי, אז אחרי 40 שנה חזרתי לכתוב וקרה לי עוד משהו מדהים קודם כל, אני נשוי ויש לי שני ילדים. אבל קרה לי מקרה הרבה יותר גדול. במשך ה40 שנה האלו עבדתי על משהו גדול ששינה את ההיסטוריה. עבדתי על מכונת זמן. לפני חודשיים ניסיתי לחזור בזמן בפעם הראשונה בהיסטוריה. חזרתי למלחמה בין העיירה שהייתי גר בה לבין העיירה השכנה ראיתי את עצמי בן 5 חודשים ועוד רגע דמעות זלגו מעיני. ראיתי את הורי והלכתי אליהם להביא אותם לעתיד[הווה שלי]. אבל חוץ מזה היה אסור לשנות כלום. אז הלכתי אליהם ואמרתי אמא? אבא? והם שאלו אותי מי אתה? אמרתי להם בואו איתי אני אציל אתכם הם אמרו: אנחנו נבוא  אבל אתה חייב לקחת גם את הבן שלנו אבל לא הסכמתי זה היה משנה את ההווה בסוף לקחתי אותם בכוח והסברתי להם הכול כשהגענו.

אלה לא גחליליות...   מאת דן פלצמן

 היה היה פעם ילד ששמו היה ג’ק הוא אהב לצאת לטייל בחורשה שליד ביתו. פעם אחת הוא הלך לחורשה וראה ניצוצות, הוא חשב לעצמו שזה גחליליות אז חזר הביתה. למחרת חזר הביתה דרך החורשה וראה שוב את הניצוצות, הוא לא הבין מה זה כי גחליליות יוצאות רק בלילה. הוא הגיע הביתה ושמע קול מהשמיים שאומר “ג’ק אתה נבחרת להיות האחד שיציל את העולם!” ג’ק אמר לעצמו:” מה לעזאזל קורה פה?”  הוא הלך לישון ולמחרת ראה את כל חדרו מבולגן. הוא סידר את החדר מהר בלי שאימו תראה, הוא הספיק לסדר את חדרו מבלי לאחר לבית הספר.  הוא חזר שוב פעם מהחורשה וכשהגיע לשם התחיל לעופף באוויר, והוא לא הבין מה קרה שם הוא שמע שוב קול שאמר “מהיום והלאה כל פעם שתעבור בחורשה תוכל לכשף כוחות מוטנטים מהידיים, הרגליים והעיניים!” הוא ניסה לכשף אבל לא הצליח הוא שאל  את הקול מהשמיים, למה אני לא מצליח לכשף כלום אבל לא קיבל מענה.

הוא חזר הביתה בתקווה שיבין איך לכשף. למחרת בבוקר הוא התעופף באוויר כשאימו כמעט נכנסה לחדרו כדי לדעת מה קורה, הוא הצליח לבטל את כישוף התעופה לפני שאימו נכנסה. כשהיא נכנסה ג’ק אמר “בוקר טוב אימא”

הוא עף אל בית ספרו בתקווה שלא יפול ונחשו מה? הוא נפל. אבל לא קיבל אפילו לא שריטה מפני שהצליח לתפעל עוד כוח שנקרא “כוח הפלזמה” הכוח יכול לגרום לדברים לעוף, ליפול בעוצמה, להגדילם וליצור בועת מגן

במקרה זה הוא גרם לעצמו ליצור בועת מגן. הוא חזר לחורשה אחרי בית הספר אבל הפעם היא לא הייתה שם!!

הוא חשב לעצמו שהוא הוזה אבל לא הקול מלמעלה אמר לו “כוח רשע משתלט על העולם ושהוא חייב לעצור אותו”.

ג’ק אמר בלב שהוא חייב להציל את העולם, אבל איך הוא יגלה מה משתלט על העולם? הוא חזר הביתה והלך ישר לחדרו כדי לישון. בבוקר למחרת מצא את עצמו ליד איש עם שלושה ראשים, שני זנבות ושישה עיניים.

הוא  לא מבין מה קורה ואמר תעזבי מפלצת או שאני אאלץ לפוצץ אותך!!! המפלצת אמרה בצחוק, שאתה תנצח אותי??!! לא לא לא אם כבר ההפך אף אחד בכוכב שממנו אני מגיע לא ניצח אותי. אז שיצור עלוב מכדור הארץ ינצח אותי??!! והמפלצת התחילה לתקוף! ג’ק עשה מגן אבל המתקפה הייתה חזקה מדי הוא נאבק ונאבק.

אבל המתקפה שברה את המגן והוא אמר לעצמו שהוא חייב למצוא כוח חדש ומיד ישר אחרי זה יצר הוריקן מלא באש שכמעט פוצץ את המפלצת ואז ניסה כוח מים ויצר צונאמי ענק ששטף את המפלצת ובזמן שהיא לא שמה לב הוא השתמש בכוח פלזמה כדי להעיף אותה, ולרסק אותה חזק על הריצפה אבל לצערו זה לא עבד. המפלצת תקפה בעזרת כוח לבה ויצרה נהר שוטף גלים של לבה הוא עף גבוה ולמזלו זה לא פגע בו. לבסוף עשה מכת סיומת שמשלבת את כל הכוחות וניצח את המפלצת, אבל לצערו בלי שהוא שם לב פגע באחד הבתים ופוצץ אותו.

הגיעו הרבה מאוד ניידות משטרה, מכבי אש ואמבולנסים בעל הבית תבע את המשפחה של ג’ק .

הוא דיבר לקול שלמעלה ואמר אני רוצה להיפטר מהכוחות שלי! קול שלמעלה ענה לו ואמר “אם אתה באמת רוצה להיפטר מהכוחות אז זה עכשיו הזמן” החורשה חזרה וכל הנזקים חזרו למקומם ובסוף כולם מרוצים.

               מוסר השכל:”עם כוח גדול באה אחריות גדולה”.

החדר    מאת איתי מושביץ
פעם היה ילד שקראו לו אורי, והוא אהב מאוד משחקי מחשב וגיימינג.
לאורי היה חלום, חדר שאפשר בתוכו ליצור דברים כמו מחשבים מתקדמים, טלפונים משוכללים וכל דבר אפשרי.
אורי חלם על החדר הזה כל הזמן וממש ממש רצה אותו.
אורי סיפר להורים שלו על החדר ואמר להם כמה שהוא רוצה את החדר הזה ושזה ממש החלום שלו.
ההורים של אורי הסבירו לו שאין להם מספיק כסף לבנות חדר כזה ושגם אם היה להם את הכסף לזה זה מסוכן מידי לילד מאחר ואפשר בטעות ליצור שם משהו מסוכן כמו פצצה לדוגמא.
למחרת אורי עשה חיפוש בגוגל, ביוטיוב ובעוד אתרים אחרים ולפתע ראה מודעה של חברה חדשה ומאוד מתקדמת בשם “טכנולוגיון”, אשר מייצרת חדר כזה.
במודעה נכתב שהחברה מחפשת מתנדבים שינסו את החדר ושהמתנדב הראשון יקבל חדר אחד לביתו במתנה.
אורי שאל את הוריו אם הם מרשים לו להתנדב וביקש מהם לקחת אותו לשם והם אמרו לו שהם לא מסכימים מאחר וזה מסוכן והוא רק בן 10.
“שתדע לשלוט בטכנולוגיה הזאת תוכל ללכת לשם ולנסות את החדר”, אמרו הוריו, “אבל אתה לא תקבל אותו מאחר וכבר לו תהיה המתנדב הראשון”.
אורי ממש כעס והיה ממש עצוב ולא מצא שום פתרון לבעיה.
לאחר שאורי לא ידע מה לעשות ובגלל שהוא כל כך כעס על הוריו הוא החליט לברוח מהבית וללכת לבד לחברת “טכנולוגיון”.
אורי יצא מהבית והחל ללכת מרחק רב מאוד ובסוף הגיע לבניין ענק שעליו התנוסס השם “טכנולוגיון”.
כאשר הוא ניגש לכניסה לבניין דלת הכניסה נפתחה ומאחוריה הופיע איש אשר שאל את אורי אם הוא הגיע על מנת להתנדב לנסות את החדר.
האיש מאוד הופתע שהוא ראה ילד כל כך צעיר והוא שאל את אורי אם הוריו אישרו לו להגיע.
אורי שיקר ואמר שהוריו יודעים על כך ואישרו לו לבוא.
האיש אמר לאורי לבוא איתו והם נכנסו למסדרון ארוך ובו עשרות חדרים ובכל חדר ניסוי אחר.
אורי היה המום ולא האמין למה שרואות עיניו.
בקצה המסדרון ראה אורי חדר בולט ונוצץ וכשהגיעו אל החדר הזה אמר לו האיש כי זה החדר, ואישר לו שהוא המנדב הראשון ובמידה והוא יצליח ליצור משהו בחדר ויוכיח שהחדר עובד הוא יקבל אותו במתנה.
כאשר אורי נכנס לחדר הוא נזכר בכל העבודה הקשה שהוא עשה והלימודים הרבים שהוא למד על מנת להגיע לרגע הזה והוא רצה להוכיח להוריו שהם טעו והוא יצליח לייצר משהו בחדר.
האיש אמר לאורי כי החדר הוא מקום מסוכן אבל הוא ישמור ויפקח עליו מבחוץ ושהוא סומך עליו והסביר לו שאת החדר אפשר לפתוח רק מבחוץ אז שהוא ירצה לצאת שיגיד לו והוא יפתח לו.
הדלת של החדר נסגרה והחדר היה חשוך עם נקודות לבנות ונוצצות אשר האירו את החדר ובסוף החדר ראה אורי מכונה גדולה.
אורי ניגש למכונה וידע שכל הלימודים שלו מאפשרים לו לשלוט בה ולייצר דברים.
אורי החל להפעיל את המכונה והצליח לייצר מחשב, טלפון ומקלדת וידע שהוא הוכיח שהמכונה עובדת.
בדיוק כאשר אורי ביקש מהאיש להוציא אותו מהחדר נכנס שודד לתוך הבניין ולאחר שהאיש התעמת איתו הוא ירה בו וברח.
אורי לא הבין מדוע הדלת לא נפתחת ומדוע האיש לא מוציא אותו אבל בעזרת המכונה והידע שלו הצליח אורי ליצור מכשיר אשר פתח את הדלת.
כאשר הדלת נפתחה ראה אורי את האיש שוכב על הרצפה ודם זורם מהחזה שלו.
אורי מאוד נבהל והתקשר מיד למשטרה שהגיע במהרה והזעיקה אמבולנס אשר פינה את האיש.
אורי התקשר להוריו וסיפר להם את כל מה שקרה והם הגיעו מהר לאסוף אותו הבייתה ונתנו לו חיבוק ענק.
בערב בחדשות ראה אורי שהשודד שירה באיש נתפס על ידי המשטרה ונשלח לכלא ואורי שמח מאוד.
שלושה ימים לאחר הארוע הגיע משאית לבית של אורי והביאה איתה את החדר כמו שהובטח ואורי המשיך לייצר המון דברים בחדר.

המורה האפל מאת אדם דיסקין

שלום אני גרג, ילד רגיל חוץ מהעובדה שעשו עלי חרם. אני אספר איך זה התחיל. פעם הייתי מקובל והיו לי הרבה חברים עד שהמורה תקף, ואם אתם חושבים שאני בטח מגזים ושהוא לא תקף אותי, אז תדעו שאני רציני, הוא באמת תקף אותי. אבל בואו נתחיל מהתחלה. בכיתה ג’ ביום ההולדת שלי ביקשתי מהמורה שלי, מר גרינדו, שאני אעשה מסיבה בכיתה לכבוד היום הולדת אבל הוא אמר לי “לא, בית ספר זה ללמידה, לא למסיבות.” התעצבנתי עליו אז החלטתי לעשות לו תרגיל קטן. כשהוא הלך לשירותים זרקתי בפנים פצצת סירחון ונעלתי את הדלת. לאחר שעה שחררתי אותו והוא פשוט אמר “אני אחסל אותך”. רצתי הביתה, נכנסתי לחדרי וצחקתי. עוד לא ידעתי שהוא באמת התכוון לזה. ואז הכל התחיל. הרגשתי שקופצות לי מחשבות שלא קשורות לכלום. רגע אחד חשבתי אל הפצצת סירחון ורגע אחרי זה דמיינתי בקבוק מדבר מחזיק שוטגאן. ככה זה המשיך כשכל דקה חשבתי על משהו אחר, כאילו מישהו שיחק לי במוח. בסוף רצתי לאבא ואמרתי לו. הוא אמר שכנראה אני חולה וכדאי לי לנוח קצת. הלכתי לחדר שלי שכבתי על המיטה ונרדמתי עד שב-7:00 ראיתי ברק. רצתי למיטה של אמא ואבא שלי כי אני מפחד מברקים אבל הם לא היו שם. רצתי לסלון לבדוק אם הם שם והם לא היו שם. רצתי למטבח ושם ראיתי אותם, על הרצפה, ובכל אחד מהם תקוע סכין סגול. התקשרתי למשטרה והם מצאו טביעות אצבעות של מר גרינדו. רצתי למכונית השוטרים וביחד אם השוטרים ונסענו במהירות לבית ספר. בחצר ראינו את מר גרינדו ובידו היה סכין סגול. “אתה עצור!” צעק אחד השוטרים וכיוון את אקדחו למורה. “אני לא עצור כי אני עף מכאן” אמר מר גרינדו, יצר שער עגול ושחור, נכנס לתוכו ואז השער נעלם.

“טוב חבוב אתה בא איתי לבית היתומים” אמר אחד השוטרים והכניס אותי אל המכונית שלו. אבל בדרך לבית היתומים בקליפורניה, הסתכלתי מהחלון וראיתי בעננים את הכיתוב “אני עוד אחזור”.

רק לאחר חודש בבית היתומים אימצו אותי ג’ון ורינה כופלין מניו יורק, העיר שבה חייתי עם אמא ואבא. ג’ון ורינה היו נחמדים והסכימו אפילו להשאיר את הבית הקודם. אה, שכחתי לספר שאמא ואבא הורישו לי הרבה כסף ואת הבית הגדול, אבל זה ממש לא היה שווה את זה.

אומנם רינה וג’ון היו נחמדים, אבל הילדים בבית הספר החדש לא. ג’ון ורינה חשבו שאני אמשוך יותר מדי תשומת לב בבית ספר הקודם אז הם העבירו אותי לבית ספר אחר. הילדים בבית הספר החדש לא אהבו את העובדה שהייתי יתום ובמשך שנים סבלתי מחרם נוראי עד כיתה ח’. ביום הראשון בכיתה ח’, בזמן הפסקת העשר, הסתכלתי מחלון הכיתה וראיתי בן אדם מסתכל עליי. לא ראיתי מי זה אבל ראיתי שבידו היה סכין סגול. חשבתי שאני הוזה כי אולי אני חולה או משהו והתקשרתי לג’ון שיבוא לאסוף אותי. בזמן שהייתי בחדר שלי הסתכלתי מהחלון וראיתי עוד פעם בן אדם עם סכין סגול. חשבתי שכדאי לי לנוח ונרדמתי עד שבשעה 15:00 קמתי והייתי מעט רעב. הלכתי למטבח ושם, על הרצפה, ראיתי את ג’ון ורינה ובתוך כל אחד מהם היה תקוע סכין סגול. על השולחן היה פתק ועליו כתוב:” אם אתה לא רוצה להרוס לעוד אנשים את החיים, אתה יודע מה אתה צריך לעשות.” ובאמת ידעתי מה אני צריך ידעתי מה אני צריך לעשות. שמתי פתק על השולחן, עליתי לגג הבית וקפצתי.

חטיבת הביניים החדשה שלי  מאת קייט קולין

התעוררתי בבוקר כי השעון שלי צלצל, לבשתי בגדים ורצתי מהר כדי שאני לא אאחר!

מפני שהיום הוא היום הראשון שלי בחטיבת הביניים הכי גדולה שנמצאת שם בקה הגבעה.

לאחר כמה דקות הספקתי להגיע ופתאום הופיע מנהל חטיבת הביניים, הוא אמר לי שלום בנעימות חייכתי אליו בנעימות, אבל מבפנים הייתי  קצת לחוצה.

מה אם לא יהיו לי חברים, מה אם המורות ישנאו אותי, מה אם ירביצו לי..

נכנסתי לכיתתי רועדת מפחד פתאום כולם הסתכלו עלי, ניסיתי להתעלם מכל המבטים אך לא הצלחתי.

חשבתי לעצמי “הם בטח בוחנים אותי איך שאני נראית”.

לאחר קצת זמן המורה נכנסה לכיתה, פתאום כולם נעמדו.

לא הייתי רגילה לעמוד כשהמורה נכנסת אבל בכל זאת נעמדתי.

המורה אמרה: “בוקר טוב לכולם!”

הכיתה ענתה: “בוקר טוב!”

ואז התיישבנו.

כעבור שעתיים הייתה לנו הפסקה, ישבתי לבדי על הספסל האדום בפינה…

הגיעה לפתע ילדה שהייתה כל כך יפה וקצת הרגשתי הרגשה מוזרה כזאת.. אולי קינאה?

אין מצב שהיא תירצה להיות חברה שלי, אבל בכל זאת שאלתי אותה והיא ענתה לי “בטח ברור” !!!!

היה לי עכשיו קצת יותר ביטחון.

היא שאלה אותי “את חדשה כאן?”

עניתי לה “כן, איך קוראים לך?”

היא ענתה “יעל ולך?”

עניתי “נועה”.

שיחקנו ביחד כל ההפסקה עד הצלצול.

אחרי מספר שיעורים הפעמון צלצל לארוחת הצהריים.

ניגשתי לקפיטריה וראיתי את יעל יושבת עם ילדה.

ניגשתי אליהן, התיישבתי ופתאום הילדה הזאת אמרה: “מי זאת הילדה המוזרה הזאת?!”

יעל ענתה לה: “זאת חברה שלי נועה.”

הילדה אמרה “את לא חייבת להיות חברה שלה כשיש לך אותי.”

יעל אמרה: “אני לא חייבת אבל אני רוצה.”

לבסוף הבנתי שלא צריך להסתכל רק על השחור אלא גם על הצבעים מסביב, זאת אומרת שלא צריך להסתכל רק על האנשים הלא נחמדים כי תמיד יהיו כמה אנשים נחמדים בכל מקום בחיים.

חייכתי אליה והיא החזירה לי חיוך.

התכסיס מאת נועם לוי

הכול התחיל אחרי שהמורה הגיעה לכיתה. היו לי חברים עד אז אבל ביום הזה הכול השתנה.

זה התחיל בתחילת שנת הלימודים של כיתה ה’ המנהל בא ובירך אותנו (כרגיל)

אבל הפעם אמר לנו שיש לנו מחנך חדש. המחנך ניכנס לכיתה היו לו פנים חמורות סבר והוא נראה אתלט היו לו עיניים שחורות ומרושעות והוא לא נראה נחמד אבל עדיין לא ידעתי עד כמה.

כבר משיעור ספרות ידעתי שהוא שונא אותי. הוא כל הזמן האשים אותי על דברים שלא עשיתי.

הוא כל הזמן השפיל אותי מול כל הכיתה.

יום אחד הוא ריתק אותי לשבוע על זה שאכלתי כריך עם גבינה והוא שונא את הריח.

ההורים שלי התעצבנו עלי למרות שניסיתי להסביר להם שזה לא הגיוני שהוא ייתן לי על זה כזה עונש.

כשחזרתי כל בית הספר צחק עלי וכל הזמן אמרו לי: לך תאכל את הגבינה שלך.

רציתי נקמה אז עשיתי את הדבר הבא:

התקשרתי אליו והתחזיתי למנהל. אמרתי לו שהוא מפוטר וניתקתי.

למחרת בבוקר עקבתי אחריו וראיתי אותו הולך למשרד המנהל. הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת והאזנתי. שמעתי שהמורה צועק משהו ואז ראיתי אותו יוצא בסערה מהחדר ומאז לא ראיתי אותו יותר.

הכיתה מאת דניאלה חדד

שלום יומני היקר , היום זה היום הראשון שלנו

אז אני אספר לך עלי

קוראים לי ליהי אבל כולם קוראים לי לולה

אני בת 12

ולומדת בבית ספר ים.

אה…. יש לי חברה הכי טובה שקוראים לה ליה.

רגע , תן לי לספר לך על הכיתה שלי

בכיתה אני יושבת בשורה האחרונה ליד טום, הוא ילד מאד מעצבן ומציק.

החברה הכי טובה שלי יושבת בשורה הראשונה

והמורה שלי הוא בכלל סיוט, קוראים לו אמנון והוא מורה מעצבן ומשעמם ולא נחמד

הוא תמיד מעליב ומשפיל את כולם

הוא גם משעמם ומלמד אותנו דברים משעממים ולא מעניינים.

היום למשל הוא קרא לי לבוא ללוח ומול כולם הוא אמר לי שאני סתומה.

ואז הבסטי שלי ואני הלכנו למנהלת והיא צעקה עלינו:  “אני עסוקה”

אז ניסינו לבוא אליה שוב אחרי שעה והיא שאלה מה אנחנו צריכות וסיפרנו לה, והיא אמרה שהיא תחליף לנו מורה .

עבר יום והיה לנו מורה חדש.

היה לנו כיף לבוא לבית ספר בזכות המורה החדש .

ילד החלל  מאת טליה צ’רני

פרק 1

היי אני אלקס ואני רוצה לספר לכם על ההרפתקה  שלי לחלל.

בוקר אחד ירדתי במדרגות למטה, וחשבתי לעצמי האם אני אי פעם אטוס לחלל?

פעם שלחתי מכתב לנאס”א וכתבתי במכתב: היי נאס”א, אני אלקס ואני מאוד אוהב את החלל. אני רוצה לטוס לחלל אם אתם תרשו לי לטס אתכם, זה ממש ישמח אותי. תודה אלקס.

אני עדיין לא קיבלתי תשובה, אבל אני מחכה לתשובה. אה.. כמעט שכחתי יש לי אחות קטנה בשם אמה, אח גדול בשם יונתן שהוא קצת חנון. לאמא שלי קוראים הילה ולאבא שלי קוראים אורן. קראתי לאמא ואמרתי: “אמא הדואר הגיעה כבר?”, “לא חמודי” אמרה אמא. לאחר מכן הלכתי למטבח ולקחתי לי קורנפלקס אך כשהתיישבתי לאכול היה צלצול בפעמון “דינג דינג דינג” אני רצתי לפתוח את הדלת. כשפתחתי את הדלת הדוור הושיט לי את המכתבים. הסתכלתי על המכתבים ואז מצאתי את המכתב מנאס”א!! פתחתי את המכתב ו היה כתוב: היי אלקס האם אתה רוצה לטוס אתנו לחלל? אם כן, תבוא מחר למתחם של נאס”א ונלמד אותך איך להתמודד בחלל. אז אמא שאלה “מה כתוב במכתב? אמרתי שמנאס”א אמרו שצריך לבוא מחר למתחם שלהם. אז אמא אמרה לי אוקיי אני אקח אתכם למתחם שלהם מחר. טוב אמרתי! אחר כך לקחתי את הטלפון שלי והתקשרתי לחברים שלי וסיפרתי להם על נאס”א.

אז הלכתי לסיים את הקורנפלקס שלי. כשסיימתי את הקורנפלקס הלכתי לטיול עם הכלב שלי ברני הדולפין. הסתובבנו בגינה עד שראיתי את גברת ורד המורה שלי. אני סיפרתי לה שאני טס לחלל. בהתחלה היא לא האמינה לי, אבל אז היא אמרה: אז לא תהיה בבית הספר ביום ראשון? כן עניתי אני לא באה. לפני שיכולתי ללכת ברני הדולפין קפץ על גברת ורד והיא אמרה: מה אתה עושה אלקס שם את הכלב שלך עלי בלי רשות בושה וחרפה.  אז כבר התחלתי לחזור הביתה כי היה כבר די מאוחר. בבית התארגנתי לישון. לפני שנרדמתי אמא באה להגיד לי לילה טוב. בבוקר למחרת ישר רצתי להתלבש. שמתי את חולצת הנאס”א שלי ומכנס שחור. ירדתי לאכול ארוחת בוקר (הפנקייקים של אמא). ואז נסענו למתחם. כשהגענו הלכנו לדלפק ואמרנו לאדון שם: שלום אנחנו קיבלנו מכתב מכם שהיה רשום בו שהבן שלי אלקס מוזמן לטוס איתכם לחלל והם אמרו לבוא היום. רגע, רגע הם ענו, בואו ניישר דברים. 1: אנחנו לא הינו מרשים לילד לטוס לחלל 2: אתם מעפנים 3: לא רוצה לראות אתכם ביי!!!  וואוו הוא לא נחמד אמרה אמא. אני כל כך  התבאסתי שאני לא טס. שאלתי את אמא: אז אם נאס”א לא שלחה את המכתב אז מי כן? אני לא יודעת אמא אמרה לי.

פרק שני

ביום הבא באתי לבית הספר כרגיל. כשנכנסתי לכיתה גברת ורד עצרה אותי ואמרה: אלקס, אלקס השקרן, אתה אמרת שאתה לא תהיה בבית הספר. אז כולם צחקו ואמרו שקרן שקרן. רצתי לשרותים ונעלתי את הדלת ובכיתי. אך בסוף חזרתי לכיתה ולמדתי כרגיל. בארוחת 10 ראיתי שאמא הביאה לי את הכריך האהוב עלי, אבל לא יכולתי להיות שמח. בסןף היום הלכתי הביתה ואמרתי לאמא מה קרה והיא אמרה שלאבא יש הפתעה בשבילי.  הלכתי אליו ואמרתי: כן אבא? אבא אמר: מוכן להפתעה? כן כן עניתי. תסגור עניים. הוא הושיט לי את המתנה ואז הוא אמר לי פתח את העיניים שלך. כשפתחתי את העיניים ראיתי מודל לבנייה של חללית. תודה אבא אמרתי לו. אז הלכתי להכין עוד מכתב לנס”א אבל אני לא שלחתי אותו, אני אמרתי שאני אביא אותו למישהו שעובד במתחם של נאס”א. אז שאלתי את אמא אם אפשר ללכת לנאס”א מחר אחרי בית הספר, היא אמרה כן. למחרת היה יום רגיל בבית הספר. אחרי בית הספר הלכנו לנאס”א. כשהגענו קנינו כרטיסים לי לאמא לאבא ליונתן ולאמה. נכנסנו ווהסתובבנו. ראיתי מישהו שאני יכול להביא לו את המכתב. ניגשתי אליו והבאתי לו את המכתב הוא קרא אותו ואמר: “היי קוראים לי בן, בוא אלי, הוא אמר לי: ילד אתה רוצה לטוס לחלל?  אוקיי, אתה יכול לבוא כול יום ממחר. מתחילים ב9:00 ומסיימים ב- 16.00 ,  יש יש אמרתי לעצמי. אמא שאלה אותי מה הוא רצה ממני? אמרתי לה והיא אמרה: יופי זה ממש טוב. כן אמרתי.

לאחר כמה חודשים… אלקס היה מוכן,  בן אמר, אתה מוכן?, כן אני מוכן.  כולם ספרו 10,9,8,7,6,5,4,3,2,1 והייתי באוויר.

כעבור כמה שעות.. ה”יום אנחנו אוספים את אלקס” הילה אמרה,  כן אמרה אמה,  כשאספנו את אלקס הוא סיפר לנו  מה הוא עשה. ובבית הספר כולם קראו  לו “ילד החלל”.

האוצר באטלאנטיס מאת דן רידר

שלום אני דן והסיפור שלי מתחיל כך. יום אחד הלכתי עם חבר לגן שעשועים ולפתע פתאום נפלה מהשמיים מפה. מהר מאוד הבנו שזו מפת אוצר והייתה לנו תחושה חזקה שזו מפה שתוביל אותנו לאוצר או להרפתקה נפלאה. על המפה היה כתב שנראה כמו שפה מסתורית. התחלנו בחקירה במטרה לפענח את שפת הסתרים שנראתה לנו מאוד מוזרה. אחרי שחיפשנו ברשת לא מצאנו כלום אבל יום אחד הלכנו ברחוב עם המפה ופתאום פנה אלינו איש זקן ואמר לנו שנמצאת ברשותנו מפת אוצר של הפיראט הכי חזק ועשיר שיש ושהשפה מהמפה היא שפה רומית עתיקה בת יותר ממיליון שנה. אחרי ששמענו את דברי הזקן, התחלנו לפחד שאולי יש קללה על מפת האוצר וחשבנו אם שווה להמשיך לחפש אותו. ישבנו וחשבנו מה אפשר לעשות אם בכלל לעשות ולבסוף החלטנו להמשיך ולחפש את האוצר ואז יצאנו להרפתקה בחיפוש אחרי האוצר. בדרך לאוצרת עברנו עד שהגענו לרומה אנשים ברחוב נבהלו מהמפה שהייתה לנו ביד ולא הבנו מה קורה פה ופתאום ראינו את האיש הזקן שוב פעם ואז הוא אמר לנו מה היה כתוב על המפה ‘האוצר נמצא בעיר ששקעה במים לפני אלפי שנים שבמצולות הים’ ומיד לאחר מיכן יצאנו לחפש את אטלאנטיס במצולות הים היה קשה, היו הרבה חיות שניסו לתקוף אותנו אבל עדיין לא מצאנו את אטלאנטיס. ופתאום אני שמתי לב לעמוד אבן מכוסה בעצות הים ואז התקדמתי ופתאום ראיתי עוד עמוד עוד אחד וככול שהתקדמתי ראיתי עוד ועוד עמודים ופתאום ראיתי את אטלאנטיס זה היה מראה יפה אבל אני רציתי רק למצוא את האוצר כבר חיפשנו בכל רחבי אטלאנטיס לבסוף הגענו לחדר שבו קבור האוצר אבל מפלצת ענקית שמרה עליו ניסינו להילחם אבל המפלצת הייתה חזקה מדי ואז עלה לנו רעיון שמישהו מאתנו יסיח את דעתה של המפלצת והאחר ייקח את האוצר וזה מה שעשינו זה לא היה קל אבל זה היה שווה את זה, כי גם הייתה לנו הרפתקה טובה וגם האוצר שהיה בתוכו מלא יהלומים וזהב וזה היה סיום ההרפתקה.

הסיפור שלי מאת יותם ברזובסקי

שלום שמי הוא אמיל ואני לומד בתיכון רוטברג. אני מאוד אוהב לשחק כדורסל יש לי 5  אימונים בשבוע, אני מאוד טוב בזה וגם כשאין לי אימון אני הולך  למגרש כדורסל שמחוץ לביתי עם כל החברים שלי.

אני מאוד טוב בלקלוע לסל,  לשמור ולחדוק אבל מבפנים בלב שלי  אני רוצה לעזוב הכל ולחזור לספורט שאני הכי אוהב סקייטבורד.  בכל פעם שיש לידי סקייטבורד או אפילו שאני שומע אנשים רוכבים על סקייטבורד אני נזכר בהורים שלישלצערי הם כבר לא בחיים. כשהייתי קטן אני זוכר את זה כל כך טוב הורי אמרו לי שהם הולכים החוצה לרכובקצת על סקייטבורד.  הם יצאו ואני חיכיתי  להם חיכיתי וחיכיתי ולא הבנתי למה הם לא באים. התקשרתי לאמאמהטלפון של הבית והיא לא ענתה וגם ניסיתי לאבא וגם הוא לא ענה. הייתי מאוד לחוץ. שמעת

טלפון מסבתא שהיא אמרה לי שהיא באה הביתה.    שאלתי אותה למה אמא ואבא לא באים היא אמרה לי

שהיא תסביר לי עודמעט. היא אמרה לי לראות בינתיים טלוויזיה.  ראיתי וקצת

נרגעתי כשראיתי טלוויזיה. כשסבתא הגיעה היא אמרה לי ללכת לישון.  אמרתי לה למה איפה אמא ואבא? ואז היא אמרה לי דבר שלא יכולתי לישון בגלל אמא  ואבא שלך נפצעו מאוד קשה בזמן שהם רכבו על סקייטבורד. רכב פגע בהם והם עפו כמה מטרים אחורה. לקחו אותם לבית חולים והם במצב לא טוב. אמרתי מה למה איך מתי ואמרתי בוא נלך לבית חולים לראות אותם. נסענו ואז שהגענו אמרו לנו הרופאים שהם מצטערים וקבעו את מותם של ההורים שלי. מאז אני לא רוכב אף פעם על סקייטבורד . ההורים המאמצים שלי מנסים לעזור לי להתגבר על הפחד שלי ולנסות לרכוב על סקייטבורד.   כבר שנתיים זה אותה התשובה לא!! אבל חשבתי לעצמי למה בעצם לא ? זה

שהורי נפגעו ומתו מזה זה לא אומר שזה יקרה גם לי. אז יום אחד אמרתי להורי המאמצים שאני עושה את זה, מתגבר על הפחד ומנסה לרכוב על סקייטבורד. רכבתי ורכבתי וזה הרגיש לי כמו חלום ומאז הפסקתי עם  הכדורסל ועברתי לרכוב  על סקייטבורד. ניצחתי בהמון תחרויות. מי היה מאמין שהילד שבהתחלה לא רצה ופחד לשמוע על סקייטבורד היום הוא אלוף הארץ בסקייטבורד.