אני ניפרד

ביום רביעי בצהריים חזרתי מבית הספר מאושר ומחוייך,

התכוונתי לספר להורי על כל חוויות היום.

אולם התוכנית שלי השתבשה כאשר שמעתי שיחה קולנית של הורי ואת המילים הבאות:”אבל צריכים למצוא זמן לבשר לרועי על ההחלטה שלנו”.

על מה הם דיברו? למה הם התכוונו? אולי קרה משהו לאחד מקרוביי או חבריי…

הרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ ממחשבות והלב שלי דופק מהר.

הורי שמעו את הדלת נטרקת מאחורי ומיד השיחה פסקה.

לפתע נשמעו דפיקות חזקות בדלת ובפתח עמדה הילה חברתי מהכיתה.

שמענו את הורי ממשיכים בשיחתם ואת אמא שואלת את אבא: “מתי צפוי המעבר לקנדה?” הילה ואני הבטנו אחד בשניה בעצב גדול, “בטח אבא קיבל שם עבודה”, לחשתי להילה.

הילה לחשה לי באוזן: “אל תדאג יש לי תוכנית לגרום לכך שלא תעזבו”.

אמא התקרבה אלי ואמרה: “רועי יש משהו שאני ואבא צריכים לספר לך…”

התפרצתי בצעקות: “אני לא עוזב את החברים שלי ואת המשפחה בארץ!”

רצתי לחדר שלי, נזרקתי על המיטה ובכיתי המון. אמא ניסתה להרגיע אותי והבטיחה שזו תהיה רק תקופת ניסיון, אבל שום דבר לא הרגיע אותי, רציתי רק להעלם!

למחרת בבית הספר, הילה סיפרה לי על הרעיון שנערוך בבית שלי מסיבה עם כל ילדי הכיתה וכך הורי יראו שכולם אוהבים אותי ולא ירצו לעזוב.

באותו היום, בערב ערכנו מסיבה מדהימה עם מוסיקה, אוכל והמון משחקים הייתי מאושר.

כעבור כמה חודשים מצאתי את עצמי עם הוריי ואחותי רעות, מטפסים במדרגות המטוס ומקווים לעתיד טוב וכיף לפחות כמו שהיה לי עד עכשיו בארץ.