פעם מזמן, בארץ רחוקה, חי מלך, למלך הייתה בת, נסיכה יפהפיה, קראו לה עתליה.

הבעיה הייתה שעתליה הייתה קצת בודדה, המלך לא הסכים לה לצאת מחצר הארמון כי הוא אמר שמסוכן שם בחוץ והוא לא רוצה שהיא תפגע.

אז עתליה החליטה לעשות מעשה, למחרת בבוקר כשהמלך עדיין ישן היא תצא מחצר הארמון ותוכיח לו שזה לא מסוכן.

בערב היא אכלה את הארוחה מהר אפילו בלי קינוח וישר הלכה לישון כדי שיהיה לה כוח.

בבוקר כמו בתכנית עתליה יצאה, והיא לא האמינה למה שהיא ראתה, היא ראתה המון אנשים ברחובות והיא ראתה גם אנשים בתוך מכוניות!

היא טיילה לה המון, עד שהיא הבינה שהיא כבר ממש רחוקה מהארמון, פתאום הכל נראה לה מפחיד והיא אמרה לעצמה: “אולי אבא צדק והייתי צריכה להקשיב”.

בינתיים בארמון המלך קם וראה כי בתו כבר לא שם!

מיד הוא שלח משלחת גדולה שתחפש בכל רחבי הממלכה.

כשאף אחד לא מצא את הנסיכה, כבר התחילה בלבו של המלך דאגה, אז הוא שלח משלחת גדולה עוד יותר לחפש גם מחוץ לארמון ולא רק בחצר.

הם חיפשו וחיפשו עד הצהריים עד שאחד השליחים הבחין בעתליה בזווית העין!

ואז הוא קרא לנסיכה ואמר לה שמחפשים אותה כבר יותר משעה!

אחרי שעתליה הגיעה לארמון ואביה קצת כעס, נערכה מסיבה לכבוד שובה של הנסיכה.

אחרי המסיבה עתליה הסבירה כי היא יצאה בגלל שמשעמם לה כל יום להיות בארמון לבדה.

ואז המלך חוקק חוק חדש שבו כתוב שבכל יום יהיו שעות מסוימות, שעתליה תוכל לצאת ולבלות.

אמנם היא צריכה מישהו לידה אבל לפחות היא לא בארמון לבדה.

וכך, כל יום מהשעה אחת עד השעה שלוש, עתליה יכולה לצאת עם אחד מהשומרים בלי לחשוש.

וככה, כל הממלכה מרוצה, גם המלך וגם הנסיכה.

הסוף!