יומן ההומור שלי

פרק 1

בשנים האחרונות הורי הזדקנו, חלו ונפטרו (פתיחה לא כל כך משעשעת ?) אמי נפטרה לפני כשתיים עשרה שנה, ואבי – לפני כשנתיים. האחים שלי ואני חווינו איתם את התהליך, והיינו מסורים להם מאוד.

קשה לי לתאר לעצמי איך היינו עוברים את התקופה המאתגרת ללא הומור. לצד הכאב ממצבם המדרדר של הורינו ההומור היה נוכח ללא הרף.

היינו צוחקים מסיטואציות שרק אנחנו יכולנו להבין: התנהלות של אחד מאנשי הצוות בבית החולים, תגובה מסוימת של אחד מאיתנו או של הורינו, מצב כזה או אחר בטיפולים וכו’ – דברים כה רבים היוו כר פורה להומור. במקרים רבים גם ההורים צחקו איתנו.

נראה לי שכל ששת היתרונות של ההומור באו לידי ביטוי במה שתיארתי כאן. הצחוק הפחית את המתח שהיינו בו בגלל המצב הבריאותי של ההורים, שיפר את יכולותינו והגביר את היצירתיות שנדרשה מאיתנו לא פעם. היחסים בינינו מעולים, והם לא נפגמו בגלל המצב.

אין לי ספק שהיתרון הבולט ביותר בסיטואציה הנ”ל זה שהוא תמך בהתמודדות שלנו עם השינוי הכואב של הפרידה מהורינו. גם כיום לאחר שהם נפטרו, ההומור נוכח בחיינו ומקל על הצער.

     פרק 2: הפונקציות החברתיות של ההומור בחיי

כשצפיתי בסרטון אודות הפונקציות החברתיות של ההומור הזדהיתי עם כל הנאמר בו. כל אחת מהפונקציות נראתה לי מוכרת גם מההתנהלות שלי וגם מזו של הסובבים אותי.

אכתוב כאן דבר כלשהו על כל אחת מהפונקציות:

1. התמודדות – מאפיין אותי מאוד. ההומור עוזר לי להתמודד עם מצבים מלחיצים. אתן דוגמא מהזמן האחרון: חזרתי לפני כמה ימים מטיול של שלושה שבועות בקולומביה. חששתי מאוד מהנסיעה לשם גם מבחינת ביטחון אישי וגם מבחינת הקורונה. ככל שפחדתי יותר, כך התבדחתי יותר עם חברים על הנושא. אמרנו שאחזור (אם אחזור) מסוממת, שיחטפו אותי, שבעלי ישאיר אותי שם עם קורונה ועוד ועוד. הצחוק הקל עלי והסיח את דעתי מהלחץ (אגב, הטיול היה מושלם).

2. תקשורת – כשאני מזהה שאותם דברים מצחיקים אותי ואת מישהו אחר, באופן אוטומטי אני חשה אליו קירבה. לפני כמה ימים חגגנו את ליל הסדר. ”אחד המסובים” קרא מההגדה עם שגיאות קיצוניות לאורך כל הקריאה. מי שישב מולי ואני קרצנו וחייכנו זה אל זה. באותו רגע היינו שנינו שותפים לסוד, היתה בינינו אינטימיות, היינו ”באותו צד”.

3. עוינות – בילדותי אהבתי מאוד בדיחות מהסוג המבטא עוינות. ככל שאני מתבגרת אני ”מחנכת” את עצמי לא להיות שותפה לצחוק מהסוג הזה. שמעתי ראיון עם ח”כ אורלי לוי אבקסיס בו היא סיפרה עד כמה היא סבלה כילדה  מהבדיחות הגזעניות והמשפילות שהיו מקובלות בזמנו על אביה ח”כ והשר לשעבר דוד לוי. בתוך תוכי חשתי בושה שבדיחות מסוג זה פעם הצחיקו אותי כל כך. (אגב, הן באמת היו מצחיקות)

4. זהות חברתית – פונקציה זו של הומור פחות מדברת אלי. אני מרגישה שלעיתים קרובות ההכללה אינה מדויקת ועלולה לעשות עוול לקבוצה או לחלק מחבריה.

5. נטרול מתחים – שמתי לב שדווקא בהתנהלות חיי המשפחה בדיחה קטנה  עוזרת הרבה פעמים לסיים קונפליקט ואפילו לשכוח ממנו במקום שהוא יגדל ויתפתח לדבר לא נעים.

6. חינוך נכון – כמו בפונקציה מס’ 3 גם בפונקציה זו אני מנסה להשתפר ו”לתקן את דרכי”. דברים רבים מצחיקים אותי, ואני חושבת שלפעמים אני צריכה להשאיר את זה לעצמי. בדיעבד אני מצטערת על חלק מהדברים שצחקתי עליהם בנוכחות ילדי, כי אולי כך גרמתי להם לתפיסת עולם יותר צרה ושמרנית (ואולי לא ?).

סיטואציה הומוריסטית בהקשר חברתי 

אמנם לא מהשבוע האחרון, ובכל זאת…

ליוויתי אדם מאוד קרוב אלי לבדיקת עיניים. במהלך הנסיעה לרופא הוא לפתע סיפר לי על נטייתו החד מינית. הייתי מופתעת ביותר, ודיברנו על העניין. לאחר כמה דקות של שיחה שמעתי את עצמי צוחקת ואומרת לו: ”מעולה, הרופא שאנחנו נוסעים אליו ממש חתיך”.

הדברים נאמרו באופן ספונטני, אבל עכשיו כשאני מנתחת את מה שאמרתי, אני חושבת שזה מילא מספר פונקציות חברתיות: התמודדות עם הבשורה המפתיעה, תקשורת – העברת מסר של קבלה, יחד וצחוק משותף, זהות חברתית – חיזוק האחר שמשתייך לקהילת הלהט”ב, נטרול מתחים – מן הסתם אותו אדם היה במתח לקראת השיחה איתי, והוא סיים אותה מרוצה ורגוע, חינוך נכון – שוב זה קשור לקבלה: הכל בסדר, אתה הומוסקסואל, זה לא טאבו, אפשר לצחוק על זה, לשמוח ולהמשיך הלאה.

פרק 3: תגובה הומוריסטית לסיטואציה קשה בחיי

סיטואציה קשה בחיי קשורה לאי סדר השורר בביתי. אני די מסודרת ויתר בני הבית – די לא (בלשון המעטה). בדרך כלל דברים שהם נוגעים בהם אינם חוזרים למקום. המצב הזה מעצבן אותי ומכניס אותי לאי שקט.

בדרך כלל אני כועסת, מטיפה, מסבירה, מבקשת… והדברים חוזרים על עצמם.

רק לשם הכנת התרגיל החלטתי הפעם להגיב בצורה הומוריסטית. כשראיתי את הבלאגן בסלון צחקתי ואמרתי: ”איזה כיף, עד עכשיו היה לי כזה משעממם, ועכשיו יש לי מה לסדר”. להפתעתי זה ששמע אותי ניגש לנעליים שעמדו באמצע הסלון ולקח אותן למקום.

בתחילת הסיטואציה הייתי עצבנית אך נחושה להגיב בדרך חדשה. כשראיתי את התגובה היתה לי הרגשה טובה מאוד. לפתע כל המצב נתפס אצלי כיותר קליל ומשעשע.

תגובתי ההומוריסטית נעשתה בצורה מלאכותית ומתוך החלטה. לא קל היה לי לשנות את הדפוס שלי, כי זה באמת מצב שחוזר על עצמו ומרגיז אותי במשך שנים.

אני מאמינה שאמשיך לתרגל את התגובה החיובית וההומוריסטית שאולי תביא לשינוי בעניין זה. ראשית, בפעם הראשונה שעשיתי זאת, זה הצליח, שנית, אם לא הצלחתי לחולל שינוי בדרך בה נהגתי עד היום, כדאי לי לתת צ’אנס לדרך אחרת.

משימה 10.2 הומורפוביה

אפתח את הפרק בהצהרה: אינני סובלת מהומורפוביה, אני לא פוחדת מהומור. אולי אני אפילו לוקה בתסמין ההפוך: לעיתים קיימת אצלי הנטייה ”לברוח” אל ההומור כשאני נמצאת במצבים לא נוחים. בטסט הנהיגה הראשון שלי (הראשון ובכלל לא האחרון?) מן הסתם הייתי לחוצה והתבדחתי עם הטסטר. עד היום נראה לי שלא עברתי את הטסט בגלל ההתבדחות המיותרת…

גדלתי בבית מלא בהומור, ולכן אני מרגישה נוח בחברתו. נחשבתי לילדה ”בדרנית”, ולא הרגשתי שהמורים כועסים עלי בגלל זה. אני נמשכת לסיטואציות ולאנשים שמשעשעים אותי. יחד עם זאת לא כל דבר שנחשב למצחיק, מצחיק גם אותי, למשל יש קומדיות וסטנדפיסטים מסוימים שפשוט ”לא עושים לי את זה”. גם בדיחות על השואה אני לא אוהבת.

גם במסגרת עבודתי באולפן אני לא נתקלת בהומורפוביה. הבסיס לכך לדעתי הוא שאנחנו מלמדים אנשים מבוגרים, ואין אצלנו בעיות משמעת. למורים ולתלמידים יש נושאי עניין המשותפים לעולם המבוגרים, ולכן אותם דברים יכולים להצחיק אותם. נקודה נוספת היא שאנחנו מלמדים עברית, ומן הסתם נוצרות אי הבנות רבות שמקורן בקשיי השפה. כמעט תמיד אנו מפרשים אי הבנות אלה בצורה הומוריסטית. אתן דוגמא:  במסיבה שערכתי עם התלמידים באחד הקורסים תלמיד מזג לי יין לכוסית. שתיתי, וכשהוא רצה למזוג לי כוס שניה, אמרתי לו ”תודה די”, ומבלי להתייחס אלי הוא מזג לי עוד כוס, שממנה שתיתי רק לשם הנימוס. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב, אמרתי לו ”די”, והוא המשיך בשלו. בסופו של דבר הסתבר שמשמעות המילה ”דַי” ברוסית היא ”עוד” בעברית. צחקנו מזה ממש, הזכרנו את זה בשיעורים הבאים, ובטוח שגם התלמידים וגם אני זוכרים היטב את המילה גם ברוסית וגם בעברית. אבל… בכל זאת אני מזכירה לעצמי תמיד שעדיף לי ”לוותר” על בדיחה מצחיקה מאשר לקחת את הסיכון של לפגוע באחד התלמידים. התלמידים הם ”מקבלי השירות”, ואני צריכה להיזהר בכבודם (אגב, זה נכון ככלל, לא רק ביחסי מורים ותלמידים).

הרבה סיטואציות בכיתה הופכות להיות קלילות בעזרת ההומור. לדוגמא אם תלמיד מפהק בקול רם, אני זורקת לאוויר (לכאורה מבלי להתכוון לאדם מסוים) ”הו השיעור היום ממש מעניין”. התלמידים צוחקים, ובאמת הסיטואציה הופכת ממשעממת למצחיקה.

נראה לי שבאולפן בו אני עובדת בין התלמידים עוברת השמועה אצל איזו מורה צוחקים ונהנים בשיעורים. מצבי מבחינה זאת די טוב, אבל ישנה מורה שאני לא אוהבת ללמד בחדר על ידה, כי בכל שיעור שומעים אצלה פרצי צחוק של התלמידים ואני מקנאה…

אני משתדלת לעודד הומור אצל תלמידי, כי לדעתי זה נותן להם ביטחון להתבטא בעברית גם באולפן וגם מחוצה לו. שמתי לב במשך השנים שיש לי תלמידים שלמרות שהם חלשים בלימודים הם מרגישים טוב בכיתה, כי הם מצליחים עם מעט העברית שבפיהם להצחיק אותנו.

את כל הפחדים שהוזכרו בפודקאסט כאמור אינני חווה. ובכל זאת, אני מקווה לחזור משנת השבתון לעבודה עם שני שדרוגים. האחד, לא להסתפק רק באמירות הומוריסטיות ספונטניות תלויות מצב אלא להוסיף הומור מובנה לשיעורים מתוך המאגר שלמדתי בקורס זה כגון יצירת דמויות אווטר, הוספת תשובה מסיחה מצחיקה במבדק וכו’. הנקודה השניה בעזרתה אני יכולה להשפיע על אנרגית ההומור בעבודה ובכלל בסביבתי היא להפחית במידה ניכרת ציניות וסרקזם. אגב, כבר התחלתי במלאכה ?

משימה 11.3 הומור בטוח

כשצפיתי בסרטון הזדהיתי עם המסר שנוח לנו להיצמד להומור בטוח, כי אנחנו פחות לוקחים בו סיכונים, אולם אותו הומור בטוח מורכב אצלי מחלקים קצת שונים מאשר אלה שבסרטון. אני אוהבת לצחוק עם ילדים (אבל עם מבוגרים יותר ?), חיות מחמד לא עושות לי את זה, אני יכולה לצחוק עם זרים, אבל מעדיפה עם אנשים שקרובים אלי ואלכוהול אני לא שותה. בהומור סרקסטי אני חוטאת.

אני לא מרגישה שאני נצמדת רק להומור בטוח. דברים רבים מאוד שאני חווה, אפילו דברים לא נעימים, נתפסים אצלי כדברים הומוריסטים. אתן דוגמא (אחת מתוך רבות): לפני כמה ימים בהכנות לליל הסדר נפל לי סיר מלא עם אוכל על הריצפה, האוכל התפזר ומן הסתם נזרק לפח. כבר במהלך הסיטואציה המעצבנת הזאת הצחיק אותי לחשוב איך אני מתארת לחברותי את המצב שהייתי נתונה בו.

הסיטואציה מהסרטון שהזדהיתי איתה במיוחד היא בקשר להומור הסרקסטי. יש לי נטיה לצחוק סרקסטי (אגב, גם על עצמי), ואולי זה הזמן להפחית את זה למינימום (ההכרחי).

הסיטואציה שלא הוזכרה בסרטון ולגבָּי היא מהווה את המקום הבטוח ביותר לצחוק בו היא עם האנשים הקרובים אלי שאני מכירה אותם היטב וחולקת איתם הומור דומה – אותם דברים מצחיקים אותנו. אין ספק שאיתם הכי כיף לי לצחוק.

באופן כללי אני אוהבת לצחוק. ישנם מצבים שאני עוצרת את עצמי, כי הסיטואציה פחות מתאימה, אך עדיין אני צוחקת בתוך תוכי עם עצמי. אינני מרגישה צורך להרחיב את חוויות ההומור שלי, מבחינה זאת הכל בסדר.

סגנון ההומור שלי – שאלון hsq

Your Scores

Affiliative = 54

Self-enhancing = 56

Aggressive = 33

Self-defeating = 28

אלה תוצאות המבדק שלי. מן הסתם יש בי (אני משערת שכמו אצל רוב האנשים) מזה ומזה. התוצאות ”לא רעות” כל כך, ובכל זאת יש דברים שעלי לשפר.

ההומור החביב עלי –

הומור ורבלי – אני אוהבת מאוד. באופן כללי אני מעריכה אנשים שמבטאים את עצמם יפה בדיבור ובכתב, ובוודאי שאני מעריכה את היכולת לבטא במילים דברים מצחיקים.

עוקצנות, סטירה ופרודיה – אני אוהבת מאוד. השנינות שבאה לידי ביטוי בתוכניות מסוג זה ממש גורמת לי עונג. אני חושבת שלא קרה שהפסדתי פרק בתוכנית ”ארץ נהדרת” מאז שהיא התחילה להיות משודרת, וכמעט שלא קרה שלא נהניתי מהתוכנית.

מצבים אנושיים מביכים – כשאנחנו נמצאים בתוך המצב המביך, אז זה מביך ולא נעים, אבל הצחוק והשחרור שלאחר מכן הם גדולים. לפני שנים המצאתי לי חוק (שלא תמיד אני מצליחה לעמוד בו): אם קורה לי משהו מביך שבעוד שנה אני אצחק ממנו, אני מנסה לצחוק ממנו כבר עכשיו. 

אבסורד – אני אוהבת מאוד. לעיתים קרובות עצם האבסורד בסיטואציה מסוימת מצחיק אותי כל כך.  

הפתעה – מן הסתם הפתעה היא מצחיקה, אבל לעיתים היא יותר פשוטה ופחות שנונה מסוגי הומור אחרים.

אי הלימה / חוסר התאמה – מזכיר מאוד את האבסורד ומצחיק מאוד. הייתי פעם במסיבה קצת לפני פורים, שאחד ממשתתפיה חשב בטעות שצריך לבוא לשם מחופשים. הוא הגיע מחופש לקיסר רומאי בעוד כל יתר המשתתפים היו לבושים בבגדים רגילים. חוסר ההתאמה, המצב המביך והאבסורד שהוא היה נתון בהם מצחיקים אותנו עד היום.

הגזמה – לעיתים קרובות חברים שלי ואני מתחילים לצחוק על נושא מסוים, כל אחד מוסיף עוד ועוד דברים, עד שהעניין מנופח ומוגזם מאוד. זה נחמד ומצחיק.

סלפסטיק – די עברתי את הגיל, וקומדיות מסוג זה עשויות אף לשעמם אותי. יחד עם זאת לפעמים קשה להשתלט על הצורך לצחוק מעניינים ולגריים וגופניים. לפני מספר שנים חברה שלי מהעבודה ואני לקחנו חלק בקורס מסוים, ובאחד השיעורים השיניים התותבות של המרצה (המסכן) עפו לו מהפה. עד היום כשאנחנו נזכרות בזה אנחנו לא מפסיקות לצחוק.

לסיכום, אם אני חייבת לבחור, אז ההומור הוורבלי שהוא הכי זמין ונגיש הוא החביב עלי ביותר.