הכל החל  בשנת 1929 בעיר יפו בארץ ישראל.
בבית גרו יוספה, אחותה שרה והורייה.
יוספה ואחותה אהבו לקרוא ספרים, לקפוץ ברחובות ולשחק בקלאס.

יוספה תמיד אהבה שיסתכלו עלייה עושה עמידות ידיים, אבל הכי אהבה שהבנים הסתכלו עלייה והריעו לה.
יוספה הייתה תלמידה חרוצה, ובשעות הפנאי נהגה לנהל יומן כתיבה אישי משלה שלו גילתה את כל סודותייה.

.יום בהיר אחד שמעה יוספה יריות מכיוון שוק הפשפשים, יוספה נבהלה מאוד וברחה לבית השכנה

כאשר חזר אביה בשעות הערב מהעבודה, יוספה סיפרה לו על שהתרחש, הוא כמובן ניסה להרגיע אותה 
בלילה שמעה יוספה את אביה מדבר עם אמה במטבח בחרדה רבה, הוא סיפר לה כי שמע שהחלה פלישה של ערבים לכיוון יפו והמצב לא בטוח עבורם להשאר להתגורר בבית

הוא שמע מחבריו כי חלק מהיהודים נלקחו לעבוד במקומות שנקראו מחנות עבודה ועקבותיהם נעלמו מאז.
בבוקר שהלכו שרה ויוספה לבית הספר הן שמעו מחבריהם שבלילה הצאו יהודים מביתם לרחובות והוכו, וחלונות בתיהם נופצו.
בבית הספר יוספה פנתה למורה ושאלה: “האם אנחנו אמורים להיות הבאים בתור למלחמה ? מה יקרה לנו ?”

בזמן ארוחת הערב אביה של יוספה הודיע כי לא משנה מה יקרה, על המשפחה להשאר יחד.
בלילה לאופירה היה קשה להרדם, השעה היתה ארבע לפנות בוקר והיא שמעה קול פיצוץ רב ואחריו עוד אחד ועוד אחד, יוספה רצה לחדר הוריה ושאלה מה קרה ?
הוריה עמדו מפוחדים עם שרה אחותה הגדולה והביטו דרך החלון, יוספה התקרבה אליהם ושמה לב למטוסים רבים שטסים בשמיים, שריפות ברחוב וריח עשן חזק.

אביה חיבק אותה ואמר: “אלו מטוסי קרב של הערבים, מחמוד החל בפלישה”
באותו זמן כל השכנים נשארו בבתיהם מאזינים לחדשות ברדיו
בימים שאחרי, נשמעו ברחובות קול סירנות שקוראות לתושבים לתפוס מחסה
בלילות שכבה יוספה ערה במיטתה ורעדה מפחד
כאשר לא יכלה לישון כתבה נמרצות ביומן על תחושותייה ופחדייה
זמן קצר לאחר הפלישה של הערבים להרים היהודיות השכנות החלו הערבים להעביר חוקים נגד היהודים. לדוגמא: אסור לנסוע באוטובוסים, אסור ללכת לגינות ציבוריות ולשחק ברחובות.אני שונאת את המצב הזה אמרה יוספה לאחותה

יוספה הרגישה שהיא נמצאת עם משפחתה,עליה לשמור תמיד על שמחת חיים כדי שהמשפחה לא תשבר.
לפני חופשת הקיץ אספה מנהלת בית הספר את כל התלמידים היהודים ואמרה: “אני חוששת שבשנה הבאה לא תורשו לחזור לבית הספר, הערבים העבירו חוק חדש להפרדת תלמידים ערבים מיהודים, על התלמידים היהודים לעבור ללמוד במחנות העבודה”

זעקה פרצה מפיה של יוספה והיא החזיקה את ראשה מבין ידייה, היא אהבה את בית ספרה ואת חבריה, מדוע עלינו לעזוב ?
כאשר חזרה מבית הספר הוריה עשו כל שביכולתם כדי לנחם אותה.
אל תדאגי יוספה אמר אביה נשלח אותך לבית ספר יהודי אחר מרוחק יותר.
אך דבר לא עזר, יוספה הייתה עצובה דאגה וכתבה ביומנה “אני מקווה שאוכל לבטוח בך, אני מקווה שתהיה לי מקור לנחמה ועידוד”.

בערב אביה הפתיע ואמר: “משפחה אהובה שלי, הלילה נאלץ לעזוב את הבית למקום מסתור עקב צו התיצבות שקבלתי למחנה עבודה, כולנו ידענו שממחנה עבודה מעטים האנשים שחוזרים בחיים, כדאי שנתחיל להתכונן אמרה יוספה
בני המשפחה ישבו בשתיקה ודאגו
בחוץ התחיל לרדת גשם, ארבעת בני המשפחה יצאו מביתם לבושים בבגדיהם על גופם, יוספה דאגה לקחת את יומנה בתוך מעילה

מקום המחבוא שאליו עברו היה בניין המשרדים שבו אביה עבד בעיר תל אביב.
היה שם אגף סודי, בחלק האחורי של הבניין, שאיש לא יכל לנחש שהם מתחבאים שם.
במשך שנה גרו שם יחד עם משפחת כהן, מאחר וכל היום הם היו סגורים, פרצו מריבות ויוספה מצאה את עצמה יותר ויותר כותבת ביומנה.
בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו נקישות רגליים ורעשים חזקים מכיוון הדלת, ארבעה קצינים ערבים נכנסו אל המחבוא הסודי והוציאו את משפחת לוי וכהן לכיוון מחנות העבודה, במחנות העבודה הופרדו הגברים מהנשים, הופשטו מבגדיהם וסומנו במספר שקועקע על זרועם.

בימים הראשונים במחנה, שרה נדבקה במחלת הטיפוס, יוספה שתפקידה היה לנקות את המרפאה טיפלה באחותה לאורך הימים ונדבקה אף היא במחלה,
יוספה ושרה מתו.
כאשר השמועה הגיעה לאמא שלהן היא מתה מצער.
היחיד שנותר בחיים מבני המשפחה היה אביה של יוספה שלאחר המלחמה קיבל את יומנה מחברתה למחנה.
זו היא מורשתה של ביתי, להנציח כל רגע ולנסות לשמור על תקווה.

זהו הזכרון היחידי שנותר ממנה, ובעקבות זה אני מקדיש את שארית חיי להחדיר את המסר של יוספה לליבותיהם של אנשים טובים.