נעלי בובה

סיפורנו מתחיל בבית משפחת צ’רנכובסקי, הערב ירד, הכוכבים נצנצו, האורות כבויים, כל בני המשפחה והחברים מצפים ומתרגשים. התחבאו וחיכו לבואה של דניאלה- ילדת היומולדת .

הקשתדניאלה מתקדמת עם חבריה לעבר ביתה, יש לה המון מצב רוח ואושר בלב כי זהו יום מיוחד בשבילה. הגיעה לדלת ביתה, חיפשה את המפתחות בתיקה הכחול עם הפייטים, הוציאה מתיקה את המחזיק והחלה לסובב את המפתח במנעול הבית. סיבוב ראשון.. סיבוב שני...

פותחת את דלת הפלדלת הלבנה ואינה מבינה מדוע הכל חשוך?! מדליקה את האור בכניסה החלו קמים כל המשפחה והחברים ,צועקים בקולי קולות: “הפתעה ומזל טוב”. החלו כולם בשירי יום ההולדת , בלונים עפו לכל עבר בשלל צבעי הקשת, סרטים צבעוניים שולחן יום הולדת וכתר על הראש.

שולחן מלא מתנות וחיבוקים עד אין סוף! דניאלה המופתעת החלה להזיל דמעה או שתים, הלב פעם כמו הר געש שהולך כבר להתפוצץ, הרגליים רעדו כמו תינוק שרק החל עכשיו ללכת מיד רצה דניאלה לחבק את אמה- נעמי, שבדיוק הביאה את העוגה מהמטבח. העוגה הייתה עוגה חלומית כמו עוגות שיש באגדות, הרגשתי שאימא שלי ראתה את החלומות שלי. העוגה הייתה עוגת שוקולד ענקית וגבוה כמו תמיד מלאה קצפת ורודה ומסביב המון קישוטי אפיה. רשום בענק עם בצק סוכר מזל טוב דניאלה.

ההתרגשות הייתה בשיאה והאהבה הייתה עד בלי די. כמובן שלא שכחתי אבא יושב שם על הספה ולשם רצה דניאלה לחבק את אביה-נוח. דניאלה הייתה בעננים היא הייתה כל כך מאושרת שלא שכחו אותה וכל האהובים שלה התאספו במקום אחד וידעו איך לשמח אותה אפילו רק בדברים הקטנים, למשל כולם ידעו שהיא אוהבת ורוד, כל הבלונים היו על התקרה בכל צבעי הורוד אפילו גוונים שממש קשה להשיג בכל חנות. השולחנות היו מעוצבים בורוד כאשר כל חטיף או ממתק היה תואם למפה לנרות ולצלחות הכל נראה ממש כמו

באגדות

. כל החברים והמשפחה לבשו חולצות עם הדפסה של מזל טוב בורוד ועוד המון הפתעות שמההתרגשות אני כבר לא זוכרת את כולן. ..

הבחינה דניאלה בשולחן הכי חשוב במקום, כמובן שולחן יום ההולדת “המתנות” היא לא הצליחה להתאפק ורצה לעבר השולחן שהיה עטור בשלל מתנות בכל הגדלים ובכל המינים, בכל הצבעים עם המון סרטים צבעוניים. דניאלה ראתה אריזת מתנה מהודרת בצבע זהב עם סרט לבן מסטן עם נקודות, אריזה דיי גדולה ומושכת את העין. לקחה את המתנה עלתה במדרגות לחדרה, סגרה את הדלת, לקחה את הכיסא ושמה לפני הדלת כדי שיהיה קשה לפתוח ומבלי שאף אחד ראה, נכנסה היא מתחת למיטה קרעה את העטיפה הזהובה וראתה בובה מדהימה, בובה שאין לתאר עם שיער ארוך בלונדיני עיניה כחולות כמו הים..

צבע לחייה ורוד עם נקודת חן מבצבצת. נעליה מקטיפה עם פס לבן והיא מדברת. לא להאמין, היא ממש מדברת, הבובה אומרת: “אמא אבא ולישון”. “הבובה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם” חשבה דניאלה בליבה. היא הגיעה עם עריסה ונעליים כחולות זוהרות ונוצצות, ובגדי החלפה של פיג’מה עם דובונים לקראת השינה. לפיג’מה מחובר מוצץ וחיתול ממש כמו ילדה אמתית.

הרימה דניאלה את הבובה ונפלה משם שקית עם פיג’מה תואמת, פיג’מה כמו של הבובה. צעקה בקולי קולות וקפצה על המיטה. ניסתה דניאלה להעמיד את בובתה אך בכל פעם היא נפלה. אך, לאחר שנעלה לבובתה את הנעליים הכל כך מיוחדות, החלה הבובה ללכת, לרוץ ולרקוד. נופפה לה הבובה לשלום והמשיכה להתהלך בחדר. התקרבה הבובה אל החלון ו”הופ” קפצה מבעד לחלון, רצה דניאלה בכל כוחה למטה לראות היכן הבובה. פתחה את דלת ביתה וראתה אותה שם חבולה כולה. רצה וסייעה לה, לקחה אותה, קלחה אותה והושיבה אותה על מיטתה. ירדה למטה לכל חבריה ומשפחתה והמשיכו בחגיגה. כולם בקשו להישאר לראות את המתנות שקיבלה, אך הייתה מאוד עייפה ואמרה: “בפעם אחרת, עכשיו כבר ממש מאוחר”.

דניאלה עזרה לאמה לנקות את הסלון ופתאום נזכרה בבובתה. רצה מהר לחדרה וראתה שהבובה לא נמצאת שם!. “איך זה יכול להיות?!” . יצאה במהירות מביתה כדי למצוא את הבובה. כאשר הגיעה לסוף הרחוב היא ראתה את הבובה שוכבת על הרצפה ללא רוח חיים כאשר הנעליים לידה. דניאלה הרימה את הבובה, נעלה לה את נעליה ושוב הבובה התחילה לזוז. “אני לא מאמינה, זו בכלל לא הבובה, אלו הנעליים!”.

כשהתחילה ללכת לכיוון ביתה היא ראתה איש מסתורי, עם מגבעת שחורה שצופה ותוך שניות ספורות נעלם. דניאלה הבינה שעל הנעליים האלו צריך לשמור מכל משמר, כי אם הן יגיעו לידיים הלא נכונות עלול לקרות אסון. מאותו יום הקפידה דניאלה להחביא את הנעליים בתוך כספת נעולה בחדרה, ולא סיפרה את הסוד לאף אחד. לילה אחד, הגיע לביתה של דניאלה האיש המסתורי עם המגבעת השחורה וגנב את נעליה של הבובה. כאשר פתחה דניאלה את הכספת היא ראתה שהנעליים אינן. היא לקחה איתה את הבובה ויצאה לחפש אחר הנעליים. כשהלכה ברחוב ראתה שוב פעם את האיש המסתורי עם המגבעת השחורה, רק שהפעם הנעליים היו בידיו. “היי, תעצור עכשיו אתה שומע?!” צעקה לו דניאלה אך האדון המסתורי התעלם והמשיך בדרכו. דניאלה החלה לרוץ לכיוונו בכל כוחה אבל היא לא הספיקה לתפוס אותו. היא ראתה שהוא נעלם בסמטה החשוכה.

היא לא ידעה מה לעשות ומרוב פחד החלה לבכות. “מה אעשה עכשיו? אני חייבת למצוא את הנעליים ולהחזיר אותן לכספת” דניאלה אמרה לעצמה. אחרי התלבטויות רבות החליטה דניאלה שהיא נשארת שם, בסמטה, עד שהאדון יצא משם. עברה שעה, שעתיים והאדון לא יצא. כשהחליטה שהיא חוזרת לביתה, היא שמעה רעש של נפילה, והאדון המסתורי יצא מתוך מערה שהייתה מוסתרת בקיר שבסמטה. דניאלה החליטה לעקוב אחרי האדון המסתורי לתוך המערה. כשהיא נכנסה אחריו למערה היא ראתה שם ציוד מעבדה , מבחנות וארון זכוכית עם מפתח שבתוכו היו הנעליים. דניאלה חיפשה את המפתח לארון אך היא לא מצאה אותו. אחרי כמה רגעים היא ראתה את מהפתח

תלוי על צווארו של האדון. דניאלה החליטה להמתין.

“האדון בוודאי ישכב לנוח מתישהו” , חשבה לעצמה. ובאמת, לאחר כמה שעות שכב האדון לנוח ונרדם. דניאלה הלכה אל האדון בשקט, התקרבה אליו, שלחה את ידה ותלשה את המפתח מצווארו. האדון התעורר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כשהוא קם משנתו דניאלה כבר פתחה את הארון והוציאה ממנו את הנעליים הקסומות. “מה את עושה כאן? ואיך נכנסת לכאן?” שאל האדון את דניאלה. “עקבתי אחריך למערה. כדי להחזיר את הנעליים ששייכות לבובה שלי”,”מה פתאום ילדה, הנעליים האלו שייכות לי!, הקסם שלהן שייך לי!!”דניאלה לא חשבה פעמיים והתחילה לרוץ לכיוון פתח המערה.’ש האדון רץ אחריה, אבל לפני שהספיק להתקרב לדניאלה היא הפילה אותו ונעלה את המערה. רצה דניאלה לביתה והחזירה את הנעליים לכספת. “הקסם שלהן חזק מדי אשמור עליהן לנצח, מכל משמר”.

וכך, נגמר סיפורינו. הנעליים נשארו בכספת ולא יצאו לעולם. כך אף אחד לא יוכל להשתמש בקסם שלהן, ולנצל אותו לרעה.