יוסף ויסמן

יוסף, בנם של רבקה ואברהם דוד, נולד בשנת תר”פ (1920) בפולין, בעיר ביאלה-פודלאסקה שבמחוז לובלין, במזרח המדינה. אביו היה למדן וחסיד ששקד על לימוד התורה יומם וליל, ויוסף קיבל חינוך תורני והצטיין בלימודיו. אמו ניהלה חנות מכולת ומכאן באה פרנסת המשפחה.

בסיום לימודיו היסודיים עבר יוסף ללמוד בישיבת נובוגרודק, ומשם המשיך לישיבה בברנוביץ.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, סופח מחוז נובוגרודק לברית המועצות. בחורי הישיבה ברחו לווילנה. גם יוסף ואחיו יעקב חיים ברחו לווילנה, שם התאחדו עם אחותם בתיה.

וילנה נכבשה ב-19 בספטמבר 1939 בידי הצבא האדום הרוסי, והעיר נמסרה לידי הליטאים. ביולי 1940 צורפה ליטא לברית המועצות והפכה לרפובליקה סובייטית. הפעילות הכלכלית, הציבורית והחינוכית נאסרה על היהודים, ואלפים מהם יצאו את העיר.

בספטמבר 1941 הוכרז על הקמת גטו בווילנה, וכ-40,000 יהודים רוכזו בו. מספרם הלך והתמעט בעקבות האקציות המרובות ומעשי הרצח ההמוניים. עד סוף 1941 נרצחו בגטו 33,000 מיהודי וילנה.

בספטמבר 1943 נערכו אקציות גירוש למחנות ריכוז באסטוניה והגטו חוסל. אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור, שם נטבחו באכזריות. כמה מאות מתושבי הגטו הצליחו לצאת ליערות הסביבה, שם התארגנו בפלוגות של פרטיזנים להמשך הלחימה בגרמנים.

באותן שנים הצליחו כמה מאות מבני הישיבה להגר, בחלקם הגדול ליפן ומיעוטם לארץ ישראל. יוסף לא הצליח לעזוב, ובתקופה זו הצטרף לתנועה הציונית.

במהלך שנת 1943 נרצחו אחיו ואחותו של יוסף. הוא עצמו, היחיד ששרד מהמשפחה, נשלח מגטו וילנה למחנות עבודה שונים בלטביה ובגרמניה והתענה קשות. בסוף המלחמה מצאוהו האמריקאים שוכב בערמת גופות קרות כשהוא במצב של אפיסת כוחות. הוא הובא לבית חולים, ולאחר שלושה חודשי טיפול התאושש.

יוסף עבר ללנדסברג, גרמניה, שם שהה שנה אחת במחנה העקורים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ “בני עקיבא” ועסק בהדרכה בשיעורי תורה ובעברית. מספרת בת דודו: “שאיפה אחת מילאה את לבו: לעלות ארצה. רבות היו האפשרויות, ואף התנאים היו נוחים להישאר ולחיות בגרמניה, ולו לכמה שנים כדי לעשות עושר, אך אהבה עזה למולדת פיעמה בו והוא היה בין הראשונים שעלו ארצה מאותו מחנה.”

באביב 1946 המשיך עם קיבוצו לקיבוץ הכשרה של תנועת “תורה ועבודה” בוואלמאדינה שבאיטליה, וגם שם היה פעיל בשטח התרבותי.

במקום זה נודע לו על הירצחם של הוריו ואחיותיו בידי הנאצים.

הרגע המיוחל הגיע ב-2 באוגוסט 1946, אז עלה יוסף עם חבורתו על אוניית המעפילים “כ”ג יורדי הסירה”. האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב’ של ה”הגנה”, הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה, כשעל סיפונה 790 מעפילים. לאחר שנתגלתה על ידי מטוס סיור בריטי נשלחה אליה משחתת של הצי המלכותי הבריטי, המלחים השתלטו על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, ולאחר מאבק אלים הועלו לאונייה בריטית והובלו למחנות הגירוש בקפריסין.

כמחצית השנה שהה בקפריסין. בתקופה זו היה יוסף פעיל בתנועת “הפועל המזרחי”, והמשיך לעסוק בפעולות תרבות ובהוראת עברית. בד בבד, נטל חלק באימוני ה”הגנה”, מתוך הכרה עמוקה כי בארץ צפויה תקופת מאבק קשה שיש להתכונן לקראתה.

בחודש אדר תש”ז (פברואר 1947) הגיע יוסף לארץ. שהה תקופת מה במחנה עולים בקריית שמואל, ואז התאחד עם קרוביו בירושלים, אך רק לזמן קצר. אלה רצו כי יישאר עמם, אך רצונו הלוהט לשרת את המולדת במידה הגדולה ביותר הובילו לכפר עציון.

בסופו של דבר יוסף שהשתתף בתקופת ההתקפה האחרונה והגדולה מכולן על גוש עציון שנערכה בימים 13-12 במאי  1948. חיילי הלגיון השתלטו על כמה משלטים הסמוכים לכפר עציון, והצליחו לבתר את הגוש לשניים. למחרת, ד’ באייר תש”ח (13.5.1948), פרצו את ביצורי הכפר כשהם חמושים במשוריינים ובארטילריה, ומלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה.

יוסף, שבימי ההתקפה האחרונים השתתף בהגנת הקטע המערבי של הכפר, נפגש עם חברתו בפעם האחרונה במקלט שמתחת לבניין המנזר הגרמני – מושב המפקדה ותחנת העזרה הראשונה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין על יושביו ואלו נקברו חיים תחת ההריסות. יוסף וחברתו רחל הילר היו בין הנופלים.
יוסף היה בן עשרים ושמונה בנפלו.

יהי זכרו ברוך.