אליעזר אלחנן שליט

יומני היקר, אציג את עצמי שמי, אליעזר אלחנן שליט. לאחר מות הורי אחיי הגדולים גידלו אותי בליטא. למדתי בבית הספר עד גיל בר מצווה ואז נאלצתי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. לא רציתי להפסיק ללמוד, אבל לא היתה לי ברירה, אחיי דרשו זאת ממני. למזלי, כמה מהחברים שלי, שהמשיכו ללמוד הסכימו לתת לי לקרוא בספרי הלימוד שלהם, ככה למדתי דקדוק רוסי ומתמטיקה. התחבאתי והסתרתי זאת מאחיי אך לצערי, כאשר הם תפסו אותי הענישו אותי קשות על כך

החלטתי לעזוב את פוניבטש, פלך קובנה ולעבור לפולטבה שם נשאתי לאישה את שרה אהרונוביץ. שם גם התחלתי לעבוד כנער שליח, כקניין חיטה וכעצמאי. כתוצאה מעבודתי נסעתי רבות ואז ראיתי את הפרעות שמבצעים בנו, היהודים. המון שטוף שינאה וקנאה פשוט פושט על בתים, עסקים ואנשים רק משום שהם יהודיים. אני לא חושב שעלינו להסתיר או להחביא את יהדותינו להיפך.  עלינו לחשוב אולי כדאי לעלות לארץ ישראל. להפסיק לדבר על ארץ הקודש ולתחיל להגיע אליה. המצב בגולה לא יהיה טוב יותר, האנטישמיות תיגבר ויהיה רק יותר גרוע. לכן החלטתי להצטרף לתנועת חיבת ציון ולעלות לישראל. את כל רכושינו איבדנו בפרעות. מבחינתי אין כלל התלבטות אם לעלות לארץ ישראל או לא.

בשנת 1882, כשאנו חסרי כל, החלטנו אני ואישתי שרה לעלות לארץ ישראל תחילה חיינו  ביפו  ואז החלטנו להתיישב במושבה החדשה ראשון לציון. באביב של שנת 1883 גמרתי לבנות את הבית אשר נגור בו הבית חסר רצפה ותקרה ובלתי מטויח. את הרהיטים אבנה מקרשים ומארגזים. אבל העיקר שיהיה לנו מקום שלנו כמשפחה. כואב לי על שרה, אישתי אשר עברה מחיי הנוחות והשפע שהיו לנו בליטא לחיי המחסור פה בארץ ישראל. אך אין לי כל חרטה על ההחלטה לעלות לארץ ישראל.

פה בראשון לציון המצב לא טוב כפי שקיווינו / ציפינו. יש התנגשות בין חלק מהמתישבים לפקידי הברון  המושבה נחלקת לשניים: צד אחד שטוען שאסור בשום אופן להיעזרבברון וצד שני, שטוען שיש לקבל את עזרת הברון.

הצד שטוען שיש להימנע מעזרת הברון טוען ששוב יהיו לנו אדונים שינהלו את חיינו ולא יתחשבו בצרכים שלנו, בדיוק כמו שהיה בגלות. אנשים אלו מפחדים מכך שהכל במושבה יהיה שייך לברון ופקידיו. מתיישבים אלו מרגישים כי פקידי הברון מתנשאים ומזלזלים בהם והם חוששים שפקידי הברון יעכבו את ההתפתחות של השפה והתרבות העברית במושבה.

מנגד, אלו שבעד עזרת הברון טוענים שהאגרונומים שישלח ילמדו איך לעבוד את האדמה, אילו מטעים מתאימים לנטוע יתנו לנו כלי עבודה משוכללים, יתנו לנו עזרה כספית לחיי היום יום, אולי אפילו יקדחו באר מים, יקימו בית כנסת ובכלל יעזרו

לפתח את המושבה.

בסופו של דבר, אנחנו מייסדי המושבה, שבעה עשר במספר, רכשנו את אדמתנו בכספנו וקיונו להיות עובדי אדמה עצמאיים. אבל בשל המצוקה והמחסור נאלצנו להיעזר בברון רוטשילד “הנדיב הידוע” אשר נרתם לעזרתנו זמן קצר לאחר ייסוד המושבה.

ואכן בעזרתו הוקם בית הספר העברי הראשון בית ספר “חביב” הברון אפילו עזר לנו להשלים את בניית בית הכנסת הגדול.

אני נמנה עם מייסדי המושבה ראשון לציון. אני משתדל לתרום מהידע שלי לאנשים בתורה ובספרות העברית החדשה. בנוסף, התתמחתי בחקלאות. כרמי נחשבים למופת להלכות העבודה: זיבול, עידור, זמירה והרכבה. אני החלוץ הראשון בגידול עצי זית. מבחר מזני הזית שלי הוצגו, מאוחר יותר, בתערוכה בפריז ואף זכיתי בפרס הראשון. בשנת התרס”ב, 1902, כיהנתי כסגן יו”ר ועד המושבה. בשנת התרס”ו, 1906,הייתי חבר בוועד אגודות “אחוזה” ו”ראשוניה”. ארגנתי ערבי שירה וריקודים סביב למדורה. שמי היה : “עיתון חי” מלא חוש הומור, למדתי דף גמרא. הכנתי את הנוסח למגילה שנשלחה למשה מונטיפיורי מראשון לציון ליום הולדתו המאה.ילדיי למדו בבית הספר העברי הראשון – “חביב”.

רפלקציה

:נקודות לשיפור התהליך

1.הוספת ביקור במוזיאון ראשון לציון אשר ימחיש את התפתחות המושבה

2.הוספת ביקור במגדל המים / הבאר בראשון

ביקור במקומות אלו במקביל לעבודה על ראשון לציון יאפשר להבין יותר טוב את המצב שהיה במושבה בימיה הראשונים.

היינו רק מוסיפות נקודות לתהליך. מבחינת שאר העבודה בהחלט היינו משאירות אותה כפי שהתנהלה.