היהדות והאסלאם

הכותל המערבי הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית מתקופת הבית השני.
במקרא ובמסורת היהדות לאורך הדורות נחשב למקום הקדוש והמרכזי ביותר.

חשיבותו של הכותל המערבי בתקופת בית שני שימש כקיר תומך ובימנו הוא ממש בית תפילה

גובה הכותל הוא 60 ואורך הוא 488 , אדריכלות רומית.

הכותל הקטן: הכותל הקטן נמצא בהמשכו של הכותל המערבי לכיוון צפון, הכותל הקטן נמצא סמוך לשער הברזל, ולמבקרים בו מתאפשרת לרוב הצצה אל תוך הר הבית. ‘רחבת’ הכותל הקטן היא סמטה צרה כ-3 מטר.

הגלגול ההיסטורי של הכותל:
• בית המקדש השני
• תקופת המשנה והתלמוד
• ימי הביניים
• בעת החדשה , השלטון הרומי והשלטון הישראלי אחרי הקמת המדינה + השלטון הירדני

המצור על ירושלים שהתרחש בשנת 70 לספירה , היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה.[1] המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים..
כאשר הצבא הרומי החריבו את בית המקדש השני רק הכותל נשאר שלם , והוא זכר מבית המקדש

כתובות על אבני הכותל: על אחדות מאבני הכותל המערבי וכך גם בשאר כותלי הר הבית נחרטו במהלך השנים כתובות עבריות על ידי עולי רגל יהודים שביקרו במקום. ברחבות הכותל המערבי מצויות, בנדבכים שמעל לראשי המתפללים, כתובות רבות המאזכרות שמות עבריים, ככל הנראה של עולי הרגל עצמם שבכך ביקשו להנציח את שמם על גבי האבנים הקדושות

הכותל במסורת המוסלמית: מסורת המוסלמית זיהתה את הכותל הדרומי או המזרחי כמקום אליו קשר הנביא מוחמד את הבהמה הפלאית שלו “אל-בוראק” לאחר מסע הטיסה הלילי שלו ממכה לירושלים. כאשר התפתח המאבק סביב הכותל המערבי במאה ה-19, העתיקו המוסלמים, ממניעים פוליטיים, את מסורת זיהוי נקודת הקשירה של “אל בוראק” אל הכותל המערבי

כיפת הסלע

כיפת הסלע נקראת לעיתים “כיפת הזהב”

היא מבנה מוסלמי אשר נבנה בשנת 691

לספירה בפסגתו של הר הבית. על פי המסורת המוסלמית והיהודית כיפת הסלע בנויה על גבי אבן השתייה, ומכאן שמה המתייחס לסלע האם שבמרכז המבנה, מתחת לכיפה

כיפת הסלע היא חלק ממתחם הר הבית. עם השנים השתרש מנהג לכנות את מבנה כיפת הסלע בשם “מסגד עומר”, אולם אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.

כיפת הסלע הפכה לסמל של ירושלים בעולם. היא נחשבת לאחת היצירות האדריכליות המפוארות של התרבות המוסלמית

המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית
מעל הסלע מתנוססת הכיפה. הכיפה מורכבת משתי מסגרות עץ, מבנה המעניק גמישות
קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר

מאז שחרב בית המקדש התפללו יהודים לבנייתו מחדש ולחידוש מעמד ירושלים כלב העם היהודי. כמיהה זו מצאה ביטוי באמנות ובתשמישי קדושה לשימוש עצמי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי.
אחד החפצים היה ה”מזרח” – קישוט המציין את כיוון המזרח, אליו יש לפנות בשעת התפילה (כיוון שהיה רלבנטי למרבית יהודי העולם). במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הייתה כיפת הסלע הדימוי חזותי הנפוץ על קישוט זה. היהודים לא היו הראשונים שהשתמשו בו – עשו זאת לראשונה הצלבנים שכינו במפותיהם את כיפת הסלע כ”מקדש האדון” ואת מסגד אל אקצה כ”מקדש שלמה”.

המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית נשתמרה על האבן טביעת רגלו של הנביא מוחמד.

יש הטוענים כי בניית כיפת הסלע הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים, ויש הטוענים שהמבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה.

ביהדות, על פי מסורת אחת, נבנה המבנה מעל מקום המזבח, מקום בו התרחשה עקידת יצחק. על פי דעה אחרת, נבנה המבנה מעל לאבן השתייה – היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני ועל אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים