אבי נפטר כשהייתי בן 4. היינו שבעה ילדים בבית, ולאמא שלי היה קשה מאוד לפרנס אותנו לבד.

עברנו דירה, וניסינו להסתדר. יום אחד אמא אמרה לי שהולכים.

אני לא ידעתי שהולכים לבית יתומים. היא בטח לא רצתה להפחיד אותי אז היא לא אמרה לי.

אמא לקחה אותי לבית היתומים כי רק שם היה לי סיכוי לגדול כמו כולם

רק ילדים מגיל 7 עד גיל 14 היו יכולים להתקבל.

אני כבר בן 7 לכן אוכל להתקבל, ואכן התקבלתי.

בבית היתומים יש הרבה ילדים ושני אנשים שנותנים לנו דמות אם ודמות אב- הדוקטור וסטפה.

“בבית היתומים יש אהבה גדולה לחיות”, כך הסביר לי יוסי החונך שלי.

כל יום מביאים לנו חיה אחרת ואנחנו צריכים לטפל בא וכך אנחנו גם בונים אחריות.

אני והדוקטור התחברנו מהרגע הראשון, היו לנו גם את אותו תחביב מרכזי- שנינו אהבנו מאוד כלבים.

תמיד כשהיינו רואים כלב היינו מטפלים בו ומוצאים לו בית חם.

כל הילדים של בית היתומים קיבלו  אחד את השני, אך זה לא

משנה את העובדה שלא היו לי חברים בבית היתומים.

הכלבים ושאר החיות היו חבריי וכך הדוקטור וסטפה קיבלו אותי.

יום אחד אני והדוקטור ישבנו ושוחחנו.

הצעתי לו שאולי נעשה לנו מקום בבית היתומים שיהיה שייך לחיות שאנחנו רוצים להציל עד שנמצא להם בית,

במקום להביא כל פעם אחד ואז יש עוד חיות שנשארות לבד ברחוב.

הדוקטור הסכים רק אם ההצעה תעבור דרך כל הילדים.

אף אחד מהילדים לא אהב כלבים כמו שאני אהבתי אותם אז הם לא התלהבו.

אני הייתי צריך להמשיך לטפל בכל פעם רק בכלב אחד.

כשמלאו לי 14

כשמלאו לי 14 הייתי חייב לעזוב את בית היתומים אך סטפה הציעה לי להגיש בקשה

להישאר עוד   שנה (ממועצת הילדים) ואכן הבקשה אושרה.

כעבור שנה שכבר מלאו לי 15 הייתי צריך לעזוב, והפעם לא

הייתה לי הזדמנות להישאר עוד, אז חזרתי לבית ההורים ו

בכל שבת אני חזרתי “לבית הוריי” ולחבריי הטובים

ביותר- הכלבים כי אחרי הכל הם אלה שהיו שם למעני.

כשמלאו לי 16

כשמלאו לי 16 פרצה מלחמה גדולה מאוד. האוירה בורשה נעשתה אנטישמית ומאימת עד לבלי נשא.

אני החלטתי לברוח לרוסיה ולנסות להציל את חיי.

כמובן שקודם הלכתי להפרד מהבית שכל כך אהבתי ומהאנשים שליוו אותי זמן רב.

הדוקטור קורצ’ק לא עצר בעדי כי הוא ידע שמשהוא רע הולך לקרות. והוא צדק.

כל הכלבים והחיות מתו והילדים… לא כולם שרדו.

ואת הדוקטור ואת סטפה לקחו.

הסוף