סוס אחד נכנס לבר….

תאר את מאבק ההישרדות של הגיבור בספר שקראת, והסבר כיצד הסתיים מאבק זה.

 (דובלה)מאבק ההישרדות של הגיבור

דובלה הוא הדמות המרכזית בסיפור, חולה סרטן, גרוש ואב לחמישה, כשבמרכז סיפורו ניצבת טראומת ילדותו. הוא חווה התעללות מצד ילדי השכונה, וגדל בבית של ניצולי שואה. הוא בוחר להתמודד עם הטראומה הזו מעל בימת הסטנד אפ.

בילדותו היה דובלה קורבן להתעללות ואלימות ארוכת שנים מצד ילדים שגדלו בסביבתו. הוא נתפש כילד חלש, חסר הגנה, כמי שהיה כ”שק חבטות” שילדי השכונה התעללו בו. דרכו להתנגד לאלימות היתה פיתוח מיומנות של “הליכה על הידיים” , בעזרתה הרגיש חסין מפני התעללויות. הוא מסביר: “אף אחד לא מרביץ לילד שהולך הפוך”. נקודת התצפית ההפוכה על העולם נתנה לו כוח.

אחת הצלקות המרכזיות בחייו היתה בשבוע הגדנ”ע שהחל בסדרת התעללויות פיזית מצד שותפיו לאוהל, שהכניסו אותו לקיטבג והתמסרו בו כבכדור,  והסתיים בהתעללות נפשית, כאשר סמלת הגדנ”ע מודיעה לו בחוסר רגישות, שעליו להגיע להלוויה בירושלים, להלווית אחד מהוריו שנפטר במפתיע, כשהוא אינו יודע מי ההורה שנפטר, ובטוח בתמימות ילדותית כי ההורה שהוא יחשוב אליו יותר, ימות, ורק כשמגיע לבית העלמין מבין שאימו מתה.

דובלה בן לניצולי שואה. הטראומה שחוו הוריו השליכה גם עליו. הוא נאלץ לוותר על ילדותו ולטפל באימו שנותרה פגועת נפש מהשואה. אחד מתפקידיו היומיים היה ללוות את אימו, שכבר ניסתה בעבר לשים קץ לחייה, מעבודתה במפעל תע”ש, חזרה לביתם. הוא היה עורך לה הופעה פרטית על מנת שתחייך ושתהא מאושרת. אימו היתה נוהגת ללכת גם ביום קיץ במעיל ארוך ומגפיים, וכדי שאנשים לא יצחקו עליה, הוא היה הולך על הידיים, כדי למשוך את תשומת ליבם, שיסתכלו עליו ולא יצחקו עליה.  אביו של דובלה מתואר כאדם קשה, ממורמר, קמצן ורודן. הבית התנהל על-פי רצונו, והוא שלט בדובלה בדרך אלימה.

סיום המאבק – הסטנדאפ כטיפול

דובלה בוחר להתמודד עם הטראומה הזאת מעל בימת הסטנד. כישרון ההצחקה שלו שימש אותו כדי לשרוד במציאות החיים שלו שהיתה נטולת כל הומור. בחירתו בסטנד-אפ אפשרה לו למלא את חוסר האהבה, ממנו תמיד סבל. הוא גילה של ידי הצחקת האחר, הוא יוכל לזכות בהכרה ובאהבה לה הוא זקוק כל-כך. הנכונות לפגוע בזולת, או לחילופין להתבזות מול קהל שמשלם עבור כך, נועדה למלא חלל זה.

דובלה עולה על הבמה, כנראה בפעם האחרונה בחייו, ומבקש בנוסף לטיפול העצמי, לקיים חשבון נפש לפני המוות – היטהרות. הוא בן 57, ובשל מחלתו יודע שהגיע הזמן לערוך סיכום לחייו. בדידותו בעולם לא מותירה לו אלא לערוך את חשבון הנפש מול הקהל שהגיע להופעתו. הוא מזמין את אבישי (חבר ילדות) שיהיה לו לשופט, וכמי שעשוי לזכות אותו על מה שעשה ולא עשה בחייו, לאחר שישמע ויכיר לעומק את סיפורו.  פיץ שהכירה את דובלה מילדות, נושאת בתפקיד של “עדת אופי” ומעידה על דובלה שהיה ילד טוב, היחיד שיצא להגנתה  היה מושא ללעג הסביבה. היושבים בקהל משמשים כעדים, כעין חבר מושבעים האמור לסייע לשופט לגזור את דינו של דובלה. באמצעות הבחירה במופע סטנדאפ באופן של ווידוי וחשיפה: הכאב הופך לכוח, יוצר ומקנה משמעות.

תשובות שאלה 2

בחרתי בקריקטורה זו היות ומשקפת את מציאות חייו של דובלה, ילד דחוי, מתוסכל, מוכה שחי בחברה פוגענית. קורבן לרשעותם של אחרים המתעמרים בו. בן לאב אלים שלימד אותו ש”לפעמים סטירה אחת יותר טובה מאלף מילים”, כשלונותיו כבן זוג למספר נשים. מחאת הקהל שקוטע אותו בקריאות ביניים כועסות בדרישה שיצחיק, ולא יספר על חייו המיוסרים. הקריקטורה נותנת תחושה שכולם נגדו, והוא בודד בעולם.

תשובה לשאלה  3

ציטוט משמעותי

“ראיתי שאמא שלי מתלהבת, זרקתי עוד פעם את הרגליים למעלה, התנדנדתי, נפלתי, זרקתי רגליים עוד פעם, היא צחקה, ממש שמעתי אותה צוחקת. ועוד פעם ניסיתי, ועוד פעם, עד שמצאתי את הנקודה שלי והסתדר לי הראש. נהיה לי רגוע, נהיה לי טוב. רק את הדם שלי שמעתי באוזניים, שקט, שקט מהכל, והרגשתי שהנה מצאתי מקום אחד באוויר של העולם שאין בו אף אחד חוץ ממני.” (עמ 79)

מיקום הציטוט ברצף העלילה

דובלה בסטנד אפ מתאר את דובלה הילד ומספר לקהל  על הפעם הראשונה שהצליח לעשות עמידת ידיים באחת מההצגות שהיה עושה לאימו על מנת להצחיק אותה, תוך שהוא מנסה בסטנדאפ להדגים “הליכה על הידיים” כפי שעשה בילדותו, אך ללא הצלחה.  משראה באותה הצגה שאימו מתלהבת הניף את רגליו, פעם אחר פעם עד שהצליח. זה היה הרגע בו גילה את נקודת השקט שלו.

הסיבה לבחירת הציטוט

בחרתי בציטוט הנ”ל כי זאת הפעם הראשונה בה מוצא דובלה את נקודת האור שלו, את מקום המפלט שלו, המקום שבו הוא מרגיש חופשי ובטוח. ההליכה על הידיים היא המקום שבו הוא יכול לחמוק מהאלימות שהופנתה כלפיו. יכול להתמודד עם אכזריות העולם. ההליכה על הידיים היא הכוח שלו אל מול העולם. הוא פשוט מתהפך ומתנתק. זה היה רגע בו שמחתי בשביל הילד דובלה שמצא כלי להתמודד עם חוויות קשות שלו, ולמצוא רגע של שקט.

רפליקציה

זה ספרו הראשון של דוד גרוסמן שקראתי. שמעתי  רבות על עשייתו הספרותית והעיתונאית, ולכן בחרתי בספר זה, שעל כתיבתו קיבל גם פרס בינלאומי. קראתי את הספר בשטף, לעיתים בפרצי צחוק ולעיתים ברגעי עצבות. ספר מטלטל. הגיבור בסיפור מעז לדבר על הכל, ללא מעצורים, במשך שעה וחצי בערב סטנד אפ, והשאיר לי חומר למחשבה ולחשבון נפש. סיפור נוגע ללב, שעוסק בנושאים מעניינים כמו שואה, עליה, צבא, בדידות, מוות ועוד.  ספר מצוין, אך היה לי קשה לקריאה בהתחלה. הייתי צריך להתרגל במהלכו לכיתוב ללא סימני מרכאות. עלה גם קושי במהלך העבודה בעיבוד ותימצות מאבק ההישרדות של הגיבור שנפרס על פני כל הסיפור. אבל הצלחתי לתמצת עי רישום נקודות חשובות ופיתוחן. נהניתי מאוד מקריאת הספר ואני שמח על ההזדמנות.  ספר מרתק שאמליץ בחום לחברי לקרוא.