התפתחות הפסנתר

הפסנתר הוא כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת שהומצא בתחילת המאה ה-18. מנעד הצלילים של הפסנתר הוא בין הגדולים ביותר מבין כל כלי הנגינה , ומתפרש על 7.25 אוקטבות.

הפסנתר הומצא על ידי ברתמלואו כריסטופורי, באיטליה בשנת 1699. החידוש בפסנתר, בשונה מכלי המקלדת האחרים שהיו קיימים עד כה, הוא שבפסנתר היה אפשר לשלוט על חוזק הצליל בהתאם לעוצמת הלחיצה על הקליד, ולכן זכה הפסנתר לשם “פיאנו־פורטה” (Piano-Forte, באיטלקית חלש־חזק), כיום, בשפות רבות נקרא הפסנתר “פיאנו” (Piano), כקיצור של פיאנו פורטה. ניתן לנגן חזק יותר וחלש יותר במנגינות שונות ומגוונות. ברוב היצירות הביטויים פיאנו ופורטה כתובים כ־p שזה פיאנו וכ־f שזה פורטה.

הפסנתר הוא התפתחות של כלי מקלדת שכבר היו קיימים מאות שנים לפני הפסנתר, לדוגמה – הצ’מבלו והקלוויקורד. כמו הצ’מבלו גם הפסנתר הוא כלי מקלדת וכלי מיתר, אך בעוד שהצ’מבלו הוא כלי פריטה, הרי שבפסנתר מופקים הצלילים על ידי “פטישים” המקישים על המיתר, ולכן הפסנתר הוא גם כלי הקשה. ההקשה בפסנתר מאפשרת שליטה באצבעות על חוזק הצלילים, שליטה שלא הייתה קיימת בצ’מבלו. כלי דומה הוא העוגב שגם לו יש מנענעים, אך הוא שונה משאר כלי המקלדת, כיוון שמבחינת הפקת הצליל הוא כלי נשיפה ואין בו מיתרים.

במנגנון הפסנתר חלו שינויים ונוספו המצאות במשך מאות שנים. כך לדוגמה, את פטישי העור המעובד החליפו פטישים מצופים בד לבד דחוס, המאפשרים צליל עמוק וחזק יותר. באופן דומה, מנגנון הפסנתר עבר שינויים רבים שאיפשרו החזרה מהירה יותר של הפטישים, על מנת לאפשר נגינת אותו צליל פעמים רבות ככל הניתן בשנייה. למעשה, המנגנון הטוב ביותר נמצא בפסנתרי כנף הנעזרים בכוח המשיכה של כדור הארץ על מנת ליצור התנגדות לכוח שמפעיל הנגן. פסנתר עומד מחקה מנגנון זה על ידי שילובם של קפיצים ומשקולות המבטיחים החזרה מהירה. מנגנון הפסנתר משלב מספר אלמנטים מרכזיים נוספים, כגון אטמים, שתפקידם לחסום את הצליל כאשר נפסקת הלחיצה על הקליד, וכן מספר דוושות. הדוושה הימנית, הקרויה דוושת השהייה, תפקידה לבטל באופן זמני את פעולת האטמים. הדוושה השמאלית מחלישה את הצליל. בפסנתר הכנף הפטיש מוסט הצידה, כך שהוא פוגע במיתר אחד או שניים, ולא בשלושת המיתרים הזהים. בפסנתר העומד הלחיצה מקרבת את כל הפטישים אל המיתרים, ובכך מסייעת להחליש את עוצמת הצלילים. בהרבה פסנתרי-קיר נמצאת בין שתי הדוושות גם “דוושת אימון”, שלחיצה עליה מורידה יריעת לבד בין הפטישים למיתרים, מה שמאפשר נגינה בעוצמת צליל נמוכה בהרבה, לצורכי אימוני תלמידים בלבד. אין לה חשיבות מוזיקלית. לעומתה – הדוושה האמצעית בפסנתרי כנף חשובה ביותר אבל מוזנחת. היא דומה בתפקודה לדוושה הימנית אבל בצורה סלקטיבית, ומשמשת בעיקר נגנים מקצועיים.

עם המעבר למסגרת פלדה, שהחליפה את מסגרת העץ, התאפשר לבוני הפסנתרים למתוח את מיתרי הפסנתר למתח גבוה מאוד, של כעשרים טונות. מתח זה מאפשר לפסנתר ליהנות מצליל חזק ומתמשך, בשונה מהפסנתרים של המאה ה־18 שצלילם היה קטן בהרבה. הפסנתר המודרני, שצלילו חזק ובהיר, איננו הפסנתר עליו נכתבו היצירות הקלאסיות לפסנתר ממאה זו.

מיתרי הפסנתר עשויים פלדה. לכל צליל (מבין הגבוהים) יש שלושה מיתרים (זהים), שעליהם הפטיש מכה, לצלילים הבינוניים יש שני מיתרים, ואילו לצלילים הנמוכים ביותר יש מיתר אחד, כי צלילם חזק יותר. כך נוצר יותר איזון בעוצמה בין הצלילים הנמוכים והגבוהים.

הפסנתר משתתף בסוגי מוזיקה רבים מאוד. בין השאר לוקח הפסנתר חלק חשוב מאוד במוזיקה הקלאסית. רוב המלחינים הגדולים של התקופה הקלאסית ובתקופה הרומנטית. עם הזמן, היצירות לפסנתר נהיו יותר ויותר מסובכות, ואפשר לראות את היצירות האלה אצל ליסט בעיקר, ועוד מלחינים לפסנתר בתקופה מאוחרת יותר. בנוסף, הפסנתר גם משמש כלי עזר למלחינים רבים, ומקל עליהם את ההלחנה; היות שבפסנתר ניתן לנגן צלילים רבים בו זמנית, מלחין הכותב לתזמורת, יכול לנגן חלק ניכר מן התזמור באמצעות מקלדת הפסנתר, וכך לדמות את התוצאה הסופית. עקב כך, מלחינים רבים נעזרים בפסנתר בכתיבתם, ורבות היצירות שנכתבו במקור לפסנתר או עובדו לנגינה בו לאחר מכן.

במאה העשרים השתלב הפסנתר גם במוזיקה הקלה. בג’אז מספק הפסנתר בדרך כלל את ההרמוניה, ככלי מלווה, וכסולן. בהרכבים מסוימים, כמו למשל שלישיית ג’אז, משמש הפסנתר ככלי מוביל.