כתב וצייר:

יצחק בלפר

יצחק בלפר נולד בפולין ובגיל שבע ניכנס לבית היתומים של ד”ר הנריק גולדשמיט שהוא:

יאנוש קורצ’אק.

אביו של יצחק בלפר ניפטר כשיצחק היה בן ארבע.

היו לו חמישה אחים ולאמו (אסתר) היה קשה לפרנס את כול בניה.

ויום אחד בהפתעה אסתר אמו של יצחק אמרה בוא הולכים ליראות בית, ולקחה אותו לבית היתומים.

שם ראה יצחק איש עם זקן והאיש מצא חן בעיניו, ואזהוא חיבק את אמו ואמר שלום הוא אפילו

לא בכה כי האיש המזוקן מצא חן בעיניו.

חשוב לציין ש:

לא כל ילד יכול היה להתקבל לבית היתומים של קורצ’אק-רק ילדים

בני שבע עד ארבע-עשרה, שאיבדו אם או אב, ורק ילד אחד מכול משפחה.

הבית היה מפורסם מאוד, והיה תור ארוך של ילדים שרצו להתקבל אליו.

 הספר מתאר את שמונה שנות חייו המאושרות של יצחק בלפר בבית היתומים של קורצ’אק וסטפה,

(סטפה הייתה ‘העוזרת’ של קורצ’אק) סטפה הייתה מאוד חשובה מבחינת בית היתומים

היא הייתה מורה ומכינה אוכל לילדים לבית ספר (ובכול זאת שהייתה מאוד חשובה לא כולם זוכרים אותה).

 סטפה הייתה חשובה לילדים לא פחות מיאנוש קורצ’אק, גם מפני שטפלה בכול הילדים וגם כי הייתה בשבילם תחליף לאמא.

דעתי על הסיפור:

הסיפור מעניין ויש בו תיאורים ופרטים על חיי היוםיום של הילדים,

יצחק בלפר כתב את הספר כמו יומן אישי וסיפר על חייו בבית היתומים וגם על יאנוש קורצ’אק עצמו.

פרט שעניין אותי במיוחד שבבית היתומים היה בית מישפט וילדים

יכלו לדווח על ילדים אחרים, השופטים נבחרו על ידי הגרלה.

למדתי מהספר על דמותו של יאנוש קורצ’אק ועל כמה הוא אהב ילדים וכיבד ילדים.

שנתיים לאחר שעזב יצחק עזב את בית היתומים פרצה המלחמה וקורצ’אק והילדים נלקחו לגטו.

ולסיום:

 יצחק בלפר כותב ש:

יאנוש קורצ’אק וסטפה חלמו לעלות לארץ ישראל. שניהם ביקרו בארץ  כמה פעמים אבל לא הספיקו להגשים את חלומם.

כשפרצה המלחמה, הם בחרו להישאר עם הילדים בפולין עד הסוף המר.

בסוף הסיפור הוא כותב:

“כעת אני ממהר לספר לכם את הסיפור על האיש המופלא הזה, לפני שלא ישאר מי שזוכר ויכול לספר”.