סיפור חייה של הניצולת שואה- רחל

ויליאן

קורות חיים (בקצרה):

 ויליאן רחל נולדה בשנת 1935(בת 87 כיום), ברומניה, בכפר ששמו הוא דארמנשט ( דארמנשט היה כפר בו היו 20 משפחות- בערך 90 אנשים. כיום, העיירה כבר מונה כ5000 תושבים. היא גורשה מכפרה על ידי הגרמנים שהייתה בת 6 (שנת 1941) ועלתה לארץ בגיל 11 (שנת 1947). לרחל הייתה משפחה בת 6 נפשות:היו לה שלושה אחים (היא הייתה הבת הקטנה) ולהוריה קראו אוסנת ואברהם. כיום רחל מתגוררת בבית גיל פז בכפר סבא.

לפני המלחמה:

 לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1940, עלתה לשלטון ברומניה קבוצה פשיסטית שכינוים על פי רחל היה “החולצות החומות” ומנהיגם היה יון ויקטור אנטונסקו. מטרת מפלגתו הייתה לסלק את היהודים מרומנייה ותוך כדי גם לשדוד את רכושם. בנאום שנאם לפני מועצת השרים של רומניה ואמר: “…אני בעד הגירה כפויה של היסוד היהודי מבוקבניה ומסרביה…” יום אחד ביקשו מכל היהודים שבכפר שלה לסגור את החנויות. רחל (שהייתה בת 5) ומשפחתה צפו מהחלון על התהלוכה\צעדה של הרומנים הפשיסטים ששרו שירים לאומנים. הייתה אישה שהחליטה לפתוח את דוכן העיתונים שלה למרות הנחיות, ובתגובה הרומנים העיפו לה את העיתונים לבוץ והשחיטו את דוכן העיתונים שלה. הרומנים המשיכו במדיניות זאת עד מלחמת העולם השנייה בה שיתפו פעולה עם הנאצים.

:בזמן המלחמה

בשנת 1941 (שהייתה בת 6) הגיע צו גירוש על ידי הגרמנים (פעלו בשיתוף פעולה עם הרומנים) מביתם לכיוון לא ידוע. הקציבו להם עגלה וסוס בו הם שמו ציוד בסיסי מכיוון שחשבו שיחזרו הביתה בקרוב, וגם בגלל שלא אישרו להם לקחת יותר מידי דברים. לאחר שבועיים של מסע מפרך הם הגיעו לעיירה אחרת בשם גורה-סלניקולוי.

הוריה חשבו שהם יצטרכו להישאר שם והתמקמו בביתם בעיירה החדשה,אך הגיע צו חדש בו רצו לשלוח אותם למחנות השמדה בפולין באמצעות קרונות, אבל יהודי רומניה שילמו שוחד לרומנים ששכנעו את הגרמנים לא לשלוח אותם למחנות ההשמדה. ועל ידי זה הם התחמקו מלהישלח למחנות ההשמדה בפולין ובמקום זה הם נשלחו לעיר אחרת ששמה בקאו ( בקאו בתקופת השואה הייתה עיר שהגיעו אליה יהודים מכל הכפרים ברומניה, והעיר הפכה למעין גטו מה שהגדיל את הצפיפות בעיר באופן משמעותי. נאסר על היהודים להיות בביתיהם מהשעה תשע בערב עד הבוקר. בנוסף ליהודים נאסר ללבוש טלאי צהוב).

בהתחלה שמו אותם  על הרצפה באיזה בבית ספר, ולאחר מכן העבירו אותם לחדר מאוד קטן:”3 מטר על 3 מטר, שתי מיטות, ושולחן אחד לשישה נפשות” (כך רחל המחישה את גודל החדר). אחרי מספר חודשים הגרמנים שהגיעו לרומניה אשר שיתפה פעולה עם הגרמנים, לקחו את כל הגברים ובניהם היה אביה לעבודות כפייה לשים מסילות מרומניה לרוסיה, ומהרגע הזה היא לא ראתה את אביה עד סוף המלחמה. אמה נשארה לפרנס את המשפחה לבד: היא נתנה שיעורים בעברית לילדי העיר (בדרך כלל אלו היו ילדים שהוריהים היו במעמד יותר גבוה משאר היהודים בזכות נכסיהם בעיר ויכולתם לשלם באמצעות נכסים אלו, כגון: מפעלים, תחנת קמח, חנויות אוכל). בתמורה למצרכים ואוכל (במקום כסף). אמה הייתה אישה מאוד משכילה ובנוסף לעברית היא ידעה גם גרמנית ורומנית ועוד שפות. בגיל 7 רחל עלתה לכיתה א ולמדה בבית ספר יהודי בבקאו. לילה אחד היא ואמה ישנו יחד באותה מיטה, ואמה הרגישה שמישהו נוגע לה בכרית, מייד היא התעוררה והבחינה באיש גבוה קומה. היא שאלה אותו: “מה אתה מחפש כאן”? האיש טען שהוא מחפש מקום לישון, אבל מייד אחיה הבחינו בגנב והזעיקו את השכנים. השכנים לא הצליחו לתפוס אותו, אך לבסוף המשטרה תפסה אותו והתברר שהגנב הזה הואשם ברצח והיה בכלא.

יום אחד בחמש בבוקר הגיע קצין משטרה וטען כי הגנב ברח מידי המשטרה, וכדי להוכיח את זה הקצין הראה להם את שעונו ונרתיק למשקפיים מכסף שהיה לו. כתוצאה ממידע זה רחל הזדעזעה ופחדה מאוד כי היא פחדה שהוא יחזור שוב, וחלילה יבצע מעשה רצח. כדי שתתגבר על הפחד אמה לימדה אותה להגיד את המשפט: “שדי ישמרני מכל רע ומפחד בלילות”. בנוסף, היא תמיד הייתה מנשקת את המזוזה והולכת לישון ראשונה בגלל הפחד שהיה לה מאותו גנב\רוצח שברח. רחל מרחיבה על המצב הקשה שפקד אותם בזמן השואה בכך שהיו פעמים רבות שלא היה להם אוכל ולכן נאלצו לאכול לחם עם עובש. את בגידה היא קיבלה מג’וינט (ג’וינט היה ארגון ההומניטרי היהודי בעולם והוא סיפק לאנשים בגדים, ובעיקר העניק חבילות סיוע ליהודים). בשנת 1944 פלשה רוסיה לרומניה וכך נגמרה המלחמה\השואה.

אחרי המלחמה:

לאחר פלישת הרוסים וסיום המלחמה, לאביה (אברהם) לקח שבועיים לחזור מעבודות הכפייה שאליהם נשלח בזמן המלחמה (לחבר מסילות רכבת בין רומניה לרוסיה):על פי רחל הרוסים אשר פלשו לרומניה לא היו פחות גרועים מהגרמנים: כאשר ניסה אביה לחזור הבייתה (אחרי ששוחרר מעבודות הכפייה) באמצעות מרכבה היא נקלחה ממנו על ידי הרוסים, לאחר מכן הוא מצא אופניים אך גם הם נלקחו לו על ידי הרוסים. הדרך של אביה הבייתה הייתה מאוד מסוכנת: רחל מספרת שעדיין הגרמנים לא ויתרו והתחבאו בקני התירס ולעיתים התקיים קרב יריות בין הרוסים לגרמנים, אך לבסוף הוא הצליח לחזור.

רחל מספרת ואומרת שכאשר הוא חזר אל המשפחה בגדיו היו מלוכלכים מאוד, ציטוט (מתוך הראיון): ” הוא היה כולו בלוי סחבות”. בנוסף הוא סיפר איזה תלאות הוא עבר וכמה היה קשה במחנה העבודה הזה. אחרי שנגמרה המלחמה הוריה חזרו לעבוד ונשארו (שכרו דירה חדשה) בבקאו ולא חזרו לכפר ממנו באו (דארמנשט).

לאחר מכן, רחל מספרת שבתקופה זאת שלאחר המלחמה התחילו תנועות נוער. רחל הצטרפה לבני עקיבא ( תנועה שבאותה התקופה הייתה מועדדת את החניכים. במדינות רבות אחרות, לדוגמה: ליטא בני עקביא גם הקימו בתי ספר יהודיים וסניפים של תנועות הנוער) שם הגיעו מדריכים מכל מיני מקומות אשר לימדו אותם שירים בעברית, והלהיטו אותם לעלות לארץ ישראל ( הדביקו אותם ברעיון של הציונות). בנוסף על כך, אמה (אוסנת) לימדה אותה שירים של ביאליק מה שבעצם חיזק את אהבה שלה לארץ ישראל. יום אחד הגיע מדריך מהתנועה ואמר שאם הם יסעו לעיר אחרת הם יקבלו סרטיפיקטים (אישורים) לעלות לארץ ישראל בתוך שבועיים. הוריה לא תמכו בזה מכיוון שאז היא הייתה בת 11, אבל בסוף היא שכנעה אותם וגם היא השפיעה על חברות שלה והן החליטו לנסוע לעיר ארד (העיר ארד שימשה לאחר המלחמה לקליטת פליטים יהודים ולעזור להם בתהליך ההעפלה לארץ ישראל) ברכבת בנסיעה שלקחת שלוש שעות (הרכבות אז היו מאוד איטיות לעומת הרכבות של היום), שם הם התאכסנו בבית ילדים. נאמר להם שהסרטיפיקטים יגיעו תוך שבועיים אך למעשה זה לקח תשעה חודשים. במהלך תשעת החודשים האלו רחל והחברות שלה התגעגעו מאוד להורים,

ולכן הן קיבלו אישור לנסוע חזרה אל ההורים ולאחר מכן קיבלו מכתב (אותו רחל מכנה מברק) לחזור לבית הילדים מכיוון שהסרטיפיקטים הגיעו. הוריה גם קיבלו את הזכות לעלות, אך לבסוף הסוכנות היהודים מכרה להם את העלייה: לטענתה של רחל מדובר בשוחד ששיחדו את יו”ר ההסוכנות היהודית שפעלה ברומניה. למרות זאת, רחל עדיין לא ויתרה והמשיכה את תהליך העלייה לארץ ישראל. הן הובאו לבולגריה שם חיכו להן שתי אוניות ששמן היו “פאן יורק” ו”פאן קרסנט”. ( “פאן יורק” ו”פאן קרסנט” היו אוניות מעפילים של יהודי רומניה ויהודי בולגריה. פאן יורק הכילה כ-7 אלף אנשים ופאן קרסנט הכילה כ-8 אלף אנשים. האוניות שטו לארץ ישראל, אך גורשו על ידיי הבריטים לקפריסין. לאחר הגירוש לקפריסין בן גוריון כינה את פאן יורק “קיבוץ גלויות” ואת פאן קרסנט כינה “עצמאות”) רחל עלתה על אוניית פאן קרסנט אשר הכילה 8 אלף איש. וכך בחודש דצמבר בשנת 1947 כשהייתה בת 11 הם שטו לארץ ישראל במשך שבועיים, אבל עוד לפני שהם הספיקו להגיע לחוף בחיפה עלו הבריטים לאונייה וגירשו אותם לקפריסין ( המחנות בקפריסין הקומו לאחר שהתמלא המחנה בעתלית אותו הקימו הבריטים, וכתוצאה מתפוסתו המהירה של המחנה בעלית הבריטים הקימו עוד מחנות בקפריסין שהיה בשליטה בריטית באותו הזמן) למרות שהיה להם סרטיפיקטים.

בקפריסין היו שתי מחנות: מחנה קיץ ומחנה חורף. רחל הייתה במחנה הקיץ אליו הגיעו מדריכים מהארץ אשר לימדו אותם עברית, ושירים בעברית. בין המחנות חורף וקיץ האנשים יכלו לתקשר בניהם באמצעות מגפון כדי לבדוק האם במקרה יש משפחה במחנה השני. ואכן, במחנה השני (מחנה החורף) היה אחיה של רחל. הם תקשרו בכל התקופה הזאת במגפונים בין המחנות. בחודש מרץ 1948 היות והם היו ילדים אישרו להם לעלות לארץ באמצעות אוניה (יותר קטנה מאוניית פאן קרסנט). הם הגיעו לתל אביב לאולם גדול בו נתנו להם אוכל הם לנו שם, לאחר מכן הם עברו ללון ברעננה ללילה אחד ולמחרת הם עברו לכרכור. התחנכה במוסד “ביתנו” ברעננה ( מוסד זה הוקם בשנת 1942. הלימוד בו נעשה על השיטה של יאנוש קורצ’אק: התאמה של הדת לציונות). אמה נפטרה בגיל 52 בגלל ששקעה בדיכאון עמוק ממחלת הסרטן שהתגלתה לה בעיניים. למרות כל הכאב שרחל עברה היא עדיין רצתה לעשות משהו משמעותי בחייה והלכה ללימודי הוראה בתל אביב, אך העיפו אותם משם מכיוון שלא היה לה מספיק כסף לשלם לשכר לימוד. רחל לא ויתרה והפכה להיות גננת ועסקה במקצוע זה שנים רבות. כיום לרחל יש שלוש בנות, שישה נכדים ושישה נינים.

מבחינת רחל הניצחון שלה על הנאצים הוא כאשר נכדה טס לפולין מסגרת בית הספר, וכך היא כתבה לו: “עצם זה שאתה טס לפולין זה מדגיש את הניצחון שלנו על הנאצים.