דליה גביש

תקציר – דליה גביש נולדה ב 1937 בחיפה, ישראל(פלשתינה אז). הוריה, אברהם ורחל הגיעו מטרנוב שבפולין, ב1928 עלה אביה לקיבוץ “גבעת ברנר”. הוריה התכתבו במכתבים וב 1935 נסע אביה לטרנוב, ונישא לאימה, לאחר מכן עלו שניהם ארצה. אמה חלתה מאוד והחליטה לחזור לפולין, כך שבזמן האשפוז, תגור עם סבה וסבתה. בשנת 1939 הם חזרו לפולין, הם לא ידעו על המלחמה ואביה נשאר בארץ. וכך נשארו, דליה ומשפחתה בגטו בטרנוב. דליה נפטרה ב2004, והשאירה אחריה שלושה ילדים ועשרה נכדים.

ביוגרפיה – לאחר הניתוח של אמה, בעודה מתאוששת בבית החולים, פלש הצבא הגרמני לפולין, כל הרופאים ברחו ואמה נשארה ללא טיפול. היא החלימה, ניסתה לברוח, אך ללא הצלחה. לאחר ההגעה של דליה ומשפחתה לטרנוב, הם עדיין שמרו על קשר עם אביה, אך פולין נכבשה אחרי מעט מאוד זמן, כך שמהר מאוד נותק הקשר. הם היו בגטו בטרנוב, ברחוב אראובע 49. לאחר זמן מה הגיעו חיילים גרמנים לביתם, לקחו להם הכל מלבד מכונת תפירה, הכו את סביה ולקחו אותו ואת דודה. היה גטו א וגטו ב, גטו א היה לאנשים יותר זקנים וחולים, וגטו ב היה לאנשים צעירים, שעוד יכלו לעבוד ולהועיל. הם עברו לגור את דודתה, חייקה, בגטו. בדרך, הפכה אמה של דליה את החוויה לנעימה ובכך מנעה ממנה להרגיש את הזוועות. באותו זמן דליה כבר לא זכרה איך נראה אביה אך אמה אמרה לה תמיד שפלשתינה מחכה לה, המשיכה לספר לה על תרבותה, ללמד אותה תפילות ולהבטיח לה מתנות. לאחר שעברו לגור אצל דודתה, התחילה אמה לעבוד במפעל למדים גרמניים. היאלא סמכה על אף אחד ולכן לקחה את דליה איתה לעבודה, דליה ישבה והסתתרה במפעל בזמן שאמה עבדה. דליה הייתה נפוחה מתת תזונה, והיו לה בעיות אוזניים וחניכיים. החיים שם היו קשים, הם עברו ממקום למקום, איבדו חברים, מכרים, משפחה, שכנים. בפסח 43, ניתנה הוראה מטעם היודנראט שלכל מי שיש פספורט אמיתי של הבריטים צריך לבוא, דליה ואמא הלכו ונלקחו ברכבת לקרקוב אך משם נשלחו לברגן-בלזן, מחנה ריכוז בגרמניה. במאי 1945, עם סיום המלחמה, הן קיבלו מכתב מאביה. נודע לו שהן בחיים ובעזרת ארגוני התנדבות למיניהם הצליח לאתר אותן.

בספטמבר 1945, בראש השנה אביה חיכה להן בנמל בחיפה והם המשיכו בחייהם.

לדליה יש 3 ילדים, בן ושתי בנות.

לבנה אילן, חמישה בנים.

לבתה אסנת, שלוש בנות.

ולבתה אורית, שני בנים.

תמונה של דליה עם אביה ותמונה עם אמה

אירועים היסטוריים 

טרנוב- הגטו בו שהו

טרנוב נכבשה על  ידי הגרמנים ב8 בספטמבר 1939. בתקופה זו הם חטפו יהודים לעבודות כפייה, גזלו את רכושם והטילו דמי כופר. ב12.9.1939 ציוו הגרמנים לסמן חנויות של יהודים. ב18.9.1939 הוקפאו חשבונות הבנקים של היהודים בעיר, והגבילו אותם בכמות המזומן שהותר להם. ב-20 באוקטובר 1939 חויבו היהודים לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול. ב-4 בנובמבר 1939 סולקו היהודים ממשרותיהם בשירות העירוני והציבורי. על רופאים יהודים נאסר לטפל בחולים לא-יהודים, אך פולנים רבים התעלמו מהאיסור והוסיפו לפנות אליהם.

ב-9 בנובמבר 1939 הועלו באש רוב בתי הכנסת ובתי המדרש בעיר וכן בניין הקהילה היהודית. החלה אריזציה של רכוש היהודים, בתי מסחר ומפעלים. במקביל הופסקה בסתיו 1939 הפעילות היהודית הציבורית – מוסדות קהילה וחינוך נסגרו, ומפלגות פוליטיות חדלו לפעול.

ברגן בלזן- מחנה עבודה בו היו לתקופה

מחנה ברגן-בלזן לא היה מחנה השמדה כמו אושוויץ, טרבלינקה וסוביבור. במחנה זה לא היו תאי גזים ולמרות זאת עשרות אלפים מתו מרעב, ממחלות וממעשי רצח שבוצעו ע”י הגרמנים.

באפריל 1943 הוקם מחנה ברגן-בלזן רשמית כמחנה מעצר למיועדים לחילופים בגרמנים שבמדינות בעלות-הברית, ששלטונות גרמניה הנאצית היו מעוניינים להחזירם לגרמניה. לשם בניית המחנה פונה חלק מהמחנה שהיה במקום לשבויי מלחמה. באוגוסט 1941 נבנה חלק חדש במחנה, מחנה הנשים, ובו 12 צריפים. לחלק זה של המחנה הועברו כ-9555 אסירות יהודיות מהונגריה ומפולין. אחרי שהייה קצרה במחנה זה הועברו האסירות לעבודה כפייה בתת-מחנות של בוכנוולד ופלוסנבירג. רובן הגדול הוחזרו לברגן-בלזן אחרי שחלו או נחלשו בעבודת כפייה במחנות אחרים. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1941 הגיע משלוחי אסירים יהודים ממחנה פלשוב וכ-2555 אסירות יהודיות מאושוויץ. אסירים אלה שוכנו במחנה הכוכבים בצריפים מיוחדים שהוקמו בשבילם, בלי מים, שירותים ומיטות. בין אסירות אלה היתה אנה פרנק ואחותה מרגוט. במרס 1941 מתו שתיהן במגיפת הטיפוס שפקדה את המחנה. 

החוויה של דליה ממחנה ברגן בלזן-

“היינו מתרחצים פעם בכמה זמן. היו לוקחים אותנו מהמחנה לעשות טוש. הם (הגרמנים) פחדו ממגפות כדי שהם לא יידבקו גם. היינו צריכים ללכת ברגל לטוש. ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה אלא עבודה. היו מחלקים לנו פעם בכמה זמן ריף, סבון מגעיל וירוק שהיה כתוב עליו ריף. יש ויכוח מה כתוב עליו, אבל אני מדגישה שיש ויכוח מה זה אמר. זה היה מגעיל אבל רוחץ. עם זה היינו הולכים לטושים האלה שהיו רחוקים, ושם אימא שלי נורא פחדה עליי – גברים ונשים וכו’. הגרמנים באמצע צעקו “שנל, שנל” – מהר מהר. אני לא ידעתי להתלבש לבד. לא היו מגבות כמובן, אז נכנסנו למין חדר ייבוש, היינו מתייבשים, ואימא שלי הייתה מהר מלבישה אותי. והיא לא סגרה לי איזה יום אחד את השרוך כמו שצריך, ואני כל הדרך חזרה התלוננתי לה. הייתי ילדה בת שש. הגיבורה הייתה אימא שלי.”

מקורות מידע

אתר יד ושם- דליה גביש

http://www.daat.ac.il/daat/shoah/biton39.pdf

https://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=457

דליה בתמונה עם משפחתה, כשרק הגיעו לטרנוב לביקור שהיה אמור להיות קצר.

דליה כתינוקת בת שנתיים בעגלה, תמונה זו צולמה למען שליחה לאביה של דליה, לפני שנותק הקשר.

דליה בת שש בטרנוב.

הצריפים בהם גרו דליה במשפחתה בטרנוב.

דליה, אמה וחברתה בדרכם הביתה, חזרה לישראל.

תמונה של דליה עם משפחתה, בן ושתי בנות.

לבנה, אילן חמישה בנים.

לבתה אסנת שלוש בנות.

ולבתה אורית שני בנים.