נעלי בובה

סיפורנו מתחיל בבית משפחת צ’רנכובסקי,

הערב ירד, הכוכבים נצנצו, האורות כבויים,

כל בני המשפחה והחברים מצפים ומתרגשים.

התחבאו וחיכו לבואה של דניאלה- ילדת היומולדת .

דניאלה פותחת את דלת הפלדלת הלבנה ואינה מבינה מדוע הכל חשוך?!

מדליקה את האור בכניסה החלו קמים כל המשפחה והחברים ,

צועקים בקולי קולות: “הפתעה ומזל טוב”.

החלו כולם בשירי יום ההולדת , בלונים עפו לכל עבר בשלל צבעי הקשת,

סרטים צבעוניים, שולחן יום הולדת, כתר על הראש…

מיד לאחר שהניחה את הכתר על ראשה רצה דניאלה לחבק את אמה- נעמי,

שבדיוק הביאה את העוגה מהמטבח.

העוגה הייתה עוגה חלומית כמו עוגות שיש באגדות,

הרגשתי שאימא שלי ראתה את החלומות שלי.

העוגה הייתה עוגת שוקולד ענקית וגבוה כמו תמיד.

דניאלה ראתה אריזת מתנה מהודרת.

דניאלה לקחה את המתנה עלתה במדרגות לחדרה,

קרעה את העטיפה וראתה בובה מדהימה,

בובה שאין לתאר עם שיער ארוך בלונדיני עיניה כחולות כמו הים.

צבע לחייה ורוד עם נקודת חן מבצבצת.

היא הגיעה עם עריסה ונעליים כחולות זוהרות ונוצצות .

ניסתה דניאלה להעמיד את בובתה אך בכל פעם היא נפלה.

אך, לאחר שנעלה לבובתה את הנעליים הכל כך מיוחדות, החלה הבובה ללכת, לרוץ ולרקוד.

נופפה לה הבובה לשלום והמשיכה להתהלך בחדר.

דניאלה הרימה את הבובה, נעלה לה את נעליה ושוב הבובה התחילה לזוז.

“אני לא מאמינה, זו בכלל לא הבובה, אלו הנעליים!”.

כשהתחילה ללכת לכיוון ביתה היא ראתה איש מסתורי,

עם מגבעת שחורה שצופה ותוך שניות ספורות נעלם.

דניאלה הבינה שעל הנעליים האלו צריך לשמור מכל משמר,

כי אם הן יגיעו לידיים הלא נכונות עלול לקרות אסון.

מאותו יום הקפידה דניאלה להחביא את הנעליים בתוך כספת נעולה בחדרה,

ולא סיפרה את הסוד לאף אחד.

לילה אחד, הגיע לביתה של דניאלה האיש המסתורי עם המגבעת השחורה וגנב את נעליה של הבובה.

כאשר פתחה דניאלה את הכספת היא ראתה שהנעליים אינן.

היא לקחה איתה את הבובה ויצאה לחפש אחר הנעליים.

כשהלכה ברחוב ראתה שוב פעם את האיש המסתורי עם המגבעת השחורה,

רק שהפעם הנעליים היו בידיו.

האדון המסתורי התעלם והמשיך בדרכו.

דניאלה החלה לרוץ לכיוונו בכל כוחה אבל היא לא הספיקה לתפוס אותו.

היא ראתה שהוא נעלם בסמטה החשוכה. 

כשהחליטה שהיא חוזרת לביתה,

היא שמעה רעש של נפילה,

והאדון המסתורי יצא מתוך מערה שהייתה מוסתרת בקיר שבסמטה.

דניאלה החליטה לעקוב אחרי האדון המסתורי לתוך המערה.

כשהיא נכנסה אחריו למערה היא ראתה שם ציוד מעבדה ,

מבחנות וארון זכוכית עם מפתח שבתוכו היו הנעליים.

דניאלה חיפשה את המפתח לארון אך היא לא מצאה אותו.

אחרי כמה רגעים היא ראתה את מהפתח תלוי על צווארו של האדון.

דניאלה החליטה להמתין.

“האדון בוודאי ישכב לנוח מתישהו” , חשבה לעצמה.

ובאמת, לאחר כמה שעות שכב האדון לנוח ונרדם.

דניאלה הלכה אל האדון בשקט,

התקרבה אליו, שלחה את ידה ותלשה את המפתח מצווארו. האדון התעורר,

אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

כשהוא קם משנתו דניאלה כבר פתחה את הארון והוציאה ממנו את הנעליים הקסומות.

דניאלה לא חשבה פעמיים והתחילה לרוץ לכיוון פתח המערה.

האדון רץ אחריה, אבל לפני שהספיק להתקרב לדניאלה היא הפילה אותו ונעלה את המערה.

רצה דניאלה לביתה והחזירה את הנעליים לכספת.

“הקסם שלהן חזק מדי אשמור עליהן לנצח, מכל משמר”.

וכך, נגמר סיפורנו.

הנעליים נשארו בכספת ולא יצאו לעולם.

כך אף אחד לא יוכל להשתמש בקסם שלהן, ולנצל אותו לרעה.