קול קרא והלכתי- קבלת השליחות של משה

משה, שגדל בבית מצרי, מתבגר ורואה ביום בהיר אחד איש מצרי מכה איש עברי. תחושת השייכות, או שמא פשוט ההזדהות שלו עם החלש והחתירה שלו לצדק, לא מאפשרים לו לעמוד מנגד.

הוא מכה את האיש המצרי ומטמין אותו בחול.

כשהוא מגלה שהדבר נודע  ברבים הוא בורח ממצרים למדין.

אך גם שם, כך נראה, הקול הפנימי שלו, החותר לצדק ולשחרור בני ישראל מהעבדות, לא נותן לו מנוח.

אלוהים נגלה אליו מתוך הסנה הבוער…

אלוהים מתגלה למשה בסנה ומטיל עליו את השליחות.

את המשימה הגדולה של חייו- להוציא את בני ישראל ממצרים.

משה לא עת על המציאה, ולא מיד לוקח עליו את השליחות.

הוא מהסס ולא בטוח שהוא האיש הנכון למשימה.

חשבו- למה משה מהסס?

למה התנ”ך בחר לספר לנו שהמנהיג הגדול בתולדות עם ישראל היסס לקבלת שליחותו?

אפשרות מעניינת לקרוא את הדיאלוג המרתק בין אלוהים למשה,

בו משה מהסס ופעם אחר פעם מסרב לקבל את השליחות,

היא שמשה בוחן ובודק, ושואל את כל השאלות הנדרשות למנהיג/שליח, לפני לוקח על עצמו משימה גדולה:

איך אני אסביר למונהגים את הרעיון שבשמו יוצאים למשימה?

איך אסחוף אחרי את ציבור המונהגים?

איך אתן מענה למגרעותיי?

האם יש מישהו אחר שהוא יותר מתאים למשימה?

נסו לחשוב- מהי שאלת העומק שמשה שואל בכל אחד מההיסוסים שלו?

1. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם

2. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

3. וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה.

4. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.

5. וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.

נדמה לי שבתקופתנו הדימוי הרווח של המנהיג הרצוי הוא  של אדם חזק ומלא בטחון עצמי, עשוי ללא חת וללא הרהורים וסימני שאלה.

סיפור קבלת השליחות של משה מציב מודל אחר של מנהיגות:

אדם שמבין שגודל המשימה והערך שבה דורש ממנו לקחת בכובד ראש את השליחות ולא ממניעיו של תחושת גדלות עצמית.

המשימה מטילה אחריות על המנהיג ועל כן עליו לשאול את כל השאלות הקשות לפני שהוא “יוצא לדרך”.

עליו גם לראות נכוחה את המגרעות שלו ולתת עליהן מענה (כשם שמשה הנהיג יחד עם אהרון, ש”היה לו לפה”). ובעניין זה ישנה עוד נקודה חשובה. המנהיג הראוי הוא זה שיודע לעוד בשיתוף פעולה עם עוד אנשים, ולאו דווקא זה שעושה הכל לבד…