מבוא

 יומן הקריאה שלי, עוסק בספר “מתאים לך ככה כשאת צוחקת”. כשקיבלנו את המשימה, הלכתי לספרייה הציבורית. בסיפרייה היה מבחר של ספרים מאת הסופרת יונה טפר, אבל הכי משך אותי שצויין על כריכת הספר “לבני עשרה ומעלה”, זה היה נשמע מבטיח.

כותרת הספר רמזה על טרגדיה כלשהי שבגללה גיבורת הסיפור אינה צוחקת עוד, וכשמישהו אומר לה שדווקא מתאים לה ככה כשהיא צוחקת, זה אומר שמישהו אוהב אותה ואכפת לו ממנה. במהלך הקריאה הובהר, שהאדם הזה שאכפת לו מרוני הוא החבר החדש שלה.

אני חושבת שעלילת הסיפור באמת מספקת את מה שהכותרת הבטיחה.

בעבודה זו תמצאו ביקורת אחת על הספר וראיון עם ירדן.

ביקורת על הספר

אני ממליצה על הספר “מתאים לך ככה כשאת צוחקת” כי הוא ספר מותח דרמתי ומסקרן.

ממש נשאבתי פנימה, אהבתי בספר במיוחד את הקטעים שמזכירים את ליה (האחות של רוני שנרצחה על ידי ירדן),

כך יכולתי ללמוד עוד על ליה שלא נוכחת בספר באופן ישיר, ומהרמזים הזכרונות של רוני והסיפורים של ההורים, ניתן היה להרכיב דמות שלמה ומוחשית.

הסיפור מסופר דרך עיניה של רוני.

רוני ילדה רגילה בכיתה ט’. הכל רגיל אצלה חוץ מהעובדה שלפני שנה אחותה נרצחה ומאז המשפחה לא מצליחה לחזור להיות כמו שהיתה.

האם לא חוזרת לעצמה בתחום האומנותי בו היא עוסקת, וגם לא חזרה לחייך או לצחוק בקול כמו שהיתה פעם נוהגת.

האב איבד משמחת החיים שלו, מבקר באופן יומיומי בקברה של ליה ומדבר אליה כאילו היא עוד חיה.

ורוני, רוני עדיין מאמינה שתבוא משלחת של קצין וקצינה הביתה ויסבירו שחלה טעות איומה וליה בעצם בבסיס, חיה.

לרוני יש הרבה פלאשבקים על רגעים משותפים שלה עם ירדן וליה, רגעים בהם ליה וירדן היו זוג מאוהב ומאושר, היא נזכרת

לדוגמה ביום ההוא באביב בשדרה עם הפריחה הסגולה, ואני כקוראת הצלחתי לדמיין את המראה והתחושה ובנוסף גם להרגיש שאני שם בעצמי.

רוני נזכרת במקרים שליה היתה גם לפעמים קצת רעה, מה שבדרך כלל לא מספרים על אנשים שנרצחו, תאור הדמויות של ליה וגם של ירדן, כדמויות אנושיות (לא טוב מוחלט ולא רע מוחלט) דרך עיניה של רוני,  יצר אצלי אמינות ונתן לי את התחושה שהסיפור הוא סיפור אמיתי  (עד שקראתי את התקציר ).

פחות אהבתי שהעלילה התקדמה באיטיות מדי, הייתי שמחה אם ההתפתחויות היו קצת יותר מהירות.

ראיון עם ירדן

(אנחנו יושבים בחדר המבקרים בכלא השרון).

אני: שלום ירדן

ירדן: שלום אור

אני: אז ספר לי על עצמך מה אתה עושה בימים אלו?

ירדן: אני לאחר תהליכים משפטיים, בכלא

אני: של מה?

ירדן: של רצח, אני בכלא.

אני: לכמה זמן?

ירדן: לצערי מאסר עולם.

אני: אני את מי רצחת?

ירדן: את חברה שלי, ליה, לישי, אוי כמה שאני מתגעגע אליה.

אני: מדוע רצחת אותה? מה לא אהבת אותה? אם לא אהבת אותה יכולת להיפרד ממנה

ירדן: דווקא לא. רצחתי אותה כי יותר מידי אהבתי אותה

אני: איך אתה יכול לרצוח מישהו שאתה אוהב?

ירדן: ….(שתיקה ארוכה) לא יודע

אני: אמרת שאתה לאחר תהליכים משפטיים נכון?

ירדן: כן

אני: ספר לי על רגע שאתה ממש זוכר מבית המשפט

ירדן: אני זוכר את היום האחרון של המשפט, היום שבו הכריזו על כך שאני נכנס למאסר עולם, אני זוכר אותו בעיקר כי רון ג’ון הייתה שם.

אני: מי זאת רון ג’ון?

ירדן: זאת רוני פשוט ככה אני קורה לה

אני: אוקי תמשיך

ירדן: איפה הייתי?…אה כן אני זוכר את זה כי רון ג’ון הייתה שם היא הייתה כל כך יפה כל כך גדלה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אז היום

הזה התחיל ככה: כל האורחים והאנשים שבאו התיישבו במקומותיהם הורי היו מוטרדים והיה לי ברור ממה, הייתי מאוכזב מעצמי שבגללי יש פה שתי משפחות שבוכות אבל לא הראיתי שאני פוחד מהעונש כדי שהורי לא ישברו, אז דיברתי עם אחותי הרבה כאילו לא קורה כלום וכאילו שאנחנו לא בבית משפט ואז אחותי נעצה את עיניה ברון ג’ון מבט קר כזה כאילו שזאת אשמתה שאני נכנס לכלא. אחרי שעשתה זאת הרגעתי אותה ואמרתי לה שזאת ממש לא אשמתם של רון ג’ון ומשפחתה אלא אשמתי ואחרי זה הסתכלתי על רון ג’ון כי כבר לא יכולתי להתאפק. היא הסתכלה עליי ואז לחשתי לה: “רון ג’ון כמה גדלת איזה יפה את, נו את כבר מסובבת את כל הבנים על האצבע הקטנה שלך?” היה לה דבר נורא מפוחד במבטה וקלטתי שהיא רק מחכה שעיני יעזבו את עיניה אז עשיתי כאילו אני מסתכל הצידה ואז היא יצאה אז עקבתי אחריה במבטי הסתכלתי דרך החלון

 וראיתי שהיא בוכה כאב לי לראות אותה בוכה.

אני: אתה מתחרט על מה שעשית?

ירדן: כן, מאוד אני אהבתי את ליה היא הייתה לישי שלי, שלי ורק שלי

אני: מה זאת אומרת רק שלך?

ירדן: זאת אומרת שאין סיכוי שבן אחר היה מדבר איתה

אני: מדוע אינך מסכים שליה תדבר עם אחרים?

ירדן: כדי שלא יתאהבו בה, זה נוראי מצדי אני יודע אבל פחדתי, לא רציתי שיקרה לי מה שקרה לאחי

אני: מה קרה לאחיך?

 ירדן: הוא היה נורא חופשי עם חברה שלו היא דיברה עם כל מי שרצתה יצאה עם ידידים למועדונים הלכה לבתי קפה עם חברות כל יום, ויום אחד, הוא חזר מהעבודה מוקדם וראה שם את חברה שלו מתנשקת עם מישהו אחר.

אני: ולמה אתה לא סמכת על ליה?

ירדן: לא יודע פחדתי, היו גם פעמים שהייתי מכה אותה

אני: למה שתעשה את זה???

ירדן: כי היא הייתה מציקה לי ועושה לי דווקא ויוצאת דווקא מהבית למרות שלא אהבתי את זה

אני: אז להרביץ???

ירדן: מפגר מצדי אני יודע, אבל אני לא שולט על עצמי ברגעים כאלה ככה נולדתי

אני: למה לא חשבת על לטפל בזה?

ירדן: ניסיתי ושילמתי על זה המון כסף אבל זה לא עבד. היום כשאני בכלא, יוצא לי לחשוב על זה שאם הייתי מצליח לשלוט בעצמי, ליה עוד הייתה בחיים ואני וליה היינו נשואים וחיים באושר ועושר. עכשיו זה באמת מאוחר מדי….

אני: באמת סיפור עצוב אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי בשבילך וגם בשביל ליה וכל משפחתה…

טוב אני רואה שאנחנו קצרים בזמן אז תודה ירדן על הזמן שהקדשת לי אני מקווה שיעל תאהב את זה ו.. המשך יום נעים

ירדן: גם לך

לסיכום

עשיתי את העבודה לבד,  לכן תהליך העבודה היה מהיר וקל .  לא נהניתי מהתהליך כי שיעורים זה לא כיף.

לא למדתי כלום חדש.