יומנו של יהושע

יומני היקר, היום היה יום מלא במתח. דיברתי עם ה’ וביצעתי את רצונו. ציוויתי על שאול המלך להשמיד את כל עמלק, כולל הגברים, הנשים, הילדים ובעלי החיים. לא להשאיר שום דבר חי. שלחתי את שאול לשדה הקרב כדי לממש את הציווי של ה’, שכן עמלק פגע בנו בעבר, והגיע הזמן להחזיר להם.

לפני שיצא לשדה הקרב, ציינתי בפני שאול את חסד הקיני עם ישראל, שהיו טובים אלינו ולא תקפו אותנו ביציאתנו ממצרים. במיוחד הזכרתי את יעל אשת חבר, שהרגה את סיסרא. ביקשתי משאול להרחיק את הקיני מאזור הקרב.

הקרב התנהל כרגיל, אך היה משהו מפתיע: שאול החליט להשאיר את בעלי החיים “הטובים” בחיים, למרות שציוויתי עליו להשמיד את כל החי. שמואל והעם חסו על בעלי החיים.

ה’ פנה אליי והודיע לי שהמלכת שאול הייתה טעות, כי הוא לא ריצה את רצונו ולא ציית כמו שצריך. הרגשתי שזהו הרגע שבו המלכות תקרע משאול, והכאבתי על כך שלא עמד בציפיות. 

פגשתי את שאול והוא טוען שציית לציווי ה’. הוא אמר: “הקרבתי לה’ את כל מה שהיה טוב”, אך אני שמעתי את קול הצאן, מה שהראה לי שהוא לא השמיד את הכל. שאלתי אותו: “מהו קול הצאן שאני שומע?” ושאול לא ידע איך להשיב.

אמרתי לו שלא יחשוב אפילו על להקריב קורבנות במקום לשמוע לציווי ה’, כי ה’ לא מחפש קורבנות אלא ציות לדבריו. הייתה לי תחושה רעה כששמעתי את תשובתו. הוא התוודה ואמר שפחד מהעם, ולכן חס על בעלי החיים. בסופו של דבר, לא היה לי מנוס מלומר לו שה’ נמאס ממנו, והמלכות תעבור למישהו אחר.

כשסיימתי את השיחה, ניסיונו של שאול לתקן את המצב רק העמיק את תחושת האכזבה שלי. הוא תפס את בגדיי בניסיון למנוע את הדבר, אך הבגד נקרע, ואז אמרתי לו: “כמו שקרעת את הבגד שלי, כך תיקרע המלכות שלך ותינתן לאדם טוב ממך.” 

אומנם זה לא היה בכוונה, אני עדיין כועס מאוד על זה ששאול קרע לי את הבגד, אולי אצליח לתפור אותו מחר.

שמואל