פעם בעיר ירושלים גרה לה משפחת וולפסון, שהייתה משפחה בעלת שני ילדים ששמם ניר וגלי וזוג הורים ששמם ענת ואלכסנדר. הם היו משפחה שמאוד אכפת לה מיופי וממראה חיצוני. שלהם, וגם של הבית שלהם. היו להם ווילונות יפים ומפות מקושטות ובין היתר גם עציץ. שמבחוץ הוא היה נראה יפה תואר אבל מבפנים הוא היה קטן ובודד.

יום אחד, לאחר שהילדים יצאו לבית הספר וההורים הלכו לעבודה. נשאר העציץ לבד, כרגיל. תחושות של עוד יום רגיל ומשעמם עברו בראשו. הוא הסתכל מחוץ לחלון וראה את כל הצמחים והפרחים והדשא הירוק ואת כל הצמחייה הפורחת בחוץ והתעצב על כך שלא התמזל מזלו לפרוח שם איתם בחוץ ולהיות חופשי.

ואז פתאום, אחד הצמחים מבחוץ הגביר את קצב הצמיחה שלו עד כדי כך שבתוך כמה רגעים כבר נכנס דרך החלון וליטף את עליו הרכים של העציץ. העציץ הקטן הכיר את התופעה הזאת, כשצמח בוחר להשתמש בכל משאבי הגדילה שלו לשנה הקרובה ולנצל אותם הכי מהר שאפשר. אבל במהלך כל השנה הקרובה צמיחתו של הצמח תשתתק עד אפס.

אבל התופעה הזאת גם מאוד מסוכנת לצמח כי השיתוק הזה יכול לגרום למשברים גדולים מאוד בחייו ואפילו להרוג אותו! הדבר היחיד שהעציץ לא הבין עכשיו זה למה הצמח הזה, שאפילו לא מכיר אותו רצה להסתכן ככה בשבילו? מה היה כל כך חשוב בשבילו שהסכים לסכן את עצמו ככה?

ואז עוד לפני שהצמח הספיק לעשות את מה שבשבילו הוא בא. נכנסו הביתה, בחזרה מבית הספר, שני הילדים ניר וגלי. וברגע שראו שצמח זר פלש לתוך ביתם מהחלון ולא תרם ליופיו של הבית שלהם. התרגזו שניהם והלכו להביא סכין כדי לחתוך את הצמח עד מחוץ לחלון. העציץ ידע שאם שני הילדים יעשו את זה לצמח לא תהיה עוד הזדמנות להסביר לו בשביל מה הוא הגיע ולמה הוא הסכים לסכן את עצמו בשבילו.

ואז חזרו שני הילדים עם הסכין ביד ורגע לפני שגבעולו של הצמח נחתך לשניים. השתמש העציץ הקטן באותה יכולת שבה השתמש הצמח בשביל להגיע אליו, ובין כמה רגעים הוא צמח במהירות האור וארבעה מגבעוליו התלפפו חזק חזק סביב הידיים של שני הילדים.

שני הילדים שלעומת העציץ, הם לא הכירו את התופעה הזאת, נבהלו וצרחו חזק מאוד! אבל זה לא עזר, אף אחד לא שמע אותם. כל השכנים היו בעבודה או בעיסוקים אחרים וגם הוריהם, וגם בחוץ לא היה אף אחד באותו הזמן. ובסוף פירקו מהר את הלולאות והליפופים של העציץ, וברחו מאוד מבוהלים ומפוחדים מהבית.

ובאותו הרגע פעל הצמח ביכולת קסומה אחרת, רק שלעומת הקודמת אותה העציץ לא הכיר כלל וכלל. פתאום צמח לו פה קטן מהעלים והגבעול והצמח התחיל לדבר. “וואו!” אמר הצמח, “עציץ קטן, אני הגעתי הנה כדי להציל אותך. עבר אצלנו המידע שאתה מוחזק על ידי משפחה שלא אכפת לה ממך. אז החלטנו בתוך מועצה, לבוא להציל אותך. אבל אחרי שראיתי את ההתנהגות האמיצה שבקעה ממך לאחר שהילדים ניסו לחתוך אותי, שיניתי את דעתי!”

לאחר שהעציץ הקטן השלים עם זה שהצמח שלידו מדבר, המשיך הצמח את המשפט “אני רוצה שתצטרף למועצת צ’אנג צי, קוראים לה ככה בגלל שצ’אנג זהו שמי וצי זה ראשי תיבות של צמח יכול. זאת מועצה שמטפלת בכל הצרות של הצמחים והפרחים ומצילה אותם מכל הסכנות העורבות להם מבני האדם, כמו שקרה לך. ולפעמים אנחנו אפילו יוציאם להילחם נגדם, עם הכוחות הקסומים שלנו.”

לעציץ הקטן היו מלא שאלות, כמו “מי נמצא שם?” או “מה עושים שם?” או “האם יש מבחני קבלה?” או “תהיה לי מחויבות?” ועוד… אבל מאחר שעדיין לא ידע לדבר ניסה לסמן לצמח בכל מיני דרכים שהוא עדיין לא יודע ושהוא צריך לדעת עוד פרטים. אבל הצמח לא כל כך הבין, אז הוא אמר לעציץ “אודיע לחבר שלי רונין שיבוא לאסוף אותנו מכאן, הרי הצמיחה של שנינו השתתקה על לשנה הבאה. אקח אותך למגורינו במועצה ותשתלב שם.”

והצמח פעל בתנועת גוף מיוחדת שסימנה לחברו להגיע. ובין רגע הגיע קקטוס ארוך וגדול נמתח עד אליהם תפס אותם בעזרת הקוצים שלו והם נלקחו למבצר קטן בין השיחים. אבל ברגע שהם נכנסו אליו הוא כבר לא היה כל כך קטן, הוא הפך להיות ענקי ובעל שטח רב מאוד! והיו שם כל סוגי הצמחים והפרחים מכל הצבעים והסוגים. העציץ היה מופתע מאוד ולא האמין למראה עיניו. ולאחר מכן כל חברי המועצה נתנו לו קבלת פנים חמה ואוהבת.

חוץ מפרח אחד ושמו וולפסון, שהיה פרח ורוד יפה תואר, והרבה מאוד העריצו אותו רק בגלל המראה המושלם שלו. הוא בכלל לא אהב את העציץ הקטן וחשב שהוא חסר תועלת, הוא העדיף שהוא יעמוד בפינה ורק יוסיף מראה יפה למבצר. העציץ לא יכל שלא להיזכר במשפחת וולפסון שחשבה עליו בדיוק את אותו הדבר וגרמה לו להרגיש בדיוק ככה.

ממש קצת זמן אחרי שוולפסון אמר לו את הדברים, לקחה המועצה את וולפסון אל חדר הרוגע, כדי שהוא יירגע קצת. ומהעציץ הקטן ביקשו לא להתייחס ושהוא לא התכוון לזה באמת. העציץ הנהן בהסכמה אבל הוא לקח ללב את הדברים, ולא הצליח לשכוח מזה או לא להתייחס.

לאחר שהעציץ למד קצת לדבר במילים בסיסיות, שינן את כל הסימנים בעזרת הגוף, ולמד לבצע את כל היכולות הקסומות האחרות שלא הכיר. הוא יצא למבחן הקבלה המפורסם שאם הוא יעבור אותו, הוא יתקבל באופן רשמי למועצת צ’אנג צ”י. ויהיה באופן רשמי חבר מועצה המציל צמחים ופרחים בסכנה ומבצע מבצעים חשאיים וסודיים ועוד כל מיני דברים מגניבים שבשבילם הגיע לשם מלכתחילה.

במהלך המבחן העציץ התאמץ ככל שאפשר. הוא רץ וקפץ והתאמץ בשביל להפעיל את כל היכולות הקסומות החדשות שלמד במהלך זמן ההכנה. ואחרי שסיים את המבחן הוא חזר אל חדר הבקרה הראשי כדי לשמוע את התוצאות מהמורה הפרחונית שלו לורן. הוא הגיע כולו שרוט ומותש ביותר מהמבחן והיה במתח שיא לקראת התוצאות.

“התקבלת” צעקה מיד לורן, “מיייייינייייייי אאאא” אמר. “מה אתה מנסה להגיד?” שאלה לורן “כמו שלמדנו סובב את העלים, עקם את הגבעול פנימה ותדבר” היא הסבירה לו. “יששששששש!” אמר העציץ לאחר שהצליח להגות את המילה כרצונו. “התקבלתי!” צעק משמחה. ורק יום אחד לאחר מכן הוא כבר יצא למשימה הראשונה שלו.

בבוקר של היום הגדול ההתרגשות הייתה בשיאה, העציץ קם מוקדם בבוקר התארגן והגיע לחדר הבקרה הכי מהר שיכל. שם חיכו לו צ’אנג ולורן וסיפרו לו מה תהיה המשימה המבצעית הראשונה שלו בחיים ומי יהיה העוזר האישי שיתלווה אליו למשימה הזאת. “אתה הולך להציל משפחה של חרציות” אמרה לורן, “שהאמת שהסיפור שלהם כמעט זהה לשלך, הם מוחזקים על ידי משפחה שלא אוהבת אותם ושלא אכפת לה מהם כלל וכלל!”

בינתיים הכל היה נשמע זוהר ומוצלח עד שהעציץ שמע את צ’אנג אומר “והמלווה שלך למשימה הזאת יהיה…. וולפסון!” “מה??? הוא שונא אותי!” אמר העציץ, אבל צ’אנג השיב “אני מצטער, לא היה עוד אף אחד אחר שיעזור במשימה היום. הוא היחיד שנשאר” “אז אני אעשה את המשימה ביום אחר! אני לא רוצה ללכת איתו!” אמר העציץ. “מצטערת” אמרה לורן “אין אופציה כזאת. אני בטוחה שזה יסתדר” .

ולבסוף וולפסון והעציץ הקטן יצאו בלית ברירה למשימה ביחד. הדרך הייתה משעממת יחסית, הם לא רצו לדבר אחד עם השני בכלל, אבל לבסוף הם הגיעו.

מהרגע שהם הסתכלו לראשונה על הבית העציץ הרגיש משהו מוזר, תחושה שלא הצליח להסביר (ולוולפסון, הוא גם לא רצה להסביר אותה). הם נכנסו ומצאו את עדנית החרציות המסכנות הקטנה, ומהרגע הזה העציץ כבר ידע טוב מאוד מה התחושה המוזרה שהרגיש מקודם.

עיצוב הכלי שלו עצמו ועיצוב עדנית החרציות היה זהה! זהה לחלוטין! ורק אז הוא הצליח להבין שזה אותו בית. הבית שהוא הוחזק בו לפני שצ’אנג בא להציל אותו משם, ולקחת אותו איתו למועצה. ורגע לאחר מכן, עוד לפני שהצליח להבין את משמעות הדברים, שמעו השניים קול.

“ניר וגלי שימו רגע עין על החרציות, שלא ייקחו לנו גם אותם השכנים הנוראיים שלקחו לנו את העציץ הקודם ולא הסכימו להודות על כך” “אבל אמא אנחנו מפחדים מהם! מתי תבינו שזה באמת קרה שהעציץ הקודם שלנו ליפף את את גבעוליו סביב הידיים שלי ושל גלי?!?!” אמר קול נוסף. ולאט לאט התחיל העציץ לזהות את הקולות ולקשר את מה שהם אמרו למה שקרה לו, ממש בהתחלה.

“טוב אם אתם כל כך מפחדים” אמרה ענת האמא ” נעשה את זה אנחנו” וברגע שהם ראו ששני צמחים זרים פלשו לביתם (וולפסון והעציץ) והחליטו שהם לא תורמים ליופיו של הבית. הם החליטו לחתוך אותם עד למעבר לחלון ביתם. וברגע שחזרו ההורים עם הסכין ביד הבינו החרציות שאם הם לא ייפעלו עכשיו לא תהיה להם עוד הזדמנות להבין למה הגיעו השניים דווקא אליהם.

ורגע לפני שגבעוליהם של וולפסון והעציץ נחתכו לשניים כל אחד מארבעת בני המשפחה התלפף סביב זרוע של אחד ההורים. ושני ההורים שסירבו להאמין לילדיהם נבהלו וצרחו חזק מאוד! אבל זה לא עזר, אף אחד לא שמע אותם. כל השכנים היו בעבודה או בעיסוקים אחרים, וגם בחוץ לא היה אף אחד באותו הזמן. ובסוף פירקו מהר את הלולאות והליפופים של העציץ, וברחו מאוד מבוהלים ומפוחדים מהבית.

ובאותו הרגע פעלו הוולפסון והעציץ ביכולת קסומה אחרת, רק שלעומת הקודמת אותה המשפחת החרציות לא הכיר כלל וכלל. צמח להם פה קטן מהעלים והגבעול והם התחילו לדבר.

“וואו!” אמרו וולפסון והעציץ יחד “משפחת החרציות, אנחנו הגענו הנה כדי להציל אתכם. עבר אצלנו המידע שאתם מוחזקים על ידי משפחה שלא אכפת לה ממכם. אז החלטנו בתוך מועצה, לבוא להציל אותך. אבל אחרי שראינו את ההתנהגות האמיצה שבקעה ממכם לאחר שההורים ניסו לחתוך אותנו, שינינו את דעתנו! אנחנו רוצים שתצטרפו אלינו למועצה, למועצת צ’אנג צ”י. אבל עכשיו אין זמן להסביר חייבים ללכת!”

העציץ החזיר את החרציות בידיים ברגליים בעלים ובכל מקום אפשרי אחר ואז וולפסון הרכיב אותו על הגב וצעד את כל הדרך למפקדה כשיש על גבו את העציץ שמתאמץ ככל האפשר שאפילו חרצית אחת לא תיפול לו, ובסוף הם הגיעו למפקדה! הם עמדו במשימה! וכולם מחאו להם כפיים והריעו להם המון. והעציץ הקטן היה הצמח או הפרח הראשון בכל המפקדה שהציל צומח אחר מאותו המקום שממנו הוא הגיע.

אחרי כל התשואות אמר וולפסון לעציץ “תשמע, כשראיתי אותך בפעם הראשונה לא חשבתי שיש לך פוטנציאל כל כך גדול, אבל עם הזמן התחרטתי על זה קצת ועכשיו אני כבר לא חושב ככה בכלל. ואני רוצה להגיד לך סליחה” “וואו! לא ידעתי את כל זה” “לא היה לי אומץ לספר לך במהלך זמן האימונים שלך, אבל רק שתדע שזה אני שביקשתי מלורן וצ’אנג ללוות אותך במשימה וכן היו אופציות אחרות”

“מה?? אני לא מאמין! אבל האמת שאני כבר לא יודע כמה אני כועס עליך כי עכשיו התברר לי שאתה לא רשע כל כך כמו שחשבתי” “אני מצטער אם השארתי רושם רע והייתי שמח לתקן אותו”

“כבר הצלחת לתקן אותו, בעזרת התמיכה שנתת לי במהלך המבצע ושיתוף הפעולה שהיה לנו” “איזה כיף לשמוע! ישששש! מעכשיו נוכל להיות החברים הכי טובים” והתחבקו השניים. ובסוף אמר וולפסון “אני לא יודע למה אף פעם לא המציאו לך שם אבל לדעתי, מאוד יתאים לך השם *העציץ המפציץ* “

במהלך השנים העציץ הקטן שעכשיו כבר מכונה ברשמיות “העציץ המפציץ” גדל להיות סוכן מאוד מצליח במועצה והצליח להציל עוד הרבה צמחים ופרחים מסכנים מידיים רעות. אבל לעולם אינו שוכח איך הוא התחיל את המסע הזה ואת משפחת החרציות החמודה ששימשה לו למשימה המבצעית הראשונה שלו במועצת צ’אנג צ”י.

• – הסוף –