מניע הרעב

מניע הרעב הוא המניע הפיזיולוגי הנחקר ביותר. ידוע שלגורמי תרבות יש השפעה רבה על התנהגות האכילה של בני האדם, למשל מספר הארוחות שהאדם אוכל במהלך היום שונה מתרבות לתרבות:בכמה תרבויות אירופאיות מספר הארוחות הוא חמש, בתרבויות האפריקאיות מסתפקים בארוחה אחת ליום ובתרבות שלנו הורגלנו לשלוש ארוחות ביום. מכאן שהרגלי האכילה נקבעים על ידי תרבות ומספר הארוחות שהאדם אוכל במהלך היום אינו קשור ישירות רק לצורך פיזיולוגי. על אף השוני במספר הארוחות ליום, משקלם של אנשים השייכים לתרבויות שונות כמעט זהה.

בעבר העלו החוקרים השערות שונות בדבר המנגנונים האחראיים לאכילה ולהפסקתה. וולטר קנון שיער שהתכווצויות הקיבה הריקה הן הסימן לרעב. לטענתו, מילוי הקיבה במזון מפסיק את ההתכווצויות ואז מפסיקים לאכול. מחקרים מגלים שאנשים שקיבתם הוצאה בניתוח עדיין חווים תחושת רעב. פרט לכך, החדרת סוכר לדם מפסיקה את התכווצויות הקיבה, אך לא את תחשות הרעב. כיום יש משערים שלתחושות שונות מהקיבה יש אמנם חלק בחווית הרעב, אך הן מהוות רק חלק קטן מההסבר הפיזיולוגי. לפי ההסבר המקובל כיום, המוח נמצא בקשר קבוע עם מערכות גופניות רבות, ביולוגיות ופסיכולוגיות, במטרה לאסוף מידע על דרישת הגוף לאנרגיה, המצב התזונתי של הגוף, על העדפותיו התזונתיות של האדם ועוד. המוח מעבד את כל המידע הזה ושולח אותות למערכות גופניות שונות- עצביות הורמונליות, שריריות ואחרות. מערכות אלה גורמות לנו להתחיל לאכול ולהפסיק לאכול.

?כיצד אנו מפסיקים לאכול

הפסקת אכילה קשורה לגירויו של מרכז השובע. כשאזור זה מגורה אצל בעלי החיים הם מפסיקים לאכול, גם מרכז השובע, בדומה למרכז הרעב, מגיב על סמך מידע שהוא מקבל ממערכות שונות: פיזיולוגיות ופסיכולוגיות-חברתיות. תחושת “הבטן המלאה”, רמות גבוהות של סוכר בדם, רמות נמוכות של חומצות שומניות ועלייה ברמת השומן בתאי השומן בגוף- כל אלה מגרות את מרכז השובע, הגורם לנו לחוש שבעים ולהפסיק לאכול. השפעת “תחושת הבטן המלאה” נבדקה במחקרים רבים. לדוגמה באחד מן המחקרים ניתקו החוקרים את הוושט (צינור המוביל מזון מהלוע אל הקיבה) של הכלבים, והציעו להם מזון ללא הגבלה. הם יכלו ללעוס את המזון ולבלוע אותו, אך המזון לא הגיע אל קיבתם, אלא הוצא החוצה דרך צינור שהיה מחובר ללועם של הכלבים.